רקע
פרשת המרגלים, המובאת בתוך פרשת “שלח לך” היא מן הפרשיות הקשות והכבדות ביותר שעברו על עם ישראל ההולך במדבר. עם ישראל מציג דרישה[1] לשלוח שנים עשר “מרגלים” אנשים שיסיירו את ארץ ישראל –”לתור את ארץ כנען” [במדבר י”ג:ב], לפני כניסתם לארץ. בחזרתם, מביאים אותם מרגלים, אנשים רמים ובעלי מעמד, את דיבת הארץ רעה ולמעשה מרחקים את העם מהשאיפה לעלות אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל. כל אותם המרגלים חטאו בלשון הרע זה – למעט שניים – כלב בן יפונה ויהושע בן נון. