“המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הן, חייב לעשר. מעושרין הן, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. משלי הן, חייב לעשר. מעושרין הן, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם ידוע שיש לו שדה אחד בסוריא, חייב לעשר”.
[מסכת דמאי פרק ו’: משנה י”א]
רקע
משנה זו עוסקת בנאמנות של סוחר לומר שפירותיו מעושרים. המשנה מדברת על מוכר פירות בסוריא. “סוריא” היא ארץ שנכבשה על ידי דוד, אולם היא אינה חלק מגבולות הארץ שהתורה מפרטת בעת הבטחתה לאבות. הקונה פירות מפירות הגדלים בסוריא אינו חייב להפריש מעשרות, אולם אחד שמגדל פירות בסוריא, חייב הבעלים להפריש מעשרות מדרבנן.
שאלות על המשנה
בספרי (סוף פרשת והיה עקב), דורשים חז”ל מהפסוק: “כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה” (דברים יא, כד), שכל מקום שיכבשו עם ישראל, גם שלא בגבולות הארץ המובטחת לאבות, יתקדש כארץ ישראל.
אם כן, מדוע שונה דינה של סוריא משאר ארץ ישראל לעניין מעשרות? הרי גם סוריא היא חלק מארץ ישראל, שהרי היא נכבשה על ידי עם ישראל!
כיבוש ארץ ישראל על ידי רבים, דעת רש”י ודעת הרמב”ם
הרמב”ם כותב בהלכות תרומות (א, ב), שארץ ישראל כוללת כל מקום שנכבש על ידי מלך ישראל או נביא. דבר זה נקרא בלשון הגמרא: “כיבוש רבים”. דבר זה מוציא כיבוש שנעשה על ידי משפחה או שבט מסוים, שנקרא: “כיבוש יחיד”, אף אם הם כבשו חלק מקום שנמצא בגבולות ארץ ישראל שהבטיח הקב”ה לאבות. מקום שנכבש ב”כיבוש יחיד” אין נוהגים בו כל המצוות כמקום שנכבש ב”כיבוש רבים”, כיוון שלא מתקדש באותה מידה כארץ ישראל.
הסיבה לכך הוא משום שקדושת ארץ ישראל, וקדושת עם ישראל קשורות זו בזו. ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל, לאומה, ולא ליחידים. כפי שהרב קוק זצ”ל מסביר באורות ארץ ישראל (פסקה א), ארץ ישראל ועם ישראל הם מהות אחת. האומה מורכבת מאנשי קודש, ואדמת קודש. מלך או נביא הם המנהיגים את כלל ישראל, וכיבוש שנעשה על ידם מייצג את עם ישראל כולו. רק כאשר יש לנו את עם ישראל כולו, יש כאן את קדושת ארץ ישראל.
אמנם רש”י כותב (גיטין ח, ב, ד”ה כיבוש יחיד), שסוריא הייתה כיבוש יחיד. בגלל זה היא לא התקדשה לעניין תרומות ומעשרות כשאר ארץ ישראל. ומדוע היא נחשבת כיבוש יחיד? רש”י כותב ש”דוד לא כבש אלא לצורכו”, לפיכך עם ישראל לא היה מאוחד יחד עם דוד בכיבוש, ודוד לא כבש לצורך כל עם ישראל אלא לצורכו. דבר זה שונה מכיבושו של יהושע בעת הכניסה לארץ, שהם כבשו את ארץ ישראל כל העם יחד, לצורך כל העם.
אך אין דעת הרמב”ם כן. לדעת הרמב”ם הכיבוש שנעשה על ידי דוד נחשב לכיבוש רבים. דוד היה מלך ישראל והוא ייצג את כלל עם ישראל. מסביר הרמב”ם שם, בהלכה הבאה (ג), לפי זה מדוע שונה סוריא משאר ארץ ישראל, למרות שהיא כיבוש רבים.
קדושת גבולות הארץ המובטחת לאבות
הרמב”ם מבאר שכיבושו של דוד נעשה שלא כציווי התורה. התורה ציוותה את עמ”י לכבוש את ארץ ישראל, ופירטה את גבולות אלו בספר במדבר, פרשת מסעי (פרק לד). דוד כבש את ארץ סוריא קודם שגמר לכבוש את כל גבולות ארץ ישראל. היבוסי השוכן בירושלים עוד לא נכבש (כן כתוב בספרי, סוף פרשת עקב). “סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה” (ספרי שם). אילו היה כובש מקומות אלו אחרי שכבש את ארץ ישראל המובטחת כולה, הייתה סוריא מתקדשת כשאר ארץ. אבל כיוון שלא עשה כן, סוריא לא נתקדשה כארץ ישראל.
גבולות הארץ שאותם הבטיח הקב”ה לאבות, הם קדושים במהותם, כפי שכותב הרמב”ן (רבי משה בן נחמן, בראשית י, טו, ד”ה וכנען)[1] ולכן נצטווינו לכבוש אותם תחילה. כל מקום שייכבש ביד עמ”י אכן יתקדש גם, אבל הקדושה היסודית השורשית, מתחילה בגבולות הארץ. הקב”ה הוא מקדש את הארץ הזו, קדושה זו לא מתחילה רק מכיבושו של עם ישראל. רק לאחר שאנו ממלאים את ציווי הקב”ה לכבוש את גבולות הארץ המובטחת, כאן יש מקום להוסיף קדושה, שארץ ישראל תתפשט עוד. אבל כל זה מתחיל מתוך הציווי של הקב”ה.
סיכום
שונה סוריא משאר ארץ ישראל בקדושתה, וזה מתבטא במצות תרומות ומעשרות. כל זה, למרות שהיא נכבשה בידי עם ישראל, על ידי מלך שמצייג את כלל ישראל. דעת רש”י היא, שזה משום שהיא נכבשה בכיבוש יחיד, שכל שנכבש שלא על ידי כל עם שיראל לצורך כלל ישראל, אינו נחשב כיבוש רבים לקדשו כשאר ארץ ישראל. קדושת הארץ הולכת ביחד עם קדושת כלל עם ישראל.
הרמב”ם לעומת רש”י מבאר שזהו קידוש רבים, כי נעשה על ידי מלך שמייצג את הכלל. אולם דוד המלך כבש אותה לפני שכבש את גבולות הארץ המובטחת לאבות, שלא כציווי התורה, ולכן היא לא התקדשה כשאר ארץ ישראל. קדושת הארץ מתחילה מציווי הקב”ה, המורה לנו את הארץ הקדושה היסודית. אמנם ממנה ניתן להוסיף, מכח הכיבוש של כלל ישראל, אבל אין לדלג על הקדושה היסודית.
——————
רמב”ן (רבי משה בן נחמן, בראשית י, טו, ד”ה וכנען): “ודע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז היתה לגוי היא ראויה לישראל והיא חבל נחלתם כמו שנאמר (דברים לב ח) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל אבל נתנה הקב”ה בעת הפלגה לכנען מפני היותו עבד לשמור אותה לישראל כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים וגם בעבד ועוד אבאר בעזרת האל יתעלה( דברים ב כג)”.