וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָֽׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹֽיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּֽהּ:
(ויקרא כ”ו, ל”ב)
ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם:
(רמב”ן על ויקרא כו,טז)
ויהפך ה’ אלהיך לך את הקללה לברכה [דברים כ”ג:ו’]
הרמב”ן הנ”ל אומר לכאורה דבר תמוה. התורה, כחלק מן הקללות בפרשת בחקתי מספרת לנו שאם עם ישראל יכעיס את הקב”ה – הוא יקבל עונשים רבים. אחד מעונשים אלו הוא השממת הארץ, והושבת אויבינו בארצנו – והם יגרמו לה להיות שוממת. בפשטות, כוונת התורה להמשיך ולקלל, ולומר שהארץ תהיה חריבה כל כך, עד שאפילו אויבנו לא יצליחו ליישב אותה, וכך אף משמע מפירושיהם של הרשב”ם, החזקוני והאבן עזרא. אך הרמב”ן, בניגוד לפשט הפסוק, מסביר לנו שזו איננה קללה. להפך, זוהי ברכה.
כשביתו של אדם נגזל ממנו, הוא עלול להיות עצוב משתי סיבות: האחת – ביתו כבר לא נמצא בידיו. והשניה – מישהו אחר משתמש כעת בביתו. במקרים רבים, הסיבה השניה גורמת לאדם יותר צער מן הסיבה הראשונה. לעתים אנשים אינם מסוגלים לראות שמישהו אחר משתמש בדברים שהיו כל כך אישיים להם, כדוגמת ביתם. שמעתי אפילו סיפורים על אנשים שעברו דירה, ולא יכלו להמשיך להסתובב בקרבת ביתם הישן, אף שנמכר לקונה כדת וכדין, כיון שהם הרגישו תחושת החמצה בלבם על כך שכעת מישהו אחר נהנה מהבית שהיה שלהם. ק”ו הדבר כשהבית הישן נגזל מידי בעליו, והחזקתו של הדייר החדש נעשית שלא כדין.
את הצער הזה, אומר הרמב”ן, הבטיח הקב”ה לחסוך מאתנו. אף אחד לא יצליח להתיישב בארץ. גם האויבים שיבואו הנה – יהיו שוממים, ויעזבו את הארץ. יוצא אם כן, שהקב”ה אומר לעם ישראל “וְשָֽׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹֽיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּֽהּ”, הוא בעצם מבשר להם בשורה טובה, ולא ממשיך לקללם כפי שנראה מפשט הפסוק.
שיטת הספרא ורש”י, לעומת שיטת הרמב”ן
לכאורה, מקור דבריו של הרמב”ן הוא בספרא: “והשימותי אני את הארץ”– זו מדה טובה, שלא יהיו ישראל אומרים “הואיל וגלינו מארצינו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח”; לכך נאמר: “ושממו עליה אויביכם היושבים בה” – זו האויבים הבאים אחרי כן, לא ימצאו עליה נחת רוח”. וכעין זה גם כותב רש”י על הפסוק שלנו.
אבל נראה, שאם נתבונן יותר בדברי הרמב”ן, נוכל לראות שהוא אומר דברים שונים בתכלית מדבריו של הספרא. הספרא מתאר את הצער אותו דברנו עליו לעיל – הצער בכך שאדם רואה שמשתמשים בביתו הפרטי. צער זה מבטיח הקב”ה לחסוך מאתנו. כיצד הקב”ה יחסוך מאתנו את הצער? האויבים שלנו לא ימצאו נחת רוח בארצנו.
אבל הרמב”ן – אומר משהו אחר לגמרי. הרמב”ן אינו אומר שהאויבים לא ימצאו נחת רוח בארץ, הוא אומר שהארץ לא תמצא נחת רוח באויבים. “אין ארצנו מקבלת את אויבנו”. לפי הרמב”ן, הברכה היא יותר גדולה מהברכה אותה מתאר הספרא. לא רק שהאויבים לא יצליחו ליישב את הארץ – הארץ עצמה מואסת בהם. אפשר לדמות את הדבר לאדם שהפרידו אותו מארוסתו. ברכה אחת שאפשר לברך אותו היא שאמנם ארוסתו כעת איננה נמצאת אתו – אך אף אחד לא ירצה את ארוסתו, והיא תחכה לו עד שהוא ישוב – זוהי הברכה אותה מברך הקב”ה את ישראל לפי הספרא ורש”י. אך אפשר לברך את אותו הנגזל, שאף שכולם ירצו לשאת את ארוסתו – היא תמאס בהם ותרצה רק בו, ותחכה לו עד שישוב. ברכה זו שונה במהותה מן הברכה הראשונה – והיא הברכה אותה מברך הקב”ה את ישראל – לפי הרמב”ן.
