וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:
[בראשית פרק מח פסוק כב]
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר: “כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני”! (תהלים מ”ד:ז’) אלא, חרבי – זו תפלה, קשתי – זו בקשה.
[תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכג עמוד א]
וכן ביאר התרגום אונקלוס, “בחרבי ובקשתי” – “בצלותי ובבעותי”, כלומר, בתפילתי ובבקשתי.
על פי לקח טוב ומדרשים נוספים, כוונת הפסוק היא לעיר שכם, וזה מעלה שני קשיים:
א. בתקופת יעקב אבינו העיר שכם הייתה בשליטת העם החוי ולא בידי האמורי, כמו שכתוב במעשה דינה “וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ” (בראשית פרק לד:ב’).
ב. בפשט הפסוקים לא מצינו שיעקב אבינו נלחם וכבש את שכם אלא שהקב”ה הטיל פחד על העמים מסביב כדי שלא ילחמו נגד משפחת יעקב כתגובה על הרג העיר השכם על ידי שמעון ולוי?
ביאור הרמב”ן
הסבר על קשיים אלו ניתן למצוא בדברי הרמב”ן כאן.
הרמב”ן מבאר שה”אמורי” שעליו יעקב מדבר כאן זה העם האמורי שיעמדו בפני בני ישראל בכניסתם לארץ, שהיו האויב הראשון עמם הם ילחמו. שסיחון ועוג היו שני מלכים של האמורי, וכן מלחמות הראשונת של יהושע היו מול אמורי ונעשו שם ניסים גדולים כמו שכתוב “אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיקֹוָק בְּיוֹם תֵּת יְקֹוָק אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן” (יהושע י, יב).
לגבי “בחרבי ובקשתי”, הרמב”ן מבאר, שיעקב אבינו רצה לרמז הארץ לא תכבש אלא בחרב ובקשת, כלומר, רק על ידי מלחמה פיזית. כך כתוב במפורש בפסוקים (יהושע יא, יט- כ):
לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה: כִּי מֵאֵת יְקֹוָק הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
על ביאורים אלו מקשה הרמב”ן, אם הכוונה למלחמות של בני ישראל בעתיד, מדוע יעקב אבינו מיחס לעצמו את החרב ואת הקשת?
עונה הרמב”ן, שיעקב אבינו היה הגורם להצלחת בני ישראל במלחמה, וכלשון הרמב”ן:
” וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם, לא הם עצמם, וכענין שאמר הכתוב (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, וזהו בזכות האבות, כי על דרך האמת ‘ימינך’ לאברהם, ו’זרועך’ ליצחק, ו’אור פניך’ ליעקב:”
היסוד: נצרכת מלחמה פיזית. ההצלחה במלחמה הפיזית תלויה בזכויות הרוחניות – בתפילה ובתורה.
מהרמב”ן הזה יוצא יסוד חשוב ביותר. שאת ארץ ישראל אפשר לכבוש רק במלחמה, אך הזכות להצלחה במלחמה הוא רק על ידי הזכויות הרוחניות, כדוגמת זכות האבות.
ואם כן, הפשט של “בחרבי ובקשתי” משמעותו מלחמה פיזית אינו סותר את הביאור של הגמרא ואת תרגום אונקלוס שביארו שהכוונה לתפילה ובקשה, שבאמת יש כאן את שני הדברים. יש צורך במלחמה פיזית של חרב וקשת והיכולת של המלחמה הפיזית להצליח נובעת מזכויות הרוחניות של התפילה והבקשה.
והם דברי הגמרא במסכת מכות דף י.
“א”ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם” (תהלים קכ”ב:ב’)? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה.”
ברוח דברים אלו שמעתי מהרב יהושע רוזן שליט”א ביאור בפסוקים בתהלים פרק כ’:
(ח) אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר:
(ט) הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד:
שאין הכוונה שלעם ישראל אין סוס רכב, אלא שהגויים בוטחים ותולים את הצלחתם בסוס וברכב, ואילו עם ישראל תולה את הצלחת המאמץ המלחמתי שלהם בהקב”ה, שהכל תלוי בהקב”ה . ולכן התוצאה היא “המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד”.
וכן יש להסביר בפסוק בתהילים תהלים פרק קכז:א’
אִם יְקֹוָק לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְקֹוָק לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר:
סיכום
הרמבן לימד אותנו שאמנם כדי לכבוש את ארץ ישראל, יש צורך במלחמה גשמית, אך כח ניצחון טמון בזכיות בני ישראל, כולל זכות אבות. יסוד זה נמצא בבסיס דרשת רבי יהושע בן לוי על הפסוק בתהילים: “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם”. על פי זה ניתן גם להסביר פסוקים נוספים בתהילים: “אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר”, ” אִם ה’ לֹא יִבְנֶה בַיִת שווא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה’ לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר”.
יהי רצון שנפנים שעלינו לעשות את ההשתדלות שלנו לפתח את ארץ ישראל בהכרה שהצלחה תבוא מה’. אמן.