“לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ”
[פרשת שופטים פרק יט, פסוק יד]
רקע
דרשו חז”ל בספרי: “לא תסיג גבול רעך”, והלא כבר נאמר (ויקרא יט, יג) “לא תגזול”, ומה תלמוד לומר “לא תסיג”? מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוין. יכול אף בחוצה לארץ? תלמוד לומר: “בנחלתך אשר תנחל”, בארץ ישראל עובר בשני לאוין בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד.
שאלו חז”ל במדרש, מדוע התורה אמרה שאסור לאדם לקחת קרקעת חברו (“להשיג גבולו”), הלא זהו איסור מפורש בתורה הכלול באיסור “לא תגזול”? וענו, שבאה התורה להוסיף לאו לגוזל קרקע, שיהיה בו שני איסורים. ועוד דרשו מהמשך הפסוק “בנחלתך אשר תנחל”, שזה אומר שדווקא בקרקע של ארץ ישראל, שהיא “נחלתך”.
תמיהה על ביאור הפסוק
מדוע באמת התורה הוסיפה איסור מיוחד בגזל קרקע של ארץ ישראל? הרי גם בחוצה לארץ קרקע ששייכת ליהודי, הגוזל ממנו גוזל את רכושו! בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ הקרקע שייכת לבעליה!
נראה ללכת בשני הסברים המשלימים אחד את השני, להבין את עומק הקשר של עם ישראל לארץ ישראל.
הסברו של רבי שמשון רפאל הירש
מבאר הרב שמשון רפאל הירש (שם)[1] שיש הבדל גדול בין גזילת קרקע בארץ ישראל לבין גזילת קרקע בחוצה לארץ. כי חלוקת ארץ ישראל לשבטים, לנחלות, גם של כל אחד ואחד בעם ישראל, נעשתה בהדרכת ה’. ורצון ה’ היה שהיא תתקיים לדורות. חלוקת הארץ מפי ה’ דווקא, נועדה להטביע בעם ישראל כולו את ההבנה, שרק הקב”ה הוא אדון הארץ באמת. “והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי” (ויקרא כה, כג). אכן פסוק זה נאמר במצוות השמיטה והיובל, שהרש”ר הירש מבאר שהיא מורה לנו את אותו המסר. בשנת היובל, הקרקעות חוזרות לבעליהם המקוריים, גם אם נמכרו ונמצאות בידי בעלים אחרים שנים רבות. זה מחנך להבנה, שכל מה שניתן לנו מאת ה’ הוא, ואין לאף אחד זכות מוחלטת מכח עצמו. וכמו כן זכותו של עם ישראל על אדמת ארץ ישראל, הינה לפי רצון ה’ בחלוקת הארץ.
גזילת קרקע בארץ ישראל הינה פגיעה ישירה בחלוקה זו שדברנו עליה, חלוקה שהייתה מאת ה’ ממש. זה סותר ישירות את אותו המסר החשוב והמשמעותי שה’ הוא אדון כל הארץ. חלוקה כזו לא הייתה בחוצה לארץ. לכן דווקא בארץ ישראל חמורה היא גזילת הקרקע יותר.
הסברו של בעל התורה תמימה
מבאר בעל התורה תמימה (שם, הערה כח)[2] את החילוק היסודי שבין בעלות על אדמת ארץ ישראל לבעלות על אדמת חוצה לארץ. בארץ ישראל זכות בעליו בקרקע היא לו לבניו ולבני בניו לכל הדורות. זאת זכות נצחית. בחוצה לארץ, הבעלות בקרקע היא רק זמנית. התורה אסרה גזילת קרקע בארץ ישראל באיסור מיוחד, מכיוון שהיא מסוג חמור יותר – זאת גניבה של זכות מוחלטת.
על ידי שילוב שני ההסברים של הרש”ר הירש ובעל התורה תמימה, נראה שיש כאן שני הסברים המשלימים אחד את השני. וייחשף מכך, עומק גדול שיש בקשר בין עם ישראל לאדמתו.
ארץ ישראל נחלקה לשבטים בדבר ה’, לכל שבט ושבט, באופן נצחי. – לדורי דורות. יש כאן קשר בל ינתק בין הבעלים למה שהונחל לו. הקב”ה הנחיל קרקע מסוימת לאדם לא סתם, יש כאן קשר אמיתי, משהו מוחלט. הקשר הינו קשר של חיים, קשר שורשי. ר’ צדוק הכהן מלובלין כותב (צדקת הצדיק אות פ”ו) שכל אשר קשור לאדם, ואף ממונו – הרי הוא קשור לשורש נפשו. השפת אמת (במדבר, פרשת פנחס, שנת תרמ”ה, ד”ה בפסוק לאלה) כתב לגבי ארץ ישראל ועם ישראל, שלכל יהודי יש חלק בארץ ישראל, שהוא מיסוד נפשו.
מכאן ברור שהקשר הנשגב הזה שיש בין עם ישראל לקרקעו – אינו שייך בחוצה לארץ. כפי שאמר בעל התורה תמימה, הקשר לחוצה לארץ הוא זמני. בעת הגאולה יחזור עם ישראל לארץ ישראל ואותן קרקעות בחו”ל יוחזרו לנוכרים.
על כך מלמדת התורה באיסור הנוסף הנ”ל, שלקיחת קרקע של חברו בארץ ישראל הינה דבר חמור יותר משאר גזילה של קרקע. זה לגזול אותו מיסוד נפשו, לפגוע בקשר נצחי.
אהבת ארץ ישראל
מדברים אלו אנו מבינים שעם ישראל קשור לארצו בקשר עמוק ונצחי. הארץ נמסרה לכל אחד בצורה אישית, לכל אחד חלק ונחלה מיוחדת לו, ולדורי דורות. זהו סימן לכך שהקשר הוא בשורש הנשמה. כמו שאדם אוהב את עצמו, את משפחתו, ואת עמו, כך גם אדם אוהב את ארץ ישראל – כי הרי היא חלק מעצמו ומחייו. מגורלו וייעודו. לחיות בארץ ישראל אינה לפי זה רק מצווה מעשית נוספת. לחיות בארץ היא לחיות במקום שאנו שייכים אליו מיסוד נפשינו. ולכל אחד ואחד יש את החלק המיוחד והאישי שלו. שנזכה במהרה להחזרת כל עם ישראל לארצו, כל אחד ואחד לפי נחלתו וגבולו, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.
——————
- לשון הרש”ר הירש שם: “עיקרו של ההסדר הראשון של הגבולות, אפילו של אדמות היחידים, נועד להתקיים לדורות תחת שלטון התורה. הסגת גבול שדה בארץ ישראל לא היתה אפוא רק גזלה או גנבה כלפי השכן, אלא היא היתה גם חטא כלפי החלוקה הראשונה של הארץ שנעשתה תחת הדרכת ה’, כי האופי הקבוע של החלוקה הזאת נתן לה את האישור האלוהי והוא הטביע על כל בעלי הקרקעות את החותמת של גרים ותושבים עם ה’ שרק הוא אדון הארץ באמת. ההכרה בעובדה זו מונחת ביסוד כל מצות שמיטה ויובל”.
- לשון בעל התורה תמימה שם: “טעם הדבר נראה פשוט משום דבא”י כל מה שיש לאדם הוא שלו בהחלט לדורות ולדורי דורות, משא”כ בחו”ל בגלות בין האומות אין לישראל זכות מוחלט בקרקע, לכן א”א לכנות זה בשם השגת גבול מוחלט ממש ונחשב רק כמטלטלין שעוברים על לא תגזול”.