בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.
[מסכת תענית פרק ד משנה ו]
האסון הראשון שאירע לעם ישראל בתשעה באב, שמהווה גם את השורש לכל שאר הפורענויות שאירעו ביום זה בדורות הבאים, הוא הגזירה על דור המדבר שלא ייכנסו לארץ.
גזירה זו באה בעקבות “חטא המרגלים” בו חטאו ישראל במאיסת ארץ ישראל, מה שגרם, בתמורה, שלא ייכנסו לארץ אלא ימותו במדבר, ורק ילדיהם הצעירים יזכו להיכנס אליה, לאחר ארבעים שנה בהן ימותו כל המבוגרים מבין אותו הדור.
השאלה המתבקשת היא מהי חומרתו הגדולה של חטא זה, שהביא בעקבותיו עונש חסר תקדים של מיתת דור שלם מעם ישראל? הרי חטא זה אינו אפילו משלוש העבירות החמורות בתורה, שגם עליהן לא מצינו עונש של כליה מוחלטת וכה רחבת-היקף?!
יתירה מזו. אנו יודעים שלחטא המרגלים קדם חטא העגל. בחטא זה חטאו ישראל לכאורה בעוון עבודה זרה – שנחשבת לחמורה שבעבירות – אך למרות זאת, מלבד מגיפה בה מתו שלושת אלפים איש, לא מצינו עונש נוסף משמיים לבני אותו הדור. ולא רק שלא בא עליהם עונש נוסף, אלא הם אף זכו לבניין המשכן ולהשראת השכינה בקרבו בתוך פחות משנה לאחר שחטאו!
מה פשר הדבר?
נפילה נקודתית או בעיה שורשית
התבוננות יסודית בעניינם של שני החטאים האלה מראה הבדל מהותי.
במפרשים מבואר (כוזרי מאמר ראשון אות צ”ז, רמב”ן עה”ת שמות לב, א) שחטא העגל לא נבע מרצונם של בני ישראל לעזוב את הקב”ה וליצור להם אלוהים אחרים ח”ו, אלא אדרבה, מרצון למצוא אמצעי על ידו יוכלו לעבוד את השם ביתר שאת. בני ישראל, שעל פי חשבונם הגיעו למסקנה שעבר המועד בו אמור היה משה רבנו לרדת מן ההר, ועל פי טעותם דימו שמשה מת ושוב אין להם מי שידריכם במדבר ויודיע להם את דבר השם, חפשו חלופה שתשמש כאמצעי בינם לבין השם ותהווה מרכז שעליו תשרה השכינה ואליו יוכלו לכווין בעת תפילתם ועבודתם את השם.
טעותם הגדולה היתה בכך שלא נועצו בקב”ה תחילה, ומשכך, נחשבה להם בניית העגל כעשיית אלוהים אחרים ובא עליהם עונש בהתאם, אך בבסיס הדברים עמדה כוונה טהורה של חיפוש קירבת השם ושאיפה לעובדו באופן יותר נעלה.
חטא המרגלים, לעומת זאת, נבע מבעיה שורשית שנכחה בנפשותיהם של דור יוצאי מצרים. המרגלים הרי נשלחו על מנת לתור את הארץ ולדווח עם שובם על מצבה של הארץ ועל נתונים משמעותיים לצורך כיבושה.
המרגלים אכן מילאו את שליחותם ומסרו דיווח עדכני על מצבה של הארץ ושל היושבים בה. מהי אפוא הבעיה בדבריהם? התשובה היא שהם נתנו פרשנות משלהם לדברים שהם ראו בארץ. הם ראו ערים בצורות, פירות גדולים ומשונים, ילידים בני ענק. במקום למסור את תיאור הדברים באופן ענייני, הם הציגו את הדברים הללו בתור סימנים לטבעה המשונה של הארץ, וכהוכחה לאי-יכולתם לכבוש את הארץ ולהתקיים בה. בעקבותיהם, גם בני ישראל קבלו את תמונת המצב עם הפרשנות העגומה שלה, והחלו להתלונן ולבכות על כך שמשה מביאם אל ארץ מסוכנת ושכולם עתידים ליהרג בניסיון כיבושה של הארץ.
