כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ… ה. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: אֲנִי, יְהוָה. ו. אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה: אֲנִי, יְהוָה… כד. אַל-תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל-אֵלֶּה: כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כה. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ כו. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, וְלֹא תַעֲשׂוּ, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה: הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ. כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.
[ויקרא יח]
בעבר כבר דברנו על כך שארץ ישראל אינה כשאר הארצות, והיא יודעת “להקיא” כשנמצא בה דבר מאוס, אך עדיין יש לבאר, מדוע התורה מדגישה דווקא את איסורי עריות כדבר המאוס ביותר על הארץ, הרי ישנן עוד הרבה עבירות חמורות, שבפשטות הינן מאוסות גם כן.
נראה לומר, שהסיבה לכך שהארץ “מקפידה” דווקא על איסורי עריות טמונה בכך שאיסורי עריות מראים על בעיות מוסריות חמורות ותפיסות מעוותות, ולא רק על איסור תורה חמור. ארץ ישראל לא מסוגלת לסבול את הבעיות המוסריות האלו, ולכן היא מקיאה את מי שחוטא בעריות. איזה בעיות מוסריות בדיוק? נראה בהמשך.
חוסר נאמנות
כשנתבונן באיסורי עריות נראה שיש לחלק אותם לשני חלקים:
ראשית, איסורים שנובעים מקרבה משפחתית בין האיש והאשה, כגון אב ובתו, איש ודודתו, איש ובת אשתו.
שנית, איסור שנובע מכך שהאשה איננה אשתו של איש זה, אלא של איש אחר: איסור אשת איש.
נתחיל דווקא בסוג השני, איסור אשת איש.
איסור אשת איש טומן בתוכו מידות רעות ביותר – תאוותנות, חוסר נאמנות וחוסר מסירות. כשאיש ואשה באים בברית הנישואים נוצר ביניהם קשר עמוק. אם האיש או האשה הולכים “לרעות בשדות זרים” ומקיימים קשרים אסורים, הם בוגדים בעצם הקשר שנקשר ביניהם.
מדוע אנשים עושים זאת? הרי אנשים מטבעם אינם רעים. בד”כ, יש לכך שתי תשובות, שיתכן ובעומק הן בעצם תשובה אחת:
ראשית, היצר הרע של האדם מפתהו, והאדם התאוותן אינו מסוגל להלחם ביצרו.
שנית, האדם חווה קשיים כלשהם בביתו, ובמקום להתמודד אתם ולתקן – הוא מעדיף לברוח.
כפי שציינו, באמת, שתי התשובות האלו נובעות משורש אחד – האדם אינו מסור. כשאדם מסור למשהו, גם אם יש משהו אחר שהיצר שלו רוצה, וגם אם לעיתים קשה לו – הוא ידבק במשימה. אך כשאדם לא מסור למשהו, הוא בקלות יכול לעזוב את הדבר ולהתעסק בדברים אחרים.
קשר אמיתי
הקשר בין עם ישראל לקב”ה נמשל פעמים רבות לקשר שבין איש לאשתו. כך הדבר ב”שיר השירים” ובנבואות רבות. יתירה מכך, כפי שקראנו בתחילת הפרשה, הכהן הגדול נכנס למקום הקדוש ביותר, לקודש הקדשים, רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים. ומה רואה האדם הקדוש ביותר, במקום הקדוש ביותר, בזמן הקדוש ביותר? את שני הכרובים שנמצאים על ארון העדות. ומהם אותם כרובים? ילד וילדה שמעורים (מחוברים) זה בזה (יומא נד.).
כשנכנסו הרומאים להיכל (יומא נד.) והחריבו את בית המקדש, הם הוציאו החוצה את הכרובים שהיו מעורים זה בזה. הם לא הצליחו להבין, כיצד יכול להיות שמה שיש לעם ישראל במקום המקודש לו ביותר – זה ילד וילדה מעורים זה בזה. הגמ’ מסבירה שעל דבר זה נאמר הפסוק באיכה (א,ח) “כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה”. הרומאים, בתפיסתם השטחית והמוטעית, הצליחו לראות בכרובים סמל לתאווה ותו לא. אך האמת אינה כזו. הכרובים, החיבור שבין האיש והאשה מסמל קשר עמוק, שמושתת על מסירות ואמון הדדיים.
