וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ.
(בראשית ח, יא)
והנה עלה זית טרף בפיה – מפשוטו של פסוק זה יראה שלא נעקרו האילנות ולא נמחו במבול, כי לא היה שם נחל שוטף, בעבור כי נתמלא כל העולם מים. אבל בבראשית רבה (לג, ו) אמרו מהיכן הביאה אותו, רבי לוי אמר, מהר המשחה הביאה אותו דלא טפת ארעא דישראל במיא דמבולא, הוא שהקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל: “בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם” (יחזקאל כב, כד).
(רמב”ן שם)
מה המשמעות הרוחנית לכך שלא הוצפה ארץ ישראל במי המבול?
רקע
הרמב”ן מביא לנו מדרש חכמים שמחדש חידוש היסטורי מעניין ומסקרן. הקדוש ברוך הוא הוריד מבול של מים מן השמיים למחוק את כל מה שהיה על פני כדור הארץ בדורו של נח הצדיק, ורק אותו, את משפחתו המצומצמת ומספר קטן של בעלי חיים מכל מין ומין הקב”ה שמר מפני מי המבול כדי להקים עולם חדש. נח נצטוה לבנות תיבה, ספינה שעשויה מעץ ומחופה בזפת, ובתוכה הכניס הקב”ה את משפחתו של נח ומכל מיני בעלי החיים שהיו בעולם. היה זה עונש קשה שהעולם נידון בו באותו הדור. שנה שלמה היה נח בתוך התיבה, וחיכה וציפה לסימן מהקב”ה שהגיע הזמן לצאת מהתיבה ולבנות את העולם. המבול נגמר, הפסיק הגשם לרדת ולהציף את העולם, פסקו מעיינות חדשים לנבוע כמויות אדירות של מים. השמש חמה, ומפלס המים התחיל לרדת. כבר ניתן לראות את ראשי ההרים המבצבצים מתוך המים שמתייבשים והולכים. כבר שלח נח פעם אחת את העורב, והוא לא בישר על העת המיוחלת ליציאה מהתיבה. גם היונה נשלחה לפני שבוע, וחזרה מהרה אל התיבה. הנה! כעת חוזרת אל נח היונה עם עלה של זית. מאיפה היא הביאה אותו?
מקורו של עלה הזית
תשובה ראשונה- דרך טבעית
הרמב”ן בתחילה מעלה פירוש שמאפשר לענות לשאלה זו באופן יותר טבעי. הרבה יותר פשוט לומר שהמים מחקו את כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, בני אדם, חיות, בהמות, עופות וכל יצור חי. אך, דווקא מכיוון שהמים הגיעו כמעט בבת אחת מהשמיים ומהארץ לא היו שטפונות של מים משתוללים על אדמה יבשה, אלא המים כיסו את כל הארצות מהרה, ועד 40 יום מפלס המים עלה והציף את הכל. מעתה, מובן שכאשר המים התייבשו היה ניתן למצוא עצים שלא נשברו במבול, ומהם הוציאה היונה עלה של זית והביאה לנח.
תשובה שנייה- דרך נס
דבר חידוש מופיע במדרש שמביא הרמב”ן, שארץ ישראל לא הוצפה במי המבול, ומהר הזיתים הביאה היונה את העלה הזה. בגמרא בזבחים (קיג, א) יש שתי דרכים להציג את זה.
הדרך הראשונה: שלא ירד גשם מהשמיים בארץ ישראל. אך, מכיוון שאין גדר ניסית שתעצור בעד המים מלהיכנס לארץ ישראל נשטפה כל בריה חיה ששררה בארץ ישראל באותה שעה.
הדרך השנייה: לא רק שלא ירד גשם בארץ ישראל, אלא לא נכנסו מי המבול כלל לארץ ישראל (בדרך נס). אם כן, היאך לא שרדו כל תושבי ארץ ישראל וכל החי ששכן בה? אומרת הגמרא: מי המבול היו מים נורא חמים, מרוב שהם היו רותחים היה חום אדיר שיצא מהם והרג את כל מי שהיה בארץ.
בין לפירוש הראשון בגמרא ובין לפירוש השני היה הבדל משמעותי בין ארץ ישראל לשאר הארצות בעונש של הצפת מי המבול. מה עומד מאחורי השוני הזה? איזה אידיאל רוחני עומד בבסיס ההחלטה האלוקית להקל על ארץ ישראל מעונש מי המבול?
