“אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה”
(מסכת מגילה פרק א משנה יא)
הלכה זו המבחינה בין קדושת שילה לבין קדושת ירושלים, טעונה ביאור.
הלא קדושת שילה לא היתה אלא קדושה ארעית, כל עוד שהמשכן עמד בה, ומשהועתק המשכן משם שוב לא נותרה בה קדושתה. זאת, לעומת ירושלים שקדושתה עומדת לדורות[1], כמו שמובא בהמשך אותה משנה: “קדושת שילה יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר”. כלומר, משחרבה שילה חזר למקומו ההיתר להקריב קרבנות בבמות, לעומת ירושלים שאף לאחר חורבנה עומד בעינו איסור ההקרבה בבמות.
לכאורה, מסתבר היה לומר שככל שמקום קדוש יותר, כך גם קדושתו תתפרס על פני שטח גדול יותר. א”כ מדוע שילה, שאינה מקודשת כירושלים, קדושתה מתפשטת לכל מקום בו ניתן לראותה, לעומת ירושלים, המקודשת יותר, שקדושתה מצומצמת לתחום המוקף חומה בלבד?
קדושת הבנין וקדושת המקום
נראה לבאר זאת על פי חילוק מהותי בין שתי הקדושות. קדושת שילה נובעת מהימצאות המשכן וארון העדות בתוכה. כל עוד שהיה בה המשכן, שכנה בה השכינה וחלו בה כל ההלכות והדינים של עיר מקודשת. משהסתלק משם המשכן, שוב לא שכנה בה השכינה יותר והיא חזרה להיות ככל שאר ערי ישראל. כלומר, קדושת שילה לא נבעה מקדושה עצמית של המקום, אלא מקדושת המשכן, שכגודל מדריגתו כן הלכה קדושתו והתפשטה על כל סביבותיו. ממילא כל מקום שבו ישנה אחיזה ושייכות אל המשכן, גם אליו מתפשטת קדושתו. לכן קדשים קלים נאכלים בכל הרואה, שהרי כל מקום ממנו ניתן לראות את שילה, הרי הוא מחובר ואחוז בקדושת המשכן וגם אליו מתפשטת קדושתו.
ירושלים, לעומת זאת, על אף שלא נתקדשה עד שנבנה בה המקדש, הקדושה שחלה בה אינה תלויה בהימצאותו של המקדש בפועל, אלא הרי היא קדושה עצמית ויסודית שחלה בעצם המקום. ירושלים, העיר עליה נאמר: “כי בחר ד’ בציון איווה למושב לו” (תהלים קל”ב, ג), קדושה מחמת הבחירה האלוקית בה. קדושה כזאת אינה בטלה אף משחרב המקדש, מכיוון ששורשה הוא השראת השכינה הקיימת בתוכה, ו’שכינה אינה בטלה’ (רמב”ם הל’ בית הבחירה פרק ו הלכה ט”ז).
מכיוון שכך, אין הקדושה חלה אלא בתחום הכלול בשטחה של ירושלים, דהיינו כל שהוא לפנים מחומת העיר, ותו לא. קדושה כזו שאיננה תלויה בעמידתו של בנין המקדש על תילו אלא היא אחוזה ומוטבעת בעצם המקום, איננה נתפסת בשטח שאינו כלול בתחום העיר. ככל שהקדושה יסודית ומהותית יותר, כך תחומה מוגבל אך ורק לשטח המסויים הראוי להתקדש.
נמצא אם כן, שדווקא המעלה היתירה שיש לירושלים על פני שילה, היא הגורמת לכך שקדושתה תהיה מוגבלת לשטחה המוקף חומה ולא תתפשט מחוצה לה ל’כל הרואה’.
שני כוחות – יהודה ויוסף
הסבר נוסף נמצא בדברי הראי”ה קוק (שמועות ראיה וישב עמ’ פג-פד).
כידוע, מבחינה גיאוגרפית, שילה נמצאת בנחלת יוסף, לעומת ירושלים הנמצאת בחלקו של יהודה[2].
הגמרא בזבחים (קי”ח ע”ב) מביאה כמה הסברים לכך שקדשים קלים נאכלים בשילה בכל הרואה, אחד מהם הוא שזכותו של יוסף, ששילה נמצאת בנחלתו, עמדה לו. כשם שהוא שלט על עיניו ונזהר שלא לתור אחריהן ולהיגרר אחרי פיתוייה של אשת פוטיפר, כך כל מקום הנמצא בתחום הראייה של שילה נתקדש לענין אכילת קדשים.