ביאורו זה של הרמב”ן מתאים להסבר שבארנו בשמו בנוגע למשפטה של סדום. ארץ ישראל היא דבר חי ומרגיש. היא מקיאה ממנה את החוטאים. היא מזדעזעת ארבע מאות פרסה [מגילה ג.] כשעושים בה מעשי עוולה. מצד שני – היא גם יודעת לשמוח “שמחה לארצך וששון לעירך”. וכמו שהיא יודעת להקיא ולשמוח – היא גם יודעת לשמור אמונים. ארץ ישראל מחוברת אך ורק לעם ישראל. עם ישראל הוא העם היחיד שהיא מוכנה לקבל. אם עם אחר רוצה לשבת כאן – זה אינו מתאים לארץ, זה אינו בשבילה. כמו הארוסה מהמשל – היא מחכה לארוסה האהוב – עם ישראל – שיחזור מהגלות ויתיישב בה מחדש. רק אז היא תסכים לחזור ולפרוח.
ראייתו של הרמב”ן לאורך ההיסטוריה
הרמב”ן אף מביא ראיה לשיטתו – ארץ ישראל מתוארת לנו בתורה ובנביאים כארץ מלאה כל טוב: “ארץ, נחלי מים עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון; ארץ-זית שמן, ודבש. ארץ, אשר לא במסכנות תאכל-בה לחם, לא-תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחושת” [דברים ח:ז-ט].
לעומת זאת, לאורך שנות ההיסטוריה, האנשים ששהו או בקרו בארץ ישראל מתארים אותה כארץ חרבה ועזובה, שאי אפשר להצמיח בה שום דבר. נדמה, שהדוגמה הטובה ביותר לכך, היא תאורו הנורא של הסופר האמריקני מרק טווין, בספרו “תמימים בנכר – מסע תענוגות לארץ ישראל”, בו כתב על מסעו לארץ שהתרחש בשנת ה’תרכ”ז (1867 למניינם): “נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש… כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב”.
לעומת זאת, בימינו, עת חזרו היהודים להחזיק בארץ ישראל, הארץ ב”ה שוב פורחת ומשגשגת, הן מן הבחינה הכלכלית והן מן הבחינה החקלאותית. הקרן הקיימת לישראל, מאז הוקמה לפני כמאה וחמש עשרה שנה, נטעה בישראל כרבע מיליארד עצים. ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שכמות העצים בה כיום גדולה מן הכמות שהייתה בה לפני כמאה שנה. ישראל נחשבת לאחת המדינות המובילות בעולם בתחום הפטנטנים החקלאיים. אנו עדים בעצמנו לנופיה המרהיבים של הארץ, ולמגוון העצום של הנוף הכולל יערות, מדבריות, חוף ים, אגמים ונהרות. גם מבחינת הבניה, ישראל מפותחת מאד ומספר התושבים בה אדירה ביחס לגודלה.
אפשר לראות, אומר הרמב”ן – שכשעם ישראל נמצא בארץ היא פורחת ומשגשגת, ואילו כשהגויים נמצאים כאן – הארץ חרבה.
ושממו עליה אויבכם – בימינו
גם בימינו, אף שב”ה כבר חזרנו לארץ, ניתן לראות שכשאויבנו מחזיקים בחלקים מן הארץ – החלקים האלו חרבים. לפני הגירוש מגוש קטיף, ישובי הגוש היו מעצמה חקלאית. הם פתחו שיטות מיוחדות לגידול ירקות בתנאים הלא פשוטים לחקלאות שנמצאים במקום זה, ואף פתחו שיטות לגידול ירקות עלים ללא חרקים.
כיום, כשעם ישראל כבר אינו מחזיק בחלק הזה של ארצנו – ניתן לראות איך הכל חזר להיות שומם והרוס. הם אינם מצליחים לגדל שם שום דבר האמנם כן?. אמנם עובדת היותנו מגורשים מגוש קטיף מצערת אותנו מאד, אך העובדה שהמקום כעת חרב נותנת לנו גם תזכורת להבטחה האלוקית שקבלנו – “אין ארצנו מקבלת את אויבינו…וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”. כיון שכמו שאמרנו לעיל – ארץ ישראל היא דבר חי. היא מרגישה וכואבת, והיא אוהבת רק את עם ישראל, ורק כשעם ישראל מחזיק בה היא מוכנה לפרוח ולשגשג.
יהי רצון שנזכה בקרוב לכך שנוכל לראות את ארץ ישראל פורחת ומשגשגת בכל חלקיה, כשעם ישראל ישוב אל כולה.