רובד ראשון – תואר כבוד לארץ ישראל
האברבנאל (יחזקאל כב, כג) קורא לשוני הזה של חסיכת מי המבול מארץ ישראל בתור תואר של כבוד לארץ ישראל. ארץ ישראל היא ארץ קדושה. היא עתידה להיות ארץ מיוחדת לעבודת ד’, ארץ שנבחרה להשכין בה את עם ישראל שנועד לקדש את שם ד’ בעולם. הקב”ה ברא את ארץ ישראל על מנת להיות ארץ מיוחדת לשמו עד כדי שהוא מתייחס אליה בכבוד, ומאחר שכן ראוי הוא גם כן שגם אנחנו נתייחס אל ארץ ישראל בכבוד הראוי. למה הדבר דומה? אדם שמכיר חבר שיש לו כשרונות וסגולות מסוימים, חבר כזה שיש לו מידות טובות, אכפתיות ורצון טוב ברמה מיוחדת, לאדם כזה נוצר יחס של כבוד לאותו חבר. ארץ ישראל, היא לא רק ארץ יותר מוצלחת, אלא היא שונה במהות משאר הארצות. הקב”ה ברא אותה בתור ארץ עם חומר קדוש, עם סגולות רוחניות שלא קיימות כלל בשום מקום אחר בעולם. על ידי מניעת מי המבול מארץ ישראל מלמד אותנו הקב”ה לחלוק לה כבוד. אם בורא כל העולמות חלק כבוד לארץ ישראל, בוודאי ראוי גם לנו לנסות ולהכיר בערכה, ולחלוק לה כבוד.
רובד שני – ארץ ישראל לא צריכה את התועלת שהביאו מי המבול
המדרש שהזכרנו לעיל מבוסס על פסוק ביחזקאל, שאומר שארץ ישראל ‘ארץ לא מטוהרה היא, לא גושמה ביום זעם’ (יחזקאל כב, כד). על בסיס לשון זה בפסוק מסביר הכלי יקר (בראשית ח, כא) שהיה מימד רוחני במי המבול כמים של טהרה. מוסיף ר’ צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות קז) לדמות טבילה במקוה למי המבול. הוא מדמה אדם שנכנס למקווה שכאילו מקבל על עצמו דוגמת מבול לרגע קצר, ותיכף ומיד יוצא משם וניצול. מי המבול ירדו ארבעים יום על הארץ, וכמו שכתוב בתורה (בראשית ח, ז ועוד). אומר האדמו”ר מחב”ד (רשימות קסז) שיש בזה רמז כנגד ארבעים סאה שבמקווה. המים ניקו את האוויר של כל העולם מהטומאה של העבירות שעשו בני האדם. גם עומק של שלושה טפחים (כשלושים ס”מ) מהאדמה בכל העולם נימוח ונתרכך (רש”י בראשית ו, יג) .
ארץ ישראל היא ארץ קדושה, היא מקבלת טומאה ממעשים רעים שנעשים בה. על כן, מי שמרבה מאוד לחטוא בארץ ישראל הארץ מקיאה אותו, וכמו שכתוב: “אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה” (ויקרא יח, כד-כה). . בפירוש הספורנו (בראשית יא, לא) על הליכת אברהם אבינו לארץ ישראל: “שהיתה מוכנת אל גרם המעלות במושכלות, ורצויה מכל הארצות, כאמרו: “ארץ אשר ה’ אלהיך דורש אותה” (דברים יא, יב). ולא הוזק אוירה בגשם המבול כאויר כל שאר הארצות, כאמרו: “לא גשמה ביום זעם” (יחזקאל כב, כד), וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה: “אוירה של ארץ ישראל מחכים” (בבא בתרא קנח, ב).
