“השקיפה ממעון קדשך מן השמים”, עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו “השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל” בבנים ובבנות, “ואת האדמה אשר נתתה לנו” בטל ובמטר ובולדות בהמה, “כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש”, כדי שתתן טעם בפירות”.
[מסכת מעשר שני ה: יג]
רקע
אדם המגדל פירות וירקות בארץ ישראל, צריך להפריש מהייבול תרומות ומעשרות. בפרק זה במסכת מעשר שני, ישנם מספר משניות העוסקות ב”ביעור מעשרות”. ביעור מעשרות הוא החיוב שיש לאדם שיש לו ייבול לא מעושר, להפריש את המעשרות ולתת אותם למי או למה שהם מיועדים לו. ערב חג הפסח, בשנה הרביעית לשמיטה, ובשנת השמיטה, ישנה מצוה נוספת הנקרית “וידוי מעשרות”. זהו וידוי בו הבעלים מגיע לבית המקדש ברגל, ומתוודה שהוא אכן הפריש וחילק את המעשרות כהלכה. נוסח הוידוי כתוב בתורה בפרשת כי תבוא (דברים כו, יג – טו). משנתינו עוסקת בביאור הוידוי.
הפסוק המלא הוא (שם, טו): “הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ”. מבארת המשנה כל חלק בפסוק. “השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל” מבארת המשנה, שהכוונה היא לתפילה מקב”ה לבנים ובנות, “ואת האדמה אשר נתתה לנו” זו תפילה על הגשם וילודה בבהמות, “כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש”, זו תפילה שיהיה טעם טוב בפירות.
התמיהה על המשנה
אנחנו מבינים את בקשתינו מהקב”ה לבנים ובנות, גשם ובהמות, אבל מדוע כה חשוב הטעם שבפירות? האם דווקא זאת הנקודה החשובה ביותר בהבטחה לאבות “ארץ זבת חלב ודבש”?
מתוך הבנת הסיבה שדווקא ארץ ישראל המיוחדת התברכה בשפע חומרי, נענה על שאלה זו.
ההשפעה של תענוגי החיים
מסביר הרב קוק זצ”ל בעין אי”ה (חלק ב’, זרעים, אות כו), את החשיבות של הטעם הטוב שבפירות. דווקא תענוג זה הוא דבר גדול ונצרך לעם ישראל, ולא עוד, אלא הוא מלמד על גדולתו של עם ישראל.
אנשים שפלים, להם באמת לא מתאים ולא טוב עושר חומרי ותענוגות. אנשים שכאלה יבחרו בחיי עצלנות, כי אין להם צורך הכרחי שיניע אותם לעבוד ולהתפתח. העושר החומרי בעצם מזיק להם. דווקא החוסר והצורך לעמל מועיל להם. עם ישראל, שהוא עם בעל נפש מרוממת ואצילית, אצלו אין הדבר כך. אצל עם ישראל, באופן עקרוני, העושר החומרי אינו גורם לעצלות אלא להפך. דווקא העושר החומרי והתענוג מאפשר רוחב דעת, ומרומם את הנפש. על ידי זה אורם של ישראל משפיע יותר, כי יש יותר כוחות. הגמרא אומרת בתלמוד ירושלמי במסכת תענית (פרק ד, הלכה ה): “אמר רבי חנינא קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל נטעו תמרים בבבל על ידי שיהו להוטים אחר מתיקה שהיא מרגלת הלשון לתורה“. הטעם הטוב שבפירות הוא מעדן את האדם ומשמח אותו. דבר זה מחבר אותו ללימוד תורה.
עם ישראל אמנם נפל בשקיעה בטוב החומרי, ושקיעה זו הביאה את החטאים שהביאו לחורבן ולגלות. אבל דבר זה הוא זמני בלבד. מחלה עוברת. צירוף הגלויות מחזיר את עם ישראל לטבע האמיתי שלו. בצורה אמיתית, עם ישראל מתרומם מהשפע החומרי ולא להפך. עם ישראל בשורשו האמיתי הוא עם סגולה, גוי קדוש.
על כן זהו דבר גדול שנתבשרו האבות שינתן להם “ארץ זבת חלב ודבש”. דבר זה מגלה שעם ישראל הוא עם מרומם מגוי, שעושר חומרי ורוחני מרומם אותו, שדווקא זה עוזר לו להפיץ את אורו בעולם, לפרסם את שם ה’ בעולם.
המעשרות מקדשות את החומר
כדי שהשפע החומרי באמת יפעל את תפקידו הנכון, להיות בסיס לרומם את עם ישראל, כאן מגיעה מצות המעשרות. הרב שמשון רפאל הירש מסביר (דברים כו, טו) שמצות הפרשת ונתינת המעשרות נועדה לרומם את קשר האדם עם החומר. גם ברובד החושני, האדם מבין שהעושר החומרי שיש לו – נועדה כדי שעל ידי זה יוכל לקדש שם שמים, שיוכל לעשות את רצון ה’ באותו שפע שה’ נתן לו. היחס הנכון לחומר הוא גם תנאי הכרחי להתרוממות האדם, כי כל עוד הוא שקוע בחומר, ומחשיב אותו כמטרה בפני עצמה, הוא אינו מסוגל להתעלות, ולבקש מטרות גדולות וחשובות יותר, כחסד, ועזרה לזולת.
עם ישראל שם את קידוש החומר, היחס הנכון אליו, כמטרה לאומית. העושר החומרי עבור עם ישראל גם מהווה הזדמנות לקדש שם שמים. כי בזה עם ישראל מבשר שניתן להסתכל על החומר כדרך לעבודת ה’ ולא כמחיצה או מטרה נוספת בחיים שבפני עצמה.
סיכום
אבותינו התבשרו שינתן להם “ארץ זבת חלב ודבש”, ארץ שיהיה בה שפע חומרי, עד כדי טעם טוב בפירות. השפע החומרי הזה, והמתיקות הזאת, מרוממים את עם ישראל. עם ישראל בשורשו פונה רק להפיץ את חכמת ה’ בעולם. לכן השפע החומרי רק מקדם אותו לדבר זה. מסיבה זו אנו מבינים מדוע ארץ ישראל הקדושה מכל הארצות, דווקא היא ראויה להיות ארץ ברוכת שפע חומרי. הריבוי החומרי הוא דבר ראוי ונצרך לעם קדוש בארץ קדושה.
נתינת המעשרות בעצמה מקדשת את החומר, ועל ידי כך החומר פועל את פעולתו הנכונה על עם ישראל. קידוש החומר בעצמו, הוא גם קידוש שם שמים.