“ודע כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל כי היא מכלל נחלת ה’ ואינה סובלת אנשי תועבות וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם מפני שבעבור טובה נתגאו וראה הקב”ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה’ באפו ובחמתו (דברים כב, כט) כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל כי שם היכל ה’ ועוד אני עתיד לבאר זה בסדר אחרי מות (ויקרא יח, כד) אם יחייני הממית והמחיה”
[רמב”ן על בראשית יט:ה]
הקדמה
במאמר קודם, בארנו שהרמב”ן המופיע בפתיחה מבאר לנו שהחרבתה של סדום התרחשה כדי ללמד את עם ישראל מסר, לכשיגיעו לארץ. המסר אותו רצה הקב”ה להעביר לישראל אינו שאסור לעשות עבירות כיון שאז נענשים, אלא משהו אחר. הקב”ה רצה ללמד את עם ישראל, שבארץ ישראל ההתנהגות צריכה להיות אחרת. התנהגות שמתאימה לחוץ לארץ אינה מתאימה לארץ ישראל. והתנהגות שלא נענשים עליה בחומרה בחו”ל יכולה להיות התנהגות שבגללה גולים מארץ ישראל. בארנו שדבר זה הינו מכיון שארץ ישראל איננה דבר דומם רגיל, אלא היא יכולה להרגיש ולפעול, והיא מקיאה את אלו שעושים בה מעשי עוולה. כיון שכך, ההתנהגות עם החוטאים בארץ ישראל חמורה יותר – כיון שכאן גם לארץ עצמה “יש מה לומר”.
הפעם, ננסה לבאר את דברי הרמב”ן באופן אחר. בארנו שהסיבה לחומרת הענישה היא בגלל הארץ עצמה, כעת ננסה להסביר שהסיבה היא האנשים היושבים בארץ, וההשפעה של הארץ עליהם.
התנהגות בארמון
ברור לכל בר דעת, שאם הוא יוזמן לארוחה בארמונו של המלך או בביתו של ראש הממשלה, יהיה עליו להתנהג אחרת מהתנהגותו בביתו שלו. גם אם בביתו שלו הוא אינו מקפיד על כללי הנימוס הנהוגים בסעודה – ליטול את המזלג בידו השמאלית ואילו את הסכין בימנית, לא לדבר כשפיו מלא וכד’ – בביתו של המלך הוא יקפיד על כך. כשאתה נמצא אצל המלך – מצפים ממך להתנהג בהתאם.
לעתים איננו שמים לב לכך, אבל כשאנו נמצאים בארץ ישראל – אנחנו נמצאים אצל המלך. “כי שם היכל ה'” אומר הרמב”ן. התורה אומרת על ארץ ישראל שהיא ארץ ש”עיני ה’ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה” (דברים יא, יב). כשנמצאים אצל הקב”ה בבית, מול “עיניו הפקוחות” אי אפשר להתנהג כמו שמתנהגים במקום אחר. לכן, על פי הרמב”ן, העונש למי שחוטא בארץ ישראל גדול הרבה יותר מהעונש למי שחוטא במקום אחר. אם אנשי סדום היו עושים מה שעשו בבריטניה – הם לא היו מקבלים את העונש הזה, אבל לעשות כזה דבר אצל הקב”ה בבית – זה כבר לעבור לגמרי את הגבול.
בינונים תלויים ועומדים
אם נתבונן יותר, נוכל לומר שלהסתכלות שהבאנו יש רובד נוסף. אך לשם כך נתבונן תחילה בגמרא המפורסמת במסכת ראש השנה (טז:):” א”ר כרוספדאי א”ר יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מר”ה ועד יוה”כ, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה”.
הרמב”ם, מכח גמרא זו, כתב כך (הלכות תשובה, ג,ג):
“וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה. והבינוני, תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה, נחתם לחיים ואם לאו, נחתם למיתה”.
והקשה על כך השם משמואל: מדוע הבינוניים שלא עשו תשובה נכתבים למיתה? הרי פשט הדברים הוא שהבינוניים תלויים ועומדים כיון שלא ניתן להכריעם לצד אחד, שהרי זכויותיהם ועוונותיהם שוים. אם יעשו עבירות תוכרע הכף, אך אם לא – לכאורה אמור להישאר המצב כמות שהוא, ולא להיות מוכרע למיתה, אף אם לא יעשו תשובה.
ותרץ, שאם עברו על הבינוני עשרת ימי תשובה, ואף על פי כן, הוא נשאר באותו מצב בו היה בראש השנה – נחשב הדבר כאילו ירד ממצבו, ולכן נידון למיתה. עשרת ימי תשובה, שהם ימים קדושים ונשגבים, אמורים היו להשפיע על הבינוני. אם הבינוני עבר אותם ולא קרה לו כלום – אנו מחשיבים אותו כאילו הוא חטא.
נראה, שניתן ללמוד יסוד מדבריו של ה”שם משמואל”: לפעמים אין צורך לעשות עבירות כדי להיחשב ללא בסדר. לפעמים אדם נמצא במצב שבו הוא חייב להתעלות. האוירה, הימים, החברה – משהו אמור להשפיע עליו ולגרום לו להתרומם. אם הוא נשאר במצבו ולא עולה – המצב בעייתי. אם הוא יורד ממצבו – הדבר חמור אף יותר.
