אָב הָרַחֲמִים שׁוכֵן מְרומִים. בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא יִפְקוד בְּרַחֲמִים הַחֲסִידִים וְהַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים. קְהִלּות הַקּדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם…. וְיִנְקום לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ. כַּכָּתוּב בְּתורַת משֶׁה אִישׁ הָאֱלהִים. “הַרְנִינוּ גויִם עַמּו כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּום וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתו עַמּו:” [דברים ל”ב:מ”ג]
וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר. וְנִקֵּיתִי דָּמָם לא נִקֵּיתִי וה’ שׁכֵן בְּצִיּון [יואל ד:כ”א]
רקע
תפילת ‘אב הרחמים’ הינה תפילת הזכרת נשמות עבור הנרצחים על קידוש השם בגלויות ובמיוחד בעת מסע הצלב הראשון בשנת תתנו (1096 לספירה הנוצרית). מחברה של תפילה זו אינו ידוע ויש המספרים (מחזור ‘הדרת קודש’) כי נמצאה מונחת על בימת הקריאה בבית הכנסת של וורמיזא ( (wormsשבגרמניה. אף על פי כן התקבלה תפילה זו בכל קהילות אירופה ונקבעה במקום המכובד של פתיחת תפילת המוסף בשבתות ובחלק מן החגים.
כשנתבונן בנוסח התפילה עולה מיד שאלה: כיצד שייך זכרם של הקדושים שנרצחו במהלך הדורות בגלויות הרחוקות – לארץ ישראל שמוזכרת פעמיים בהדגשה בתוך התפילה? מדוע נבחרו דווקא הפסוקים המכילים בתוכם את המילים “וכיפר אדמתו עמו”, “וה’ שוכן בציון“? הרי ארץ ישראל לכאורה אינה קשורה כלל למאורעות הפוקדים את עם ישראל בגלות!
כדי להבין את המסר החשוב הטמון כאן, נתבונן בפסוק הראשון:
וכיפר אדמתו עמו
הפסוק הראשון המופיע, כציטוט מן החומש, מופיע בתוך שירת האזינו: “הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו” ומפרש בעל ‘אור החיים’ הקדוש: “כי הנמצא עדיין מהחטאים על ישראל, תכפר עליהם הארץ אשר הייתה לשמה ולחרפה שנים רבות, זה יהיה לכפרת עוון עם ה'” ארץ ישראל מתוארת כגוף חי! דבר זה הוא פלא, הרי אנו רגילים לחשוב כי הארץ הינה דבר דומם שאין בו חיים אבל ארץ ישראל אינה כן – היא סובלת עבורנו ומכפרת עלינו! ארץ ישראל קשורה מאד לכל מה שפוקד אותנו בגלות.
סבל הגלות איננו רק סבלנו אנו, הוא גם סבלה של הארץ. הארץ סובלת ואף דורשת ניחומים ופיוס מהקב”ה. בקינות לתשעה באב (קינה מב ‘ציון צפירת פאר’) כתוב: “קַלּוּ יְמֵי עָנְיִי עֵת אֶחֱזֶה עָנְיֵךְ” כלומר, עניים וסבלם של ישראל בגלות הוא ‘קל’ לעומת ענייה וסבלה של הארץ! סבל זה של הארץ איננו לחינם אלא הוא מכפר על חטאיהם של עם ישראל.
האם הקשר החי שבין ארץ ישראל לבניה הורגש גם במציאות המוחשית בזמן הגלות? אולי זהו רק משל? חז”ל בספרי מלמדים אותנו כי הגויים שמנסים להתיישב בארץ בזמן הגלות אינם מצליחים כלל, כאמור “ושממו עליה אויביכם”. [ויקרא כ”ו:ל”ב] תיאורים של הארץ מתקופת הגלות מעלים תמונה של אדמה שוממה עזובה ואוכלוסייה דלה ובלתי מתפתחת. אכן, הארץ מבטאת בכך את סבלה וגעגועיה אל בניה.
גדולי ישראל היו מרגישים בנימי נפשם את כאבה וסבלה של הארץ כאשר היו צרות באות על בניה, וכך מספר הרב שאר-ישוב הכהן זצ”ל, בנו של מרן הרב הנזיר זצ”ל שאמר אביו:
“ביום שבת אחר הצהרים, לאחר סעודה שלישית, תפילת מעריב והבדלה, ניסיתי כמנהגי להתקרב אל הרב (מרן הראי”ה קוק) ולא יכלתי כי פניו היו כלהבה ועיניו הנפלאות מלאו דמעות. הוא התחיל ללכת בחדר מצד אל צד בצעדים מהירים וחותכים וכמין נהמה פרצה מגרונו. המילים שבקעו בצעקה היו: “הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו” כך פעם אחר פעם תוך כדי הליכה, כמעט ריצה, מקיר אל קיר, המשיך הרב קוק בלי הפסק כשדמעות מתגלגלות על לחייו במשך שעה ארוכה.
