תניא ר’ שמעון בן יוחאי אומר שלוש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל, וכלם לא נתנן אלא ע”י יסורים. ואלו הן: תורה וארץ ישראל ועוה”ב. (ברכות ה.)
תמיהות על המדרש
בקריאה ראשונית, המדרש הנ”ל אינו מובן כלל וכלל. מצד אחד אומר רשב”י שהקב”ה נתן מתנות טובות לישראל, אך מצד שני כתב שאת כולן נתן ע”י יסורים.
היכן מצינו דבר שכזה? במצב רגיל, כשאדם נותן מתנה לחבירו, הוא נותן אותה לטובתו של חבירו. ודאי שאינו מעוניין לייסר את חבירו, ובטח שלא כתנאי לקבלת המתנה. למען האמת, הדבר תמוה לא רק מצד הנותן, אלא גם מצד המקבל. אם ישמע מקבל המתנה, שנותן המתנה לא מוכן לתת לו אותה אם לא יתייסר קודם – הוא ככל הנראה יאמר: “לא מדובשך ולא מעוקצך” – תעזוב אותי בשקט, אני לא רוצה לא את המתנה שלך ולא את היסורים שלך. במצב רגיל אנשים לא נותנים “מתנות” כאלו ואף לא מקבלים אותן, מדוע אם כן בחר הקב”ה לייסר אותנו ע”מ לתת לנו מתנות? וכי הוא לא יכל לתת לנו מתנות בלי לייסר אותנו? ומדוע קורא להן רשב”י מתנות “טובות” אם התנאי לקבלתן הוא יסורים?
ונראה, שאם נתבונן בדברי חז”ל במקומות אחרים, נוכל להבין את כוונתו של המדרש.
אדם כי ימות באוהל
בפרשת חקת, כשהתורה מתארת לנו את מצוות פרה אדומה, היא מבארת לנו את דיני טומאת המת: “זאת התורה, אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים”. מקשה על כך הגמרא (ברכות סג:), וכי זאת התורה? אדם כי ימות באוהל? מדוע התורה שינתה את לשונה? הרי בכל המצוות התורה לא פותחת במילים הגדולות “זאת התורה”. ותרצו חז”ל, שהתורה לא דברה כאן רק על דיני טומאת מת, אלא רמזה כאן למשהו אחר.
כשהתורה אומרת “זאת התורה”, מבארים חז”ל, היא מתכוונת לתורה עצמה, ללימוד שלה. אתה רוצה לדעת איך לומדים את התורה? “אדם כי ימות באוהל” – צריך להמית את עצמך כביכול באהלה של תורה. כמובן שאין הכוונה למוות אמיתי, הכוונה היא לשעבוד כל כחות אדם, כל מקור חיותו – ללימוד התורה. אם האדם ישעבד את כל כולו במסירות לתורה – הוא יזכה להבין אותה וללכת בדרכיה, אך אם הוא לא יכניס את כל כולו לתוך הלימוד, אלא ילמד את התורה בלי לשעבד את עצמו אליה – הוא לא יזכה לזה.
בפשטות, היינו יכולים לחשוב שדברי חז”ל אלו הם עצה טובה והגיונית, כיון שאנו יודעים שהסיכויים של מי שעמל על משהו, להשיג אותו – גבוהים בד”כ מהסיכויים של מי שלא עמל על הדבר. כיון שכך, הגיוני שמי שיתמסר ללמוד התורה יצליח, ומי שלא – לא. לפי הבנה זו בדברי חז”ל – יתכן לומר שיהיו כאלו שלא יצטרכו לעמול באהלה של תורה. הרי אנו רואים בעינינו, שישנם אנשים מוכשרים שמצליחים להגיע להישגים גבוהים יותר מאשר אנשים אחרים, למרות שעמלו הרבה פחות.
אנו רואים דוגמאות לכך במגוון תחומים. בתחום הלימודי – אצל אנשים בעלי מנת משכל גבוהה, בתחום הספורט – אצל אנשים בעלי נטיה גופנית לכך, בתחום העסקי אצל אנשים שלהם חוש עסקי מפותח ובעוד תחומים נוספים רבים. לכאורה, היינו יכולים לחשוב שכך גם לגבי התורה – חז”ל המליצו לרוב האנשים להמית את עצמם באהלה של תורה – כיון שהגיוני יותר שכך הם באמת יבינו את דברי התורה, אבל לאנשים בעלי כשרון שכלי מפותח, או בעלי זכרון פנומנלי – המלצה זו לא שייכת, והם יוכלו להסתפק בלימוד בלי עמל ובלי להמית את עצמם באהלה של תורה.
