“דבר אחר אמר רבי לוי אמר לפניו רבונו של עולם עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ. אמר לו הקדוש ברוך הוא מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו מנין גבירתו אומרת (בראשית ל”ט:י”ד) “ראו הביא לנו איש עברי” וגו’ ולא כפר אלא (שם /בראשית/ מ:ט”ו) “גנב גנבתי מארץ העברים” נקבר בארצו מנין שנאמר (יהושע כ”ד:ל”ב) “ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם” את שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך כיצד בנות יתרו אומרות (שמות ב:י”ט) “איש מצרי הצילנו מיד הרועים” והוא שומע ושותק לפיכך לא נקבר בארצו“
[דברים רבה ואתחנן פרשה ב’ אות ח’]
המדרש עוסק בכך שמשה רבינו לא זכה להיקבר בארץ ישראל (ולא רק שלא זכה להיכנס לארץ). משה רבינו מקשה על הקב”ה – מדוע עצמות יוסף נכנסות לארץ, ואילו אני איני זוכה להיקבר? המדרש מביא את תשובת ה’ – כאשר יוסף הגיע לפוטיפר, קראה לו אשת אדונו בשם “איש עברי” ויוסף לא הכחיש את מוצאו. מאידך, כאשר משה רבינו פגש את בנות יתרו והגיע אל אביהם והם קראו לו “איש מצרי” לא כפר משה רבינו ואמר להם שהוא איש עברי. הבדל זה – בין חוסר כפירתו של יוסף למוצאו ובין שתיקתו של משה בכינויו “איש מצרי” הוא זה שהכריע את הכף לכך שמשה רבינו לא יזכה להיקבר בארץ ישראל.
ישנם כמה שאלות על מדרש זה:
- לפי פשט הפסוקים בנות יתרו מספרות לאביהם את מוצאו משה ולאחר מכאן קוראות לו לבוא לסעוד עמהן. אם כן נמצא שמשה רבינו כלל לא היה מודע לכך שקראו לו “איש מצרי” ומדוע נחשב שלא הודה בארצו?
- מדוע משה רבינו ננזף בזה שלא הודה בארצו, הרי באמת נולד בארץ מצרים ולא בארץ ישראל!
פשוטו של מקרא
(יח) וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם: (יט) וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן: (כ) וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם: (כא) וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה:
(שמות פרק ב פסוקים – יח-כא)
מסיפור הדברים נראה שאמירת “איש מצרי הצילנו” לא נאמרה אל מול משה, שאחרת מדוע ציווה אותם יתרו לקרוא לו? אמנם, מעיון נוסף עולה תמונה רחבה יותר –
משה נקרא כאן “איש מצרי” נראה כינוי זה דבק לו כאשר נפגש לראשונה עם יתרו. ישנם כמה סיבות לכך וכמה מהם – א. אפילו שבני ישראל לא החליפו לבושם, הרי שמשה לא גדל בין בני ישראל ולכן לבושו היה לבוש מצרי, לכן מסתבר שכאשר ראה אותו יתרו הניח שהוא מצרי ולא מובא שמשה כפר בזה, מה גם שזו הלשון שדיבר איתם או לפחות היה לו מבטא שמורה מוצאו ב. אמנם משה לא שמע את דברי בנות יתרו, אך סביר להניח שכאשר יתרו מכניס זר לביתו הוא מברר לעניינו ומוצאו, ולכן העובדה שהוא איש מצרי לבטח עלתה.
אמנם, הרב קוק זצ”ל מסביר (אוצרות הראי”ה נספחים, נספח א) שלמרות סיבות אלו היה צריך משה רבינו לחשוש שהם יטעו ויחשבו שהוא איש מצרי, ולכן היה לו לומר להם שלא יטעו לדון אותו על פי חיצוניותו לבושו ולשונו.
כל יהודי הוא “בן ארץ ישראל”
ראשית יש להקדים ולומר – במקרה של משה רבינו היה “פיקוח נפש” לומר שהוא איש עברי, כי אחרת היו עלולים לגלות את זהותו ולחשוב שהוא ברח ממצרים. העובדה שמשה רבינו לא סיפר שהוא איש עברי איננה עבירה והוא אף לא נענש עליה, אלא כיוון שכבר נענש על שלא להיכנס לארץ ישראל מחטא מי מריבה, אם היה מספר שהוא איש עברי – משום כבודה של ארץ ישראל היה זוכה להיקבר שם.
