“מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל”
[פרשת בלק, במדבר כ”ד:ה]
“האהל הוא אהל עראי והמשכן הוא הקבוע, ובמדבר שכנו באהלים אבל היו מוכנים אז לכנס אל הארץ ולשכון במשכנות קבועים ובלעם ראה כ”ז, ואמר על האהלים שבמדבר מה טבו אהליך יעקב, ועל מה שמוכנים לשכון במשכנות בא”י אמר מה טבו משכנותיך ישראל, ושם ישראל גדול משם יעקב, כי כשיכנסו לארץ יהיו במעלה יותר גדולה ויקראו בשם ישראל”
[מלבי”ם שם]
המלבי”ם מלמד אותנו בדבריו כי ישנם שני תארים, המקבילים לשתי מדרגות שונות, בהם מכונה עם ישראל. תואר אחד הוא ‘עקב’, והשני הוא ‘ישראל’.
את שני התארים הללו ירשנו מיעקב אבינו. השם ‘יעקב’ ניתן לו בעת לידתו על ידי הוריו, על שם העובדה שנולד כש”ידו אוחזת בעקב עשיו” (בראשית כה, כו), ואילו השם ‘ישראל’ ניתן לו על ידי המלאך שנאבק עמו בעת חצותו את מעבר יבוק, בשובו ארצה מחרן, על שם דברי המלאך: “כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל” (שם לב, כט).
הטעם לקריאת כל אחד משני השמות הללו מורה על הבדל מהותי בין המדרגות אותן הם מייצגים.
הכינוי ‘יעקב’ נובע מהמילה ‘עקב’, על שום האחיזה בעקב עשיו. העקב, בהיותו ממוקם בחלק הנמוך ביותר של הגוף, כמו גם בהיותו החלק העיקרי ברגל המשמש לנשיאת כובד גופו של האדם, מסמל באופן מובהק תכונה של נמיכות קומה והתבטלות בפני כל כח אחר.
הכינוי ‘ישראל’, לעומת זאת, רומז על ההפך הגמור. כינוי זה נובע מלשון ‘שררה’, הביטוי הבולט ביותר למעמד של חשיבות ועליונות.
כך למשל אנו מוצאים בדברי ‘אור החיים’ הקדוש (בראשית מז, כח): “אחר ששלמו ימי העצב קרא ה` שמו ישראל דכתיב “ויסע ישראל”, “בשכון “ישראל”… ותמצא כי משנמכר יוסף לא נקרא שמו ישראל זולת ג` פעמים… וצריכין להדרש כי דיבר אליהם דרך שררה”.
האור החיים מסביר כי במצבים של צער, דכאות ושפלות מדרגה, השימוש העיקרי נעשה בשם ‘יעקב’, ובזמנים של שמחה רווחה, שלווה, ושגשוג, השימוש הוא בשם ‘ישראל’, שמבטא מדרגה של שלמות ועליונות.
אברהם שינוי הייעוד ויעקב שינוי הדרך
בשונה מיעקב, אצל אברהם נשתנה שמו באופן מוחלט מ’אברם’ ל’אברהם’. הטעם לשינוי שמו מבואר על ידי הקב”ה ומובא בפסוק עצמו: “כי אב המון גויים נתתיך”. רש”י על המקום מוסיף הסבר: “ש(עד עתה) לא היה אב אלא לארם, שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם”.
שינוי זה בשמו של אברהם, מבטא שינוי במהות תפקידו של אברהם בהפצת אמונת האמת בעולם. חייו של אברהם מתחלקים בעצם לשני חלקים. החלק הראשון, כולל את חייו באור כשדים ובחרן, שעיקר מגוריו של אברהם באותה תקופה היה בארם וסביבתה, ולכן נקרא שמו ‘אברם’ – ‘אב לארם’, דהיינו מי שהביא את בשורת האמונה בא-להי אמת לבני ארם.
החלק השני בא לידי ביטוי בשינוי שמו על ידי הקב”ה מ’אברם’ ל’אברהם’ -על שום היותו ‘אב המון גויים’. בתפקידו החדש כאבי האומה הישראלית המתהווה, פעילותו הרוחנית אינה מצטמצמת לבני ארצו ומקומו – איתם בא במגע ישיר – בלבד, אלא עתידה היא לפעול על כלל בני האדם. דווקא ההתמקדות באומה אחת ויחידה והשקעת מרב המאמצים בבנייתה ושכלולה, היא זו שתביא בסופו של דבר את ההשפעה הגדולה ביותר על כלל באי עולם.
