“שלש ארצות לביעור: יהודה, ועבר הירדן, והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת. גליל העליון וגליל התחתון והעמק, מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין – גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין – גליל התחתון. ותחום טבריא העמק וביהודה ההר שפלה והעמק ושפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך מבית חורון ועד הים מדינה אחת”.
[מסכת שביעית פרק ט’ משנה ב’]
רקע
התורה מצוה אותנו (ויקרא כה, א – ז) לשבות בשנת השמיטה מעבודת האדמה, ולהפקיר את יבולה. לפירות הגדלים בשנת השמיטה, יש דינים ייחודיים, והפירות נקראים “פירות שביעית”. אחד הדינים הוא “ביעור שביעית”. חז”ל בספרא (פרשת בהר, פרשה א) דרשו מהפסוק (שם, ז),: “וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל”: “כל זמן שחיה אוכלת בשדה, בהמה אוכלת בבית, כלה לחיה שבשדה, כלה לבהמתך שבבית”, כלומר, כל זמן שיש מפירות השביעית בשדה, והחיות שבשדות אוכלות מהם – אתה רשאי להאכיל את בהמותיך מפירות שביעית אלו. אבל כשכלה לחיה בשדות – אתה מצווה לבער את הפירות ולא להאכיל לבהמותיך. וחז”ל שיערו בכל מין ומין מתי צריך לבערו, כלומר מתי הוא כלה לחיות שבשדות. במשנתנו רואים שחז”ל הרחיקו לכת לומר, שגם בין החלקים השונים בארץ ישראל ישנה תת-חלוקה מתי לבער את הפירות, שהזמן שבו כלה מין אחד של פירות לחיות שבשדות – שונה ממקום למקום.
שאלות על המשנה
אנו רואים שהתורה הקפידה מאוד לבער את פירות השביעית בעת שהם כלים לחיה מן השדה., עד כדי כך שזה מחולק לאזורים שונים, ובכל אזור ישנה תת חלוקה. דבר זה צריך להבין. מדוע כה הקפידה התורה על כך שיהיה מפירות השביעית לחיה שבשדה? האם הקפידה התורה שיהא אוכל לחיות? או שכאשר לחיות אין אוכל בשדה, אזי אסור לאדם שיישארו אצלו פירות שביעית, והוא צריך לבערם, לאו דווקא להאכיל במה שנשאר את החיות?
דבר נוסף שיש לשאול, הוא איך אפשר לחלק כך את ארץ ישראל לעניין ביעור הפירות? כיצד יש לנו וודאות שאם באזור אחד כלה הפירות, אזי החיות ששם לא יעברו לבקש את הפירות במקום אחר? כיצד חז”ל חתכו בצורה כזו ודאית שאם כלה במקום מסוים לחיות – אזי הוא כלה ואין להם מקום אחר למצוא את הפירות?
על ידי הבנת מצוות השמיטה בכלל, ואת עניינו של ביעור שביעית בפרט, נענה על מה ששאלנו.
מצוות השמיטה כרמז לימות המשיח
ה”תולדות יצחק” (ר’ יצחק קארו) כותב (ויקרא כה, א – ב), שעניינה של מצות השמיטה הוא להכניס את האמונה בביאת המשיח, רמז לזמן שבו הארץ תוציא מעצמה את הלחם. כך הוא מסביר מדוע חז”ל תקנו לברך על הלחם “המוציא לחם מן הארץ”, אף שהקב”ה אינו מוציא לחם מן הארץ בטבע הבריאה אלא זה מעשה ידי אדם. כוונת חז”ל בלשון הברכה, היא לרמוז לימות המשיח, בהם הכל מוכן ואין שום טורח, ואין עוד את עונש אדם הראשון “בזיעת אפיך תאכל לחם” (בראשית ג, יט). על פי זה הוא מבאר מדוע אם מחללים את שנת השמיטה אז מתחייבים בגלות. אולי כוונת הרב קארו שהמציאות של ב”זעת אפינו נאכל לחם”, היא מציאות שנכפתה בגלל חטא אדם הראשון. החזון הוא שלעתיד לבוא, העיסוק בחומר יהא מינימאלי ואת זמננו נקדיש להתעלות רוחנית. החקלאי שאינו עובד בשמיטה, מבטא שרצונו הפנימי הוא שתגיע מציאות שכזו בכל יתר השנים. מי שעובד בשמיטה, משמע שהוא רואה את המצב כאידיאלי, ואין לו שום שאיפה רוחנית לימות המשיח, וזה חטאו. גלות תנתק אותו מן החומר, ותתקן אותו מבחינה רוחנית.
ימות המשיח, הינם ימים בהם העולם יהיה מתוקן, ימים בהם בני אדם יתקנו את מוסרם ויתעלו לבחור בטוב. בזמן המשיח, מסביר התולדות יצחק, לא תהיה בחירה בין רע לטוב – אלא בין טוב לטוב יותר.