על שאלתנו ענה הרבי מאוסטרובצא[1] תשובה מאלפת:
“אני מארץ ישראל, אלא שבעווינותינו גלינו משם ואני שרוי באוסטרובצה. וכן כל אדם ששואלים אותו מהיכן אתה מחוייב לענות: “אני מארץ ישראל”, אלא שלעת עתה שרוי אני בדירת ארעי שבגולה”
חיוב זה הסביר ממדרש חז”ל, שאפילו שמשה רבינו לא נולד בארץ ישראל – חז”ל מבקרים אותו על כך שלא הודה בארצו.
ומרגש לראות שבנאום שנשא ש”י עגנון, כאשר קיבל בפרס נובל לספרות וקידש שם שמים, הוא אמר כדברי הרבי מאוסטרובצה –
“מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב…”
לכאורה, דברי הרבי מאוצטרובצה יסודם בהררי קודש. הקשר בין כל יהודי לארץ ישראל כל כך עמוק, כל כל יסודי – שאפילו יהודי שלא נולד בארץ ואפילו יהודי שמעולם לא עלה לארץ באמת מוצאו הוא מארץ ישראל.
בכך אנו לומדים על מדרגתה של ארץ ישראל – ארץ ישראל איננה רק מיקום גיאוגרפי, בו עם ישראל שוכן ומקים את מדינתו. ארץ ישראל היא מולדתו הרוחנית של כל יהודי ויהודי, היא קשורה אל כל יהודי בקשר של חיים. במשל, לעיתים מתוך טרגדיה תינוק נאלץ לגדול לתוך משפחה אחרת. אותו ילד מאומץ, אפילו שגדל במשפחה אחרת, תמיד יהיה קשור בזהותו להוריו הביולוגיים. זה בדיוק היסוד שמקשר כל יהודי לארץ ישראל ובגלל כל יהודי הוא מארץ ישראל.
אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה – הלכה למעשה
מדהים אף יותר שלכלל זה יש נפקא מינה הלכה למעשה. בזמן מלחמות העולם הראשונה המלכות העותומנית רצתה לגרש כל אדם שלא נולד בארץ ישראל. הרב מימון (מראשי המזרחי) והרב ציטרון (רבה של פתח תקווה) שלא רצו להיגרש מהארץ, התלבטו האם מותר להם להשבע שבועה שנולדו בארץ ישראל.
הגאון הרוגוצ’ובי, חותנו של הרב ציטרון, כתב לו תשובה שמותר להשבע שנולד בארץ ישראל, ואין זה נחשב כלל לשבועת שקר. את דבריו ביסס על הגמרא (כתובות עה.) “כל הנולד בירושלים קדוש יאמר לו – אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה”.
סיכום
במאמר זה עסקנו במדרש שמלמד מדוע משה רבינו לא זכה להיקבר בארץ ישראל. פתחנו עם שאלה בפשט בהבנת המדרש, ומשם עברנו לענות על שאלה נוספת ולמדנו כמה יסודות – ראשית, כל יהודי שייך לארץ ישראל ונחשב כאילו נולד בה. יסוד זה הוא לא רק אמוני-השקפתי אלא הוא גם בעל השלכות הלכתיות-מעשיות, לפי דבריו של הרבי מאוסטרובצה ופסקו של הגאון הרוגוצ’בי.
בעז”ה שנזכה להיות מחוברים לארץ ישראל ברוחניות וגשמיות “אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה” נזכה במהרה לגאולה שלימה “לרוב יושביה עליה” ולהינות מחינה הרוחני והגשמי אמן כן יהי רצו! אמן.
——————
[1] האדמו”ר רבי יחזקאל הולשטוק הי”ד (תרמ”ז – י טבת תש”ג, נספה בשואה) בימי השואה ביקשו הגרמנים להסגירו, שאם לא כן יהרגו 200 יהודים ועוד אלפים אחרים יהיו בסכנה. בתגובה אמר את המילים הקדושות הללו ” מוטב אהיה אני קרבן הקהל ולא להפך”. אחרי טבילה במקווה, אמירת סליחות ווידוי, התכונן למות על קידוש ה’. בעת אמירת “שמע ישראל” ירו בו הנאצים ימח שמם והרגוהו.