הנטייה של המרגלים לראות את הדברים באופן כזה, כמו גם קבלת הדברים ללא עוררין על ידי בני ישראל, נבעה מתכונת העבדות שעוד לא עזבה אותם מאז צאתם ממצרים.
עם שהורגל מזה כמה דורות בשעבוד ובעבדות, אינו מסוגל להשתחרר בבת אחת מהנטייה להרגיש כפוף וחסר-יכולת, כפי שהורגל להרגיש בעודו משועבד, ועל כן אף משיצא לחירות והינו חופשי לחלוטין, עדיין מרגיש חסר ביטחון וסובל מחוסר אמונה בכוחותיו וביכולותיו.
תכונה זו של עבדות, היא זו שגרמה למרגלים ולכלל העם להרגיש חוסר אמונה ביכולתם לכבוש את הארץ ולהתקיים בה, וממילא לפרש את המציאות באופן שהופך את הכניסה לארץ להרפתקה חסרת-אחריות והרת-אסון.
מכיוון שזה היה שורש החטא, גם הפתרון והתרופה חייבים היו להיות בהתאם. על דור יוצאי מצרים – שהוכיח בהתנהגותו כי אין הוא מסוגל לעמוד באתגר הכניסה לארץ – נגזר שימות במדבר, מחמת חוסר מוכנותו הנפשית לעמוד במלחמת כיבוש הארץ ובמאמץ היישוב והבנייה שלה. רק בניהם, אלו שלא טעמו טעמה של עבדות ולא סבלו מתכונותיה המכניעות והמדכאות את הנפש, זכו להיכנס אליה.
חטא העגל נבע מכשל נקודתי, ולכן גם התיקון שלו היה מהיר וממוקד. חטא המרגלים חשף בעיה בעומק הנפש, שהפתרון שלה חייב למנוע את כניסתם לארץ של בני אותו הדור, ודחיית הכניסה אליה עד לאחר שייתם דור ‘פגועי’ השעבוד ועמידת דור חדש שלא טעם טעמו של שעבוד.
ארץ ישראל ועם ישראל – הבסיס למציאות התורה
ביאור עמוק יותר בהבנת חומרתו של חטא המרגלים אנו מוצאים בדברי רבי יעקב עמדין (הקדמה לסידור “בית יעקב”, דפו”י דף י”ג, ובמהדורת אשכול דף מ”ד).
ההבנה הפשוטה בהגדרת מעלתה של ארץ ישראל היא היותה הארץ שנבחרה לשמש כמקום מושבו של עם ישראל, והתקדשותה במצוות התלויות בארץ ובניית המקדש בתוכה.
הגר”י עמדין מחדש ענין יסודי מאד. הוא כותב שארץ ישראל היא הבסיס הרוחני המקיים את התורה בעולם![1]
ביאור הדבר – התורה היא בריאה רוחנית נעלית המגיעה מהשורש הגבוה ביותר, שירדה לעולם בעת מעמד הר סיני. מכיוון שהתורה היא כה רוחנית ונשגבה, אין היא יכולה להתקיים באפן טבעי בעולמנו השפל והגשמי ועל כן היא זקוקה לאמצעים מיוחדים ש’יקשרו’ אותה לעולם ויגרמו לה להמשיך את נוכחותה בו, במקום להסתלק בחזרה אל מקורה הרוחני הטבעי. האמצעים שהקב”ה ברא לשם קיום מציאות התורה בעולם הם: עם ישראל וארץ ישראל. הן עם ישראל והן ארץ ישראל מכונים בשם “נחלת השם”[2]. שניהם נחשבים למעין ‘שגרירים’ של הקדושה העליונה בעולם הגשמי, ובכך יוצרים עוגן רוחני המאפשר לתורה להיאחז בעולם על אף הפער האין-סופי שבין רוחניותה הנשגבה לבין הגשמיות השפלה של העולם הזה.