קדושתה המיוחדת של שילה נובעת, אם כן, מכוחו של יוסף. מבאר הרב קוק, שכוחו הייחודי של יוסף הוא יכולתו להפיץ ולהשפיע את קדושת ישראל בין העמים. יוסף, שנועד משמיים להתמנות משנה למלך מצרים ולהיות “המשביר לכל עם הארץ” (בראשית מב, ו), נבחר לכך מחמת הסגולות והיכולות המיוחדות הטמונות בו, המאפשרות לו להתעסק בענייני חומר ולבוא במגע מתמשך עם אומות העולם ועסקיהן, מבלי להיטמא בטומאתם ולהיות מושפע מהם, אלא אדרבה להשפיע עליהם מקדושתו ולרומם את עולמם השפל בכח סגולותיו הנעלות.
יהודה, לעומת זאת, יועד מתחילה להיות ראש לאחיו, כדברי אביו טרם מותו “ישתחוו לך בני אביך”, וממנו עתידה היתה לצאת שושלת ההנהגה הנצחית של עם ישראל, הלא היא מלכות בית דוד.
סגולתו של יהודה היא הנהגת עם ישראל על פי ד’ והבלטת ייחודיותו וקדושתו היתירה של עם ישראל על פני שאר האומות כ”עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”.
במשך הדורות שימשו בעם ישראל שני כוחות אלו – של יהודה ושל יוסף – במקביל, כאשר החלוקה ביניהם הגיעה לשיא כואב בתקופת בית ראשון, בעת פיצול מלכות יהודה וישראל.
אותם שני כוחות, הם גם אלו שאמורים להביא את עם ישראל לגאולתו, כאשר בתחילה מופיע כח “משיח בן יוסף” שתפקידו לבנות ולקומם את בניינו החומרי של עם ישראל, כעם בעל יכולות ארציות עם מערכות כלכליות, מדיניות וצבאיות בארץ ונחלה משלו, ככל עם אחר בעולם. כאשר מגיע לשלמותו חלק זה של הגאולה, מגיע השלב השני, בו מופיע כוחו של יהודה בדמות “משיח בן דוד”, שתפקידו לרומם את עם ישראל למדרגות רוחניות עליונות ולהביאו אל שלמות מעלתו. בשלב זה, עם ישראל מתגלה לעיני כל הגויים כעמו של הקב”ה וניכרת לעין כל מעלתו העליונה של ישראל שאין לאף אומה ולשון שום שייכות אליה.
חילוק מהותי זה, בין כוחו של יהודה לכוחו של יוסף, הוא הגורם להבדל בין תחום קדושת ירושלים לזה של קדושת שילה.
קדושת שילה, הנובעת מכוחו של יוסף, הרי היא שופעת ומתפשטת החוצה לכל הרואה, דהיינו אל כל מקום שיש שייכות בינו לבין שילה, שהרי זה הוא כוחו של יוסף, להפיץ ולהרחיב את תחום הקדושה אף למקומות החול, ולרומם את כל ענייני החומר למדריגה של קדושה.
ירושלים, לעומת זאת, השייכת לסגולתו של יהודה, קדושתה איננה מתפשטת כלפי חוץ אלא הרי היא מתבדלת ומתעצמת בתוך תחומה המוגדר, וכך היא מתעלה למדרגות עליונות שזר אינו שייך אליהן כלל. עניינה של ירושלים הוא דווקא להיות “עיר הקודש”, המובדלת ומיוחדת בקדושה עליונה שאין מגע בינה לבין החוץ.
תפקידנו בתקופה זו
בדורנו, בו אנו זוכים לחזות בשיבת בנים לגבולם ובבניינה המחודש של ארץ ישראל, עלינו לתת תשומת לב מיוחדת לשני הכוחות המניעים את מהלך גאולתנו. מחד, עלינו לפעול ולהשתדל כמיטב יכולתנו בבניינה הממשי של ארצנו, ביישובה ובשכלולה, ומאידך, עלינו לפעול לבניינו הרוחני של עם ישראל ולגילוי המדרגה המיוחדת שבה נתעלינו מעל כל גויי הארץ.
תפקידנו לאחוז בהארה הרוחנית של שני הכוחות הללו, כח משיח בן יוסף וכח משיח בן דוד, המופיעה ופועלת סמוך לקץ הגאולה, ולמקד את מאויינו ומאמצנו לקדם ולרומם את עצמנו ואת כלל עם ישראל, לקראת הגאולה השלמה.
—————–
[1] כך פסקו להלכה הרמב”ם ורוב הראשונים
[2] הגמרא בזבחים (קי”ח ע”ב) כותבת שירושלים היתה מחולקת בין נחלת יהודה לנחלת בנימין, ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה אל תוך תחום המקדש וכללה חלקים ממנו.