אבל נראה, שהבנה זו בחז”ל אינה נכונה כלל וכלל.
אף חכמתי עמדה לי
בספר קהלת אומר שלמה המלך “אף חכמתי עמדה לי” (קהלת ב,ט). ובארו זאת חז”ל במסכת ברכות (סג:) שהכוונה היא ל”תורה שלמדתי באף” כלומר, בריתחא דאורייתא (בתקיפות של תורה) ובעמל. לעיתים אדם לומד תורה, אך הוא לא נאבק על הסברות שלו, ולא כ”כ מפריע לו שהתוס’ או החברותא אומר אחרת. שלמה המלך אומר שרק התורה שעמל על להבין אותה, ורק התורה שנאבק והשקיע את מרצו בשבילה – היא זו שנשארה אתו.
שלמה המלך היה החכם באדם, הוא בודאי יכל ללמוד תורה גם בלי לעמול עליה, ולהבין הרבה יותר ממה שאנחנו נבין, גם אם נעמול בה כל היום. ככל הנראה, גם הזכרון שלו היה הרבה יותר טוב משלנו, וא”כ הוא גם לא היה צריך לעמול ולחזור על לימודו כדי לזכרו. כיצד יתכן ששלמה אומר שרק התורה שלמד בעמל היא זו שעומדת לו, כלומר נשארת קיימת אצלו, אך שאר התורה לא? הרי ודאי שיכל לדעת את כל התורה כולה גם בלי לעמול עליה.
מכח קושיה זו, נראה להסביר, שכוונת חז”ל באמרם “אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה” עמוקה יותר. אין כוונתם של חז”ל לומר שמי שלא יעמול על התורה לא ידע אותה. זה באמת דבר שקשור גם לכשרון השכלי. הכוונה של חז”ל היא לחיבור של התורה לאדם. כשאדם לומד תורה בלי עמל, גם אם הוא מוכשר ביותר – הוא אולי ידע את מה שכתוב בתורה, אבל התורה לא תהפך להיות לחלק ממנו. כשאדם משקיע במשהו – הוא מתחבר אליו. העמל וההשקעה בדבר מסוים יוצרים קשר חזק ועמוק לדבר. גם אם אדם יכול לדעת את כל התורה כולה בלי להתאמץ – אם הוא לא ישקיע ויעמול – הדברים ישארו חיצוניים אליו, הם לא יחדרו לתוך ליבו והוא לא יהיה קשור אליהם.
אם נמשיל את הדבר, אם לאדם יש בביתו ספר נדיר, ובנוסף לכך יש לו ספר שהוא עצמו כתב, ומשניהם קיים בעולם רק עותק אחד. אם נאמר לו שהוא צריך לוותר על אחד מהם – ככל הנראה הוא יוותר על הספר הנדיר, למרות שמחירו גבוה בהרבה ממחירו של הספר שהוא עצמו כתב – כיון שאדם מחובר לדבר שהוא השקיע בו רבות.
עניינם של היסורים
עפ”י זה, נראה לומר שזוהי גם כוונתו של רשב”י, כשאמר שהתורה, ארץ ישראל והעולם הבא נקנים ביסורים. אין הכוונה שכדי לזכות לארץ ישראל צריך לשכב במיטה עם כאב בטן. כשרשב”י אמר “יסורים” הוא התכוון להתמסרות. בעברית, כשאנו אומרים על אדם שהוא דבק במה שהוא עושה אנו אומרים שהוא אדם מסור. להתמסר למשהו זה להשקיע, לעמול ולא להרפות עד שמגיעים אליו. זוהי כוונתו של רשב”י. הקב”ה לא רצה לתת לנו מתנות שלא דורשות התמסרות – כיון שמתנות כאלו לא מחזיקות מעמד אצל המקבל. לכן, דווקא בגלל שהמתנות דורשות את ההתמסרות הזו – הן מתנות “טובות”, ולכן עמ”י גם רצה לקבלן.
המסר שהמדרש הנ”ל בא להעביר לנו הוא שכדי לזכות בתורה, ארץ ישראל ועולם הבא חייבים התמסרות. אי אפשר לזכות בדברים הללו אם לא נשקיע את כל כחותינו בהם.