כיוון שכך, כל ערעור ופגם בשלמותם ובמעמדם של השניים הללו – עם ישראל וארץ ישראל – מערער את הבסיס לקיומה של התורה בעולם וממילא לעצם נוכחותו של הקב”ה בעולם, כביכול.
אם כן, ברגע שהמרגלים, ובעקבותיהם העם כולו, חטאו במאיסת הארץ והתנתקו בנפשם מהשייכות לארץ, הם גרמו לקלקול נורא של ניתוק בין שני העמודים שמציאות התורה בעולם מבוססת עליהם – העם והארץ – מה שחייב גזר דין מוות על כל אותו הדור ועיכוב של כארבעים שנה במדבר טרם הכניסה המיוחלת לארץ.
רק דור הבנים שלא נטל חלק בפגם נורא זה וגדל באפן בריא עם הקישור הנכון והטבעי לארץ ישראל, מסוגל היה להיכנס לארץ וליצור את הזיווג והחיבור בין שני עמודי התורה בעולם – העם והארץ.
חטא מאיסת הארץ לא היה רק כישלון באמונה וביטחון בהשם אלא פגיעה ביסודות העמוקים ביותר שעליהם מושתת נוכחות והתגלות התורה האלוקית בעולם. הקלקול שנגרם כתוצאה מחטא זה היה כל כך עמוק, שהוא השפיע לא רק על בני אותו הדור אלא אף על הדורות הבאים – כל הפורענויות שאירעו בתשעה באב במשך הדורות הינן תוצאה של חטא זה. ברגע שנוצר רפיון בקשר ההדוק שבין עם ישראל וארץ ישראל, נוצר גם רפיון בגילוי מציאות השכינה בעולם, ומכאן השורש לכל הצרות כולן.
היטיב להגדיר את הדברים רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה”אור שמח”, באיגרתו משנת תר”פ: “הקפיד השם יתברך על כבוד הארץ יותר מעל כבודו כביכול”.
חטא העגל אמנם נחשב לחטא חמור מאוד, אך הוא לא נבע מניתוק של ממש בין ישראל לקב”ה חלילה אלא מטעות בצורת העבודה הראויה לבורא (כפי שנתבאר בדברי הראשונים לעיל), ולפגיעה בכבוד השם.
חטא המרגלים, לעומת זאת, נבע מניתוק נפשי ופנימי מארץ ישראל, וקלקול זה הוא נורא והרה-אסון.
משמעות לדורנו
משמעותם המעשית של הדברים לדורנו, היא שאהבת הארץ והחיבור הנפשי אליה אינם רק מעלה טובה או מדרגה מיוחדת, אלא דבר בסיסי ומחוייב מצד כל יהודי ויהודי. כשם שאהבה בין בני זוג איננה רק תוספת נחמדה לקשר הנישואין אלא היא הבסיס שעליו הכל עומד, כך גם בקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל.
כל אחד מאתנו נדרש לבנות ולפתח בקרבו את האהבה והחיבה לארץ, לחפש תמיד לראות את הטוב שבה ולדרוש תמיד את שלומה, שלמותה וטובתה. אהבה אמיתית היא כזו שמתבטאת בכל דרכי הביטוי האפשריים ואינה מצטמצמת למס שפתיים בלבד או לאופנים סמליים אחרים.
שנזכה לאהוב ולהאהיב את הארץ באפן אמיתי ויסודי ולראות בבניינה השלם ובקיבוץ בניה לתוכה במהרה.
—————–
[1] ובלשונו: “כי ישראל קרוים נחלת ד’, והארץ היא נחלתו. והתורה תלויה בשניהם,
בעם ה’ על נחלת ה’. והעוזב אחת, עזב השניה”.
[2] כגון: “כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד'” (ש”א כו יט) וראה ביאור הגמרא (כתובות קי:)לפסוק זה.
“כי חלק ד’ עמו יעקב חבל נחלתו” (דברים לב, ט), ועוד.