“וידבר ד’ אל משה לאמר. לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות.לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו. אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבותם ינחלו. על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט”
(במדבר כו, נב-נו)
חלוקת הארץ לשבטים היא על ידי גורל
מלמדת אותנו התורה בפסוקים אלו, שחלוקת נחלות ארץ ישראל לשבטי ישראל, תיעשה על ידי גורל, אשר על ידו נדע איזו נחלה יקבל כל שבט.
נשאלת השאלה, מדוע חלוקת הנחלות צריכה להיות על ידי גורל?
כדי להשיב על השאלה הזו, עלינו לברר מהי משמעותו של המושג: “גורל.” על ידי כך נוכל להבין מדוע חלוקת הנחלות נעשתה על ידי גורל.
בברכות הקודמות לתפילת שחרית, אומרים המילים: “אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו”. על המילים: “ומה נעים גורלנו”, מבאר הרב קוק זכר צדיק לברכה (עולת ראיה חלק א’, עמ’ קט’)[1] שישנם שתי אפשרויות לאדם לזכות באיזה דבר: זכיה על ידי משפט וזכיה על ידי גורל. “זכית המשפט ידועה בסבתה”, בזכיה זו אנו יודעים מהי הסיבה המוסרית שגרמה לאדם לזכות באותו דבר. לעומת זאת, זכיה על ידי גורל “אין ידועה סיבתה המוסרית הנכונה”, אלא היא נובעת מסיבה נעלמת, שהיא למעלה מהשגתנו. מבאר הרב קוק, שהבחירה של רבונו של עולם בעם ישראל, נובעת מסיבה נעלמת שהיא למעלה מהשגתנו.
מדבריו אנו יכולים ללמוד שזכיה בדבר על ידי גורל, מלמדת על שייכות מהותית של הדבר אל הזוכה בו, שייכות שהיא חזקה ועומדת מעל כל הסבר הגיוני אנושי.
דוגמא ומשל לשייכות מהותית כזו, היא שייכות ידו של האדם אליו. אם נשאל אדם: “מדוע היד הזאת היא שלך?” הוא לא ימצא צורך לענות על כך על ידי הסברים הגיוניים, אלא הוא יתמה על השאלה ויאמר: “היד הזאת היא חלק ממני”. הנמשל הוא, שיש דברים השייכים לעצם מציאות החיים של האדם, והסברים הגיוניים לא יוכלו לבאר אותם, כי עצם החיים של האדם עומדים מעל כח ההבנה האנושי. וכך הוא הקשר של עם ישראל לארץ ישראל. ארץ ישראל שייכת לעצם מציאות החיים של עם ישראל. שייכות זו עומדת מעל כח ההבנה האנושי.
דוגמא נוספת לשייכות מהותית כזו, היא הקשר בין איש לאשתו. לכאורה הם נראים שני בני אדם השונים זה מזה, אבל באמת הם מציאות אחת. במקורם בשמיים הם נשמה אחת, ובעולם הזה הם מופיעים בתור שני בני אדם, והם צריכים להתאחד ולחזור בכך למציאות המקורית שלהם שהיא מציאות אחת. השייכות שלהם זה לזה, אינה מפני איזה סיבה מוסרית גלויה, אלא מפני שגלוי לפני בורא העולם שהם במקורם מציאות אחת. הקשר של עם ישראל לארץ ישראל נמשל בנביא לקשר של איש ואשתו, כפי שנאמר (ישעיה סב,ה) על ארץ ישראל: “כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך”. מכאן שארץ ישראל שייכת לעצם מציאות החיים של עם ישראל, כפי שהקשר בין איש ואשתו הוא קשר ששייך לעצם מציאות החיים. שייכות זו עומדת מעל כח ההבנה האנושי.
דוגמא המעידה על הקשר המהותי של עם ישראל לארץ ישראל, היא מסירות הנפש להכרזה על הקמת מדינת ישראל. עצם ההכרזה על הקמת המדינה, היתה כרוכה בסיכון, משום שהיינו מועטים ביחס לאויבינו אשר היו מרובים פי כמה וכמה מאיתנו, ואויבינו איימו שאם נכריז על הקמת המדינה, הם ילחמו בנו.
מהיכן שאבנו את העוז להכריז על הקמת המדינה? מתוך הקשר המהותי שלנו לארץ ישראל, שהוא קשר הנוגע לעצם חיינו, והוא עומד מעל כל הסבר הגיוני.
דוגמא נוספת לקשר המהותי של עם ישראל לארץ ישראל, ניתן לראות מן ההחלטה של הקונגרס הציוני בענין הצעת אוגנדה. כמעט ארבעים וחמש שנים לפני הקמת המדינה, כאשר דנו בקונגרס הציוני, כיצד להציל את עם ישראל הסובל בגלות, עלה רעיון להביא את עם ישראל למקלט זמני במדינת אוגנדה. מבחינה מעשית, רעיון זה היה נראה אז קרוב יותר הצלחה מאשר עליה לארץ ישראל. אף על פי כן, כמה עשרות חברים בקונגרס הציוני לא יכלו לקבל רעיון זה, ותוך כדי הדיונים בקונגרס, התישבו על הארץ ונהגו כמו אבלים על רעיון זה, ואמרו-‘אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני’. התנהגותם זו גרמה לוותר על רעיון אוגנדה. התנהגות זו נבעה מן הקשר המהותי של עם ישראל לארץ ישראל, שהוא קשר הנוגע לעצם חיינו, והוא עומד מעל כל הסבר הגיוני, ולכן לא הסכימו אנשי הקונגרס הציוני ללכת לארץ אחרת.