מחשבות מזוככות
דברים אלו של השם משמואל, נוכל לקחת גם לענייננו. ההמצאות בארץ ישראל איננה רק המצאות בארמונו של המלך, בו ראוי להתנהג בצורה מכובדת יותר. השהיה בארץ ישראל אמורה לרומם את האדם. מפורסמים דברי חז”ל (בבא בתרא קנח:) על כך שאוירה של ארץ ישראל הינו מחכים. כשאדם נמצא בארץ ישראל הוא אמור להיות רוחני יותר. הרב קוק זצ”ל כותב באורות ארץ ישראל (ד) ש”אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעות הקדש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקלפות מרובים”. בארץ ישראל, אומר הרב קוק – המחשבה נקיה, אפשר להיות נאמן ומסור למחשבות והרעיונות הגדולים. בחוץ לארץ המחשבה עכורה, קשה להתנהל שם בצורה רוחנית, אבל בארץ – הכל מזוכך, אפשר לחיות חיים רוחניים.
אי התקדמות בארץ ישראל
לפי הדברים האלו של הרב קוק, בצירוף דבריו של השם משמואל, ניתן להבין שאם אדם נמצא בארץ ישראל ולא מתקדם – זו בעיה. דומה הדבר לאדם שנשלח על ידי אביו לאוניברסיטה יוקרתית על מנת שילמד שם רפואה. האב, שחסך במשך שנים הון רב על מנת לממן את לימודי בנו, שמח שסוף סוף הוא זוכה לראות בהגשמתו של החלום עליו עמל כל ימיו. לאחר כחצי שנה, הגיע האב לבקר את בנו, ולראות כיצד מתקדמים הלימודים, איך הבן מצליח במבחנים וכד’. כשהגיע האב לאוניברסיטה, לאחר שנסע במשך כמה שעות, נכנס לכיתתו של בנו ולא מצאו בה. עבר האב בין הכיתות, כיון שחשב שיתכן שבנו נמצא בכיתה אחרת, אך לא מצאו בשום כיתה. בחשש, פנה האב אל עבר מגורי הסטודנטים ומצא את בנו ישן במיטתו. לאחר שהקיצו – שאל האב את בנו לפשר הדבר, והבן ענה לו שאין לו כל כך כח ללמוד אז הוא בעיקר ישן באוניברסיטה. האב המאוכזב כעס על בנו, ואמר לו שהוא חסך במשך שנים על מנת שהבן יוכל ללמוד, ואיך מלאו לבו של הבן לזרוק כך את כל כספי אביו לפח?
ברור לכולנו, שהבן לא יוכל לומר לאביו: “אבא, אני לא מבין מה הבעיה. גם בבית לפני שנסעתי לכאן ישנתי, אז גם פה אני ישן. מה אכפת לך איפה אני ישן?”. הרי כולנו מבינים שאם האב השקיע ומימן את לימודי בנו – ציפייתו של האב היא שהבן אכן ילמד, וזוהי החובה המוטלת על הבן.
ארץ ישראל אינה אוניברסיטה, אבל היא מקום בו הושיבנו הקב”ה על מנת שנשיג בו השגות רוחניות, על מנת שנעבוד בו אותו טוב יותר. אם אנחנו נמצאים בארץ ישראל ומתנהגים כמו שהיינו מתנהגים בחו”ל – אנחנו דומים לבן מהסיפור הנ”ל – אנחנו לא מנצלים את המתנה שהקב”ה נתן לנו. אם אנחנו גם חס ושלום עושים מעשי עוולה בארץ ישראל – אנחנו בכלל חוטאים למטרה לשמה שלח אותנו הקב”ה אל הארץ.
סיכום – המסר לדורות
לפי דברינו – הלקח אותו רצה הקב”ה שניקח ממעשה סדום, על פי הרמב”ן, מורכב משלושה חלקים:
ראשית, עלינו לדעת שארצנו מרגישה. היא כואבת ונגעלת כשאנו עושים מעשים רעים, ושמחה וששה כשאנו עושים מעשים טובים. עלינו לדאוג לכך שתהיה “שמחה לארצך”, ולא להגיע חס ושלום למצב בו הארץ תרצה “להקיא” את היושבים בה.
שנית, עלינו לדעת שבארץ ישראל צריכים להתנהג כמו שמתנהגים בארמון. זהו ביתו של המלך. ישנם דברים שבמקום אחר אולי היינו עושים, אך לא בארץ ישראל. אם נעשה אותם בארץ ישראל – נענש בחומרה, כיאה לעושים מעשים בזויים בביתו של המלך. זכינו והקב”ה הושיבנו בארמונו, אך אנו צריכים להתנהג בהתאם.
שלישית, עלינו לדעת שאנו נמצאים בארץ ישראל מסיבה מסוימת. ארץ ישראל מרוממת את עם ישראל. המחשבות בה יותר זכות, המידות בה יותר מתוקנות, החיים פה יותר קדושים. הכל פה יותר נשגב. אנו איננו יכולים לחיות בארץ הזו ולשכוח את זה. אנו צריכים לזכור שמי שלא מתקדם ומתפתח בארץ ישראל – משול הוא למי שיורד. ומי שחס ושלום חוטא בארץ ישראל – ודאי שעונשו חמור יותר מעונשו של זה שחוטא בחו”ל, כיון שכאן נקודת המוצא היא גבוהה יותר. כאן מצפים מאתנו להרבה יותר. הקב”ה שם אותנו בארץ ישראל על מנת שנרומם את עצמנו ומתוך כך את העולם כולו, ולשם אנו צריכים לשאוף כל העת.
יהי רצון, שנזכור כולנו תמיד את מעלותיה של ארץ ישראל, ומתוך כך נתנהג בה בהתאם למה שהקב”ה מצפה מאתנו, ובכך נזכה לשמח את ארץ ישראל, ואת העולם כולו.