נוסיף ביאור: כל קרקעות שבעולם הן קרקעות של חול, בלא קדושה. חטאי הדור הרע של המבול טמאו את אוויר הארצות ואת חומר האדמה שלהן. המבול חידש את פני האדמה והביא אוויר צח ונקי לעולם. ארץ ישראל לא נטמאה, כי טומאה לא יכולה לחדור לדבר שיש לו קדושה פנימית וגדולה. על כן, במקום שהארץ תטמא על ידי העוונות, הארץ הקיאה ממנה את החוטאים שיצרו טומאה גדולה בעוונם. הכלי יקר (שם) מוסיף ואומר שיתכן שגם חומריות הארץ משכה את האנשים לחטוא, על כן הוצרך לרכך את חומר הארץ. לעומת זאת, יוצאת דופן היא ארץ ישראל. החומר שלה מקדש את האדם ומרומם אותו, ואומר הבית חדש (טור אורח חיים סימן רח) שאכילת פירותיה של ארץ ישראל מקדשת ומכניסה יראת שמיים בלב האדם מישראל. אם כן, רק נזק היה יכול להיגרם מירידת מי המבול על ארץ ישראל, לפגוע בקדושת אווירה חלילה, או בקדושת אדמתה. מכוח זה היה ראוי שלא ירד מבול בארץ ישראל.
סיכום התשובות
ראינו אם כן שתי סיבות מדוע הקב”ה לא הביא מבול על ארץ ישראל:
א. ארץ ישראל היא ארץ קדושה, ומיועדת למטרות גדולות וחשובות. לכן, רצה הקב”ה להראות בעצמו שהוא מכבד אותה וממעט בעונש היושבים בה כדי שנלמד אנחנו לכבד אותה ולחפש אחר מעלותיה.
ב. ארץ ישראל היא ארץ קדושה, שאיננה צריכה ניקיון רוחני מהחוטאים שמטמאים אותה. טומאת העוונות שלהם איננה חודרת בה, אלא הארץ פולטת את החוטאים עם הטומאה של עוונותיהם. אדרבה, ניקיון אווירה של ארץ ישראל וריכוך אדמתה היה פוגע בכוח קדושתה של ארץ ישראל.
מכח הביאורים הללו, מלמדים אותנו חכמינו במדרש שמשמעות גדולה יש למניעת ירידת המבול בארץ ישראל.
טהרתה של ארץ ישראל בצדיקים שבימינו
טהרה וטומאה קשה להרגיש בפועל. הכוזרי (מאמר ב, אות ס) אומר שרק בעלי נפשות עדינות מאוד המשתדלות להידבק באלוקים מרגישות את ההרגשה הדקה הזו שקיימת במציאות. וסיפר הרב חיים דרוקמן שיזכה לחיים טובים ארוכים על הרב צבי יהודה קוק זכר צדיק לברכה שהיה נוסע אליו לירושלים לשמוע את השיעורים שלו, והרב צבי יהודה היה חוזר, מסביר ומרחיב ושוב ושוב על התפיסה שקדושה היא מציאות קיימת בעולם ולא רק איזה משהו תיאורטי שמנותק מהמציאות. והרב היה רגיל להביא את הגמרא במסכת מכות (כב, א) שהחורש בשור פסולי המוקדשים (שנפסל מלהקריב אותו למזבח) לוקה משום כלאים, שיש בשור הזה מימד של קודש ומימד של חול. ואם קדושה איננה מציאות ממשית, למה לוקה?
בדורות האחרונים, מאז התחלת שיבת ציון, עם התחזקות העלייה לארץ ישראל, קמה לה תורת ארץ ישראל מחדש ונעמדת על הרגליים. עם ישראל לומד למעשה מושגים הלכתיים שהיו רק תאוריה בגולה. ארץ ישראל מתמלאת באנשי קודש מעמינו, אחר שהייתה כמעט ריקה ושוממה אלפיים שנה מזרע ישראל ומאדם בכלל. גם ההכרה בקדושתה של ארץ ישראל הולכת ומתבססת. משנת הרב קוק תרמה רבות לעניין זה. בימינו, מתרבים צדיקים שמרגישים את הקדושה הזו של ארץ ישראל ואת הטהרה שבה. צדיקים אלו, לא יסכימו לצאת מארץ ישראל מחמת איזו סיבה שתהיה, אם לא מפני סכנת נפשות ממש.
יהי רצון שנזכה להרגיש את קדושתה של ארץ ישראל ואת הטהרה ויראת השמיים שיש בישיבת ארץ ישראל ובאכילת פירותיה, ומתוך כך נזכה לגאולה שלמה בקרוב בימינו, אמן.