ארץ ישראל
כדי להגיע לארץ ישראל עמ”י התמסר לחלוטין לרצונו להגיע לארץ ישראל. במשך הגלות, לעלות לארץ הייתה משימה בלתי אפשרית. רוב מי שניסה לעלות מת, וגם אלו שהצליחו להגיע לארץ – בד”כ חיו בה חיי עוני ורעב. גם כדי להקים את מדינתנו עבר עמנו תלאות נוראיות – החל בקשיי העליה, המלחמות מול כל אויבנו הקמים עלינו לכלותנו, וכל קשיי הקיום בארץ. אם עמ”י לא היה משקיע ומתמסר – ארץ ישראל לא הייתה הופכת לקניין אמיתי בלבם של היהודים, וגם לא היינו זוכים לחזור ולחיות בה.
לצערנו, חלק גדול מן ההתמסרות, מתבטאת כיסורים. אין כאן המקום לפרט את מספר הפצועים וההרוגים שנפצעו ונטבחו כיון שרצו לחיות בארץ ישראל. לדאבון לבנו, גם בימינו נרצחים יהודים אך ורק כיון שהם חיים בארץ ישראל.
אך יתכן לומר, שיש לנו אפשרות לגרום לכך שההתמסרות לא תהפוך ליסורים.
ועבדום וענו אותם
הפעם הראשונה שאנו רואים שנדרשים יסורים ע”מ לזכות בארץ ישראל היא בברית בין בתרים. הקב”ה מבטיח לאברהם את ארץ ישראל, אך מספר לו שקודם לכן ישתעבד עמ”י במצרים. כשהזוהר מפרש את שעבודם של ישראל במצרים הוא כותב כך (ג,קנג): “וימררו את חייהם בעבודה קשה”- זו קושיה. “בחומר” – זה קל וחומר. “ובלבנים” – זה ליבון הלכה. “ובכל עבודה בשדה” – זו ברייתא. “את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך” – זה תיקו.
לכאורה הדבר אינו מובן בכלל. כך שועבדו ישראל במצרים? הם ישבו בבית המדרש ולמדו??
הסבר יפה לדברי הזוהר התמוהים האלו, אומר הרב נבנצל (שיחות לספר שמות, שיחה ב). עמ”י היה חייב להשתעבד במצרים – אבל איך בדיוק יתבצע השעבוד – היה נתון לבחירתם. הזוהר מחדש, אומר הרב נבנצל, שאם עמ”י היה רוצה להשתעבד בלימוד תורה קשה ומייגע – הוא היה יכול לעשות כן – והמצרים לא היו משעבדים אותו בכלל. ולמען האמת, אף היו כאלו שבחרו בדרך הזו – שבט לוי, שכידוע, לא שועבד במצרים. שבט לוי לא זכו לקבל יחס מועדף משאר השבטים, אומר הרב נבנצל, הם כן השתעבדו – אבל הם בחרו שלא להשתעבד ע”י עבודת פרך פיזית, אלא ע”י עבודת פרך רוחנית. הגזירה הייתה שיהיה שעבוד, אבל איך להשתעבד – תבחר בעצמך.
ההתמסרות לארץ ישראל בימינו
לפי דבריו של הרב נבנצל, יתכן בהחלט לומר, שכדי לזכות באמת בארץ ישראל, צריכים להתייסר, אבל מה יהיו היסורים – נוכל לבחור בעצמנו. הרי בארנו לעיל, שיסורים יכולים להתבטא גם כהתמסרות, ולא רק כיסורים. אם נתמסר כל כולנו לבניין הארץ – אולי נוכל לגרום לכך שלא נצטרך לסבול גם יסורים. את הקשר לארצנו לא ניצור ע”י סבל – אלא ע”י התמסרות והשקעה.
ואם ישאל השואל – כיצד ניתן להתמסר לארץ? נראה שיש לכך מספר דרכים. צריך לפתח את ארץ ישראל, צריך לבנות בה יותר, לבנות בכל חלקיה, לעשות אותה יותר יפה, לדאוג למצב הכלכלי שלה, לדאוג למצב החברתי והרוחני שלה, ליצור הסברה נכונה לאומות העולם על המצב בארץ, ללמוד וללמד על חשיבותה של ארץ ישראל לעם ישראל, ועל הקשר הבלתי ניתן להפרדה ביניהם וכו’ וכו’.
אם נשקיע את עמלנו ואת מרצנו בחיבור לארץ ישראל, נוכל לזכות למתנה הטובה שנתן לנו הקב”ה ולגרום לה לההפך לחלק ממהותנו ע”י התמסרותנו אליה. אכי”ר.