הרב קוק זצ”ל מסביר בפנקסי הראי”ה (א,ק) שמטרת מצות שמיטה היא להכשיר אותנו בהדרגה למציאות עתידית עליונה. בשנת השמיטה ברגע שהאוכל כלה בשדה צריך לבער אותו מן הבית, מצוות הביעור אינה נובעת מדאגה לבעלי החיים, והראייה שאפשר להפקיר ולכלות ואין צורך לתת את מה שנשאר בבית לבעלי החיים שבשדה. אולם עצם העובדה שהתורה קשרה בין האוכל הנמצא בשדה לבעלי החיים שאינם שלנו, בא לתת לנו איזו הרגשת קשר ואחריות לבעלי החיים שאינם רכושנו. לעתיד לבוא, לא נצטרך לעשות חסד לבני אדם כי הם לא יהיו זקוקים לו, אלא נעשה חסד עם בעלי החיים שאינם רכושנו, כמו לציפורי הבר או לחיות הבר. זו איננה המציאות העכשווית אלא הכשרה לעתיד לבוא.
אמנם כותב הרב קוק, שבזמן הזה אין ראוי לנהוג כן בכל שנה ובכל עניין. מצוות השמיטה היא נטף ורמז לאותו זמן הנשגב, לימות המשיח, ואנו מחויבים להביע את אותה המעלה גם בזמן הזה. אולם זהו רק בשנה השביעית. רק בשנת השמיטה בה האדם מתפנה מהעיסוק החומרי של העבודה בשדה, ועוסק בתורה, זאת שנה שראוי בה ליגוע במדרגה הגדולה הזו. בשאר השנים, ראוי שהאדם ירתום את כח החסד לבני אדם הכמהים לפת לחם, בזמן הזה שעדיין העולם אינו מתוקן.
ההקפדה בביעור שביעית
התורה מקפידה בביעור שביעית בכל אזור ואזור בחלוקה מפורטת, משום המשמעות המוסרית הגדולה שיש בזה. בשנת השמיטה אנו נפגשים עם החזון העתידי, שהאדם יפנה לעשות חסד עם החיה שבשדה. בזמן שכזה, החסד אינו חלקי ואינו מסתפק במועט. בזמן שכזה, החפץ להיטיב עם החיה הוא מדוקדק ומחושב. בכל אזור יש לשאול את השאלה האם האדם יכול להנות מפירות בזמן שאותם פירות אינם נמצאים בשדה, כדי לוודות שהוא גומל חסד לחיות בשדה. גם בכל מין ומין יש לבדוק את דבר זה, האם הוא כלה לחיה או שנשאר ממנה. בשנת השמיטה אנו רוצים להתחבר לגודל המוסרי הזה, בשנה שכולה התגדלות והתעלות מן החומר.
דבר זה אף עונה לשאלתנו השנייה, כיצד חז”ל חילקו וחתכו את הארץ, ולא התייחסו לאפשרות שחיות תנדודנה מחלק אחד לחלק אחד. הגמרא אומרת במסכת פסחים (דף נב ע”ב), שידוע לחכמים, שאין חיה שבארץ יהודה גדילה על פירות של ארץ הגליל, וכן אין חיה שבארץ הגליל חיה על פירות שביהודה. כל חיה רגילה לחיות על הפירות שגדלים במקומה. המזון שלה הוא חלק מבית הגידול שלה, וטבעי הוא שאין היא מעתיקה את עצמה למקומות אחרים. התורה רוצה ממנו לדאוג לחיה שלא תצטרך לצאת מבית הגידול שלה להשיג את מחייתה. יתכן שיש מקום אחר שבו גדלים הפירות ובו החיה תוכל להשיג אותם, אך לא יתכן שאדם יאכל מפירות בזמן שבאזור שלו לחיה אין מה לאכול, והיא תצטרך לנדוד לארצות אחרות למצוא את מזונה.
התרוממות בארץ הקודש
ההתרוממות הזאת למדרגה של ימות המשיח, הנעשית בשנת השמיטה, נמצאת רק בארץ ישראל. רק בארץ ישראל אנו מתרוממים בצורה לאומית, לא ברמה של יחידים, לגדולה המוסרית שלעתיד לבוא. הרב קוק מסביר בהקדמתו לספרו “שבת הארץ”, שמצות השמיטה היא שנה של התרוממות לאומית, לא של יחידים. האומה כולה שובתת מהעמל והעיסוק החומרי, ופונה להתעסק בתורה ועבודת ה’. שנה של מנוחה רוחנית לעם כולו. דבר זה שייך רק בארץ הקודש שהיא הבית של האומה הישראלית. רק באדמת קודש זו מתגלה המדרגה המשיחית הזאת שעם ישראל כה ראוי לה, וכה רוצה לבשר אותה בעולם.