רק אחר כך, כשגדלתי מעט, שמעתי מפי אבי מורי הנזיר זצ”ל ומפי חתנו של הרב קוק, מו”ר הרב נתן רענן זצ”ל, כי הידיעות הנוראות מחברון (פרעות תרפ”ט) הגיעו לבית החולים הדסה תוך כדי יום השבת. כששמע אותן הרב התעלף ונזקק לטיפול רפואי… מיד עם צאת השבת פרץ הכל מתוך לבו”
הארץ מכפרת גם בעת שובנו אליה
רש”י מפרש: “ומה היא אדמתו ? עמו. כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהילים פה:ב) “רצית ד’ ארצך” במה רצית ארצך? שבת שבית יעקב”
רש”י מפרש כי ‘וכיפר’ הוא הקב”ה ועל מה יכפר? על אדמתו-עמו, כלומר אדמתו ועמו של הקב”ה מחוברים יחדיו והם ממש כגוף חי אחד. רש”י נעזר בכתוב מתהילים פה שמוכיח עניין פלאי זה – הארץ היא חיה והיא מחוברת בתחושות וברגשות של עם ישראל: “רצית ה’ ארצך, שבת שבית יעקב” הקב”ה מרצה את הארץ ומפייסה, במה? בהשבת שבית יעקב.
כאן מתגלה פן נוסף, הארץ שמחה בנו ובהיותנו מיישבים אותה, מפתחים אותה ומפריחים אותה. יותר מכך, בעצם זה שאנו מיישבים את הארץ – עוד מוסיפה היא לכפר עלינו באהבתה אותנו.
בימינו, אנו רואים את עם ישראל מיישב את ארץ ישראל. תנועה זו התחילה כבר לפני מעל מאה ועשרים שנה ע”י אנשים שברובם לא היו שומרי מצוות, ואף מעבר לכך. ראשית ההתיישבות בארץ הושתתה על ערכים חילוניים מובהקים ולא נשמרו בה אפילו ההלכות הבסיסיות ביותר. על כך קמה זעקתם של רבנים שקראו להחרמתה של התנועה הציונית ולהיבדלות ממנה. הרב יששכר שלמה טייכטהאל, מגדולי רבני הונגריה ומתנגד גדול בעצמו לציונות – בראשית דרכו, כותב על כך בספרו “אם הבנים שמחה” (פרק שני אות ח והלאה) כי ארץ ישראל עצמה, הופכת את כל עשייתם למצווה, מצוות יישוב הארץ נחשבת כתשובה אמיתית עבור כל החטאים האחרים והיא מכפרת עליהם, בהיותם נעשים כמובן מתוך חינוך חילוני ההופך את חניכיו ל’תינוקות שנשבו’ כהגדרה שהגדירם המחבר הנ”ל. דברים אלו לקוחים מספריו של ר’ יהונתן אייבשיץ ז”ל ועוד.
ארץ ישראל החפצה כ”כ בבניה, בוניה, שיגאלוה מייסוריה, מכפרת עליהם באהבתה כאשר הם שבים אליה. כך רומז הראי”ה קוק זצ”ל בפסקה המסיימת את ספר ‘אורות’ (אורות ישראל פרק ט, ט): “…ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אליהם באהבה, על כל פשעים היא מכסה באהבתה…” וזהו א”כ פן נוסף של הכפרה שמכפרת עלינו הארץ, ברוב אהבתה אותנו ושמחתה בנו.
סיכום
ראינו שארץ ישראל כואבת איתנו ואנו כואבים איתה בזמן הגלות ואילו כעת- בבניינה, שמחה היא בנו, רוצה בנו ומאירה באור חיובי את כל מעשינו. מה גדולה א”כ המשמעות של היותנו ממשיכים ליישב אותה, לתרום לפיתוחה ולשגשוגה בכל התחומים ובכך להוציא אל הפועל את הריצוי שמרצה ה’ את ארצו בהשבת שבות יעקב. אנו הבנים שאליה התגעגעה הארץ כל כך, שלמענם סבלה בשנות שממותה הארוכות ובשובנו אליה שבה לפרוח. תנועה זו של גילוי החיים שבאדמה נעשית על ידינו ממש – אנו בדורנו קיבלנו את ההזדמנות להשיב לארץ הטובה כגמולה ולהוציא לפועל את הצדדים החיוביים והמלאים שבחיים הגנוזים בה, עלינו א”כ להעריך מאד אפשרות זו שעליה חלמו דורות כה רבים – ולנצלה עוד ועוד בבניין, בעשייה חינוכית ולאומית ובפרסום אהבתה של הארץ בפי-כל.