השייכות המהותית של כל אחד מישראל לנחלתו
הקשר המהותי של עם ישראל לארץ ישראל, מבואר בדברי הרב קוק זצ”ל[2] (עולת ראיה חלק א’ עמוד רג’) בפירושו למילים: “לאמר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם”. על מנת להבין את פירושו, נקדים הקדמה קצרה. כאשר אנו מתבוננים בפסוק זה, עולה לנו שאלה, מדוע הפסוק פתח בלשון יחיד: “לאמר לך אתן ארץ כנען” וסיים בלשון רבים:”חבל נחלתכם”? נראה שעל שאלה זו בא הרב קוק לענות בדבריו שיובאו כאן.
מבאר הרב קוק זצ”ל, שארץ ישראל מתאימה לעם ישראל בכללותו לדורותיו. אבל לא רק לעם בכללו, אלא “היא מתאימה גם כן לחייהם…של כל יחיד ויחיד מישראל”. כל אחד מישראל מקבל את החלק המתאים לו “לפי מדתו ומהותו”, על ידי הקב”ה שהוא מכיר את החלק המתאים לכל אחד ואחד. לפי דברי הרב קוק אנחנו מבינים שלכן פתח הכתוב בלשון יחיד וסיים בלשון רבים, כדי ללמדנו שארץ ישראל מתאימה גם לעם ישראל בכללותו וגם לכל יחיד מישראל.
לפי זה נוכל להבין מדוע חלוקת הנחלות לשבטים היא על ידי גורל, משום שהשייכות של כל שבט לנחלה שלו בארץ, היא שייכות מהותית, העומדת מעל כל הסבר הגיוני אנושי. רבונו של עולם שברא את בני האדם וברא את הארץ, מכיר כי הנשמה של השבט הזה מתאימה לנשמה של המקום הזה.
וכך מבאר ה’שפת אמת’ (פרשת פנחס, שנת תרמ”ח, ד”ה בענין): “וזה היה ענין הגורל שהכיר כל אחד מקום המיוחד לו, כי נתינת ארץ ישראל היה בכלל ובפרט…שנתן לכל אחד חלק השייך לו”. כלומר, חלוקת נחלות הארץ ע”פ גורל, מלמדת על השייכות המהותית של כל שבט מישראל לנחלה שהוא קיבל, אשר הגורל מלמד אותנו מהו החלק השייך באופן מהותי לכל שבט.
דוגמא להתאמה הקיימת בין הנחלה לבין השבט אשר זכה בה, ניתן לראות במה שנאמר בתורה על נחלת זבולון (בראשית מט, יג): “זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון”. ופירש רש”י (שם): “על חוף ימים תהיה ארצו…והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה”. כלומר, בהתאם לתפקידו של זבולון לעסוק בסחורה הנכנסת ויוצאת דרך חוף הים, קיבל זבולון נחלה סמוך לחוף הים.
סיכום
למדנו שהשייכות של ארץ ישראל לעם ישראל היא שייכות מהותית העומדת מעל כח ההבנה האנושי. למדנו שהשייכות של כל נחלה בארץ לשבט אשר זכה בה, היא גם כן שייכות מהותית העומדת מעל כח ההבנה האנושי. הסברנו שלכן השבטים זכו בנחלותיהם על ידי גורל, משום שהגורל מבטא את השייכות המהותית של כל שבט לנחלתו. מתוך מה שלמדנו על הקשר המהותי של כולנו לארץ ישראל כולה, ועל הקשר המיוחד שיש לכל אחד מישראל לחלק המיוחד לו בארץ, יתן כל אחד מאיתנו את חלקו בבנין הרוחני והגשמי של ארצנו כולה ובמיוחד בבנין מקום מגוריו, שהוא המקום המיוחד שלו, ומתוך כך נזכה לבניינה השלם של ארצנו.
——————
[1] “הגורל זאת היא הזכיה הנעלמת, שאין ידועה סיבתה המוסרית הנכונה, לעומת זכית המשפט הידועה בסבתה…וזהו יסוד הגורל שזכינו בו באפן מופלא, ע”פ מזל עליון, שאי אפשר להעמידו באיזו בחינה הגיונית וצורה משפטית”.
[2] “ארץ ישראל היא מתאימה לכנסת ישראל בכללותה לדורותיה לעד ולעולמי עולמים ועם זה היא מתאימה גם כן לחייהם של כל הפרטים, של כל יחיד ויחיד מישראל, לפי ערכו, לפי מדתו ומהותו בעצמיותו. ההתאמה היא כל כך מדוייקת, עד שאפילו המדה והשיעור של ארץ ישראל בין בכללותה ובין ביחס להמגיע ממנה לכל אחד ואחד מישראל, לכל הדורות ולכל הזמנים, הכל הוא מתאים בכוון העליון מיד ד’ נותן ארץ חמדתו לעם קדשו”.