כשעושים רצונו של מקום
לכאורה, דברינו קשים, שהרי ישנו מדרש מפורסם שאומר (בבא בתרא צט.) שכשישראל היו עושים רצונו של מקום – היו הכרובים מעורים זה בזה, אך כשישראל אינם עושים רצונו של מקום – הכרובים הופכים את פניהם. לכאורה, אפשר היה להבין מכך, שהקשר בין בני הזוג לא באמת בנוי על מסירות, אלא כשנוח לי – כשאשתי עושה מה שאני רוצה – אני מסתכל אליה, וכשלא נח לי – כשאינה עושה את רצוני – אני מפנה לה את הגב. במבט ראשון, זה סותר את כל מה שאמרנו עד עכשיו.
אבל אם נתבונן יותר בסיפור שהובא לעיל – נצליח לראות שזו אינה האמת. הרי הגמ’ מספרת על כך שהרומאים הוציאו את הכרובים בשעת חורבן הבית ותחילת הגלות. מצב זה קורה כשעם ישראל בחטאיו הגדיש את הסאה עד כדי כך שהקב”ה החליט להחריב את מקדשו ולגרש אותם מארצו. אין שעה עליה ניתן יותר לומר שבה “אין עושים רצונו של מקום”. בשעה זו הכרובים אמורים להפנות את גבם אחד אל השני. כיצד יתכן שהרומאים הוציאו את הכרובים כש”פניהם איש אל אחיו”? זה ממש סותר את המדרש שהבאנו!
שאלה זו שאלו רבים מן הראשונים והאחרונים (ר”י מיגאש, רמב”ן, רשב”א, ריטב”א ועוד) ותרצו במס’ אופנים. ה”פרשת-דרכים” (דרוש כב) תרץ כך: הקב”ה תמיד אוהב את עם ישראל, והוא לעולם לא יעזוב אותנו. גם כשהקב”ה כועס על עם ישראל – הוא עדיין משרה שכינתו בינינו. היו מאומות העולם שחשבו שאם עם ישראל יכעיס את הקב”ה, אז הקב”ה יפר את בריתו, כמו איש ואשה שמתגרשים. הקב”ה רצה להראות לכל העולם שהמצב אינו כך, ולכן דווקא בזמן בו הוא כועס עלינו ביותר – הוא הראה לעולם את חיבתו לעם ישראל. הפיכת הפנים של הכרובים אינה התרחקות אמתית, זו לא עזיבה ח”ו של הקב”ה אותנו, או שלנו את הקב”ה, היא רק מסמלת את העובדה שלעתים יש יותר גילוי פנים ולעיתים פחות. כפי שבין בני זוג שאוהבים זה את זה ישנן תקופות טובות יותר ותקופות טובות פחות, ואין הדבר מורה על כך שהם אינם אוהבים זה את זה או אינם נאמנים זה לזה – כך גם בין עם ישראל לקב”ה.
אם נסכם, החוטא באשת איש מראה כי אינו מאמין בכך שיש אמת עמוקה בברית שנכרתה בין האישה ובין בעלה, לדעתו זה קשר סתמי ולא מחייב. הזלזול הזה בקשר בין איש ואשה, יוביל בהכרח לזלזול בקשר בין עם ישראל לקב”ה – את זה ארץ ישראל לא מוכנה לסבול. אדם שמזלזל בקשרים אמתיים, שלא מבין את עניין ההתמסרות והאמון ההדדיים, לא ראוי להיות בארץ ישראל.
ראינו שאיסורי עריות אינם רק איסורים חמורים, אלא הם נגרמים כתוצאה ממידות מקולקלות ותפיסות נכזבות. אדם שחוטא באיסורי עריות מזלזל בקיומם של קשרים אמתיים בין בני זוג, וכן מזלזל במהותה של המשפחה.
ארץ ישראל לא מחכה שהאדם הזה ימאס בה, היא מזהה את המידות הקלוקלות האלו כבר בשעה שהאדם חוטא, ומקיאה אותו בעצמה.
יה”ר, שנזכה שעם ישראל תמיד ישמור על קיום המשפחות בצורה טהורה ונאמנה, ובזכות זה נזכה להמשיך לשבת בארצנו.