אצל יעקב, לעומת זאת, הדברים שונים. אצלו איננו מוצאים שינוי תפקידים במהלך חייו. התפקיד שניתן לאברהם הוא זה שבו המשיכו גם יצחק ויעקב, ואכן יעקב ‘השלם שבאבות’[1], הוא זה שזוכה להביא תפקיד זה לידי גמר, בהיותו החוליה המשלימה את שלשלת שלושת האבות ובהיות זרעו כולו קדוש ושלם וראוי להיקרא בשם ‘בני ישראל’.
השינוי בשמו של יעקב, אם כן, אינו מבטא שינוי בתפקידו וייעודו אלא הוא רומז לתבניות שונות של מימוש תפקיד זה. בדרך אל הגעת עם ישראל, זרע יעקב, אל שלמותו המיועדת, הוא עשוי לעבור מצבים שונים ומתחלפים כמו גם מפגשים ומאבקים עם עמים אחרים ותרבויות שונות. האופן בו יתמודד עם ישראל עם אתגרים אלו יכול להיות בצורה של חשיבות ושררה, כרמוז בשם ‘ישראל’, אך הוא יכול גם להיות באופן של שפלות ושעבוד, כרמוז בשם ‘יעקב’. כל אחד משני אופנים אלו משמש כמסלול אפשרי למימוש אותו תפקיד שכבר הוגדר והוטל על אברהם.
כעת ניתן להבין מדוע השם ‘ישראל’ לא בא כתחליף לשם ‘יעקב’ אלא כתוספת אליו. ברכת המלאך ליעקב היתה שאף על פי שעד עתה מדרגת ‘יעקב’ היא זו ששלטה ברמה, הן בעת בריחתו של יעקב מפני עשיו אחיו והן בימי שבתו בחרן, נתון לחסדי לבן הארמי, עתידים לבוא עליו ימים של שררה ועליונות, בהם יתעלה למדרגת ‘ישראל’. ימים אלו יבואו בעתיד, בעת ישיבת ישראל לבטח בארצו ללא פחד מאויב ומנוגש, אך עדיין עוד הדרך ארוכה עד למימוש מדרגה זו. כל עוד לא הופיעה הגאולה השלמה שני שמות אלו משמשים לסירוגין, פעמים שמדרגת ‘ישראל’ גוברת ופעמים שמדרגת ‘יעקב’ גוברת.
יעקב – התגברות בעת חולשה
הזכרנו למעלה, שהשמות ‘יעקב’ ו’ישראל’ מייצגים לכאורה שתי מדרגות סותרות. ‘יעקב’ מורה על שפלות וכניעה ואילו ‘ישראל’ מורה על שררה ועליונות.
במבט מעמיק יותר, שתי מדרגות אלו תלויות אחת בשניה ואף חולקות מכנה משותף. בחייה של אומה, כמו גם בחייו של אדם פרטי, ישנם מצבים של הצלחה ושגשוג, ומצבים של חולשה והסתר פנים. במצב הראשון, קל לעבוד את השם ולחיות חיים רוחניים נאותים. כאשר ישנה הארת פנים ויד השם פועלת בגלוי להצליחנו ולשומרנו, אנו מרגישים מעודדים לפעול ביתר שאת למלא את רצון השם ולהכיר לו טובה על חסדיו עמנו.
אמנם, במצבים של צער והסתר פנים, הדבר קשה הרבה יותר. כאשר נראה לכאורה שהקב”ה אינו מתחשב במאמצינו ומזניח אותנו לחסדי האומות ופגעי החיים, באופן טבעי אנו חשים רפיון ידיים וחוסר אמונה וחשק להמשיך בעבודתנו אליו ובהתמסרותנו לאמונתו ויראתו. בשעה כזו, נדרש כח מיוחד ותעצומות נפש יתרות על מנת להתמיד בעבודתנו ובנאמנותנו אליו יתברך.
כאן נזקקים אנו להשתמש בסגולת השם ‘יעקב’. הסגולה הטמונה בשם זה היא היכולת להתמודד ולהתגבר אף כאשר נתוני הפתיחה אינם לטובתנו ואנו נתונים בשעבוד כזה או אחר לגורם זר ועוין. כמו שיעקב אבינו נאבק ואף הצליח לשרוד בשלום את נכלוליהם הזדוניים של לבן ושל עשיו, כך אנו מסוגלים לעשות זאת, באמצעות כח זה הטבוע בנו.
מעתה, מובן היטב מדוע זכה יעקב לשני שמות המבטאים לכאורה מצבים כה סותרים זה לזה. כמי שמשלים את פעולת שלושת האבות וזוכה להוציא לפועל את תפקידם בעולם על ידי הולדת שנים עשר שבטי י-ה ותחילת בנינה בפועל של האומה הישראלית, זקוק הוא להתברך בשתי התכונות החיוניות לעם ישראל על מנת שיוכל לשרוד ולהתגבר במהלך המסלול הארוך העומד בפניו בדרך אל מימוש תפקידו האלוקי עבורו נברא. תכונת ‘יעקב’ מאפשרת לו להתמודד ולהתגבר בעת צרה והסתר פנים, ותכונת ‘ישראל’ מאפשרת לו להגיע לשררה ועליונות לשם קריאה בשם השם והבאת כל באי עולם תחת כנפי השכינה. שתיהן מהוות עמדה של חוסר כניעה ואי-מוכנות להשלים עם שלטונו של גורם זר, אלא שאחת נאבקת מתוך מעמד של נחיתות, ואחת מתוך עמדה של עליונות.
גילוי מדרגת ‘ישראל’ בארץ ישראל
הרמב”ן (בראשית מו, ב) כותב על סיפור הוספת השם ‘ישראל’ על ידי המלאך: “היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא (=ישראל)… אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור (=מלשון ‘שררה’) עם אלוקים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי מעתה הגלות תתחיל בו”.
בדומה לדברי המלבי”ם המובאים למעלה, הרמב”ן מלמדנו כי השם ‘ישראל’ נועד לשימוש דווקא כאשר עם ישראל נמצא בארץ ישראל, לאחר שהוא משתחרר מכבלי הגלות ושעבוד העמים. כל עוד ישראל נמצאים בחוץ לארץ, במצב של גלות ממקומם הטבעי, אין הם ראויים ומסוגלים להגיע לשררה של אמת ועל כן עדיין מכונים הם בשם ‘יעקב’. רק כאשר עם ישראל שב לארצו באופן קבוע והופך את ארץ ישראל למקום חייו ומשכן שבתו הנצחי, מסוגל הוא להגיע לשררה וחשיבות של אמת וממילא להיקרא בשם ‘ישראל’.
בארץ ישראל אנו אמורים ואף מצווים להתנהג באופן של שררה ואדנות. כאשר התורה מצווה אותנו (במדבר לג, נג): “והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה”, אין היא מדברת רק על ישיבה גרידא. כוונתה שנכבוש את הארץ מידי שליטיה הקודמים ונעשה אנו אדוניה הבלתי מעורערים. כך מגדיר זאת רבי יהושע מקוטנא בשו”ת ישועות מלכו: “בעיקר המצווה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו”. כלומר, כאן בארץ אנו מצווים להתנהג כבעלי הבית ולחתור למציאות בה אנו בעלי השררה והשליטים הבלעדיים, כמו שאדם מרגיש ומתנהג בביתו הפרטי.
אם כך, הדברים ברורים ובהירים. ארץ ישראל היא המקום בו עם ישראל ראוי ומצווה להגיע למעמד של שררה מלאה, וממילא אין מקום מתאים ממנה לגילוי שם ‘ישראל’, המבטא את מדרגתו הראויה והשלמה של עם ישראל בארצו.
משמעות לדורנו
כיהודים שזוכים לחיות חיים של קבע בארץ ישראל, ואף לראות במו עינינו בהתבססות ובהתחזקות של יישוב עם ישראל בתוכה, עלינו להתבונן ולהפנים את המשמעות הפנימית של תהליך זה. שיבת עם ישראל לארצו וההמשך הבלתי פוסק של קיבוץ הגלויות לכאן, מלמדים אותנו על מעבר הדרגתי, אותו אנו חווים, ממדרגת ‘יעקב’ למדרגת ‘ישראל’. באופן איטי ומתמשך, אנו מתרוממים ממדרגה של שפלות למדרגה של שררה ועליונות, ונמסכים בנו כוחות חדשים להתמודד עם קשיים חיצוניים ופנימיים ולצאת כשידינו על העליונה. אם עד לא מזמן היינו במדרגת ‘יעקב’, המאפשרת לנו להתמודד ולהיאבק בכוחות העומדים מולנו אך עדיין להיות כפופים להם מבלי יכולת לנצחם לגמרי, כעת אנו זוכים למדרגה המאפשרת לנו להיאבק – ‘ותוכל’ – ולנצח.
עלינו להעריך מדרגה מיוחדת זו המוענקת לנו בתקופה ובמקום הזה ולהשתמש בה בכל עת שמזדמן לפנינו קושי או ניסיון הנראים כקשים לניצוח. היכולת בידינו להתגבר ולנצח, אם רק נכיר בכך ונעשה את ההשתדלות והמאמץ מצדנו.
——————
[1] בראשית-רבה עו, א: “בחור שבאבות – זה יעקב, שנאמר (תהלים קלה, ד): ‘כי יעקב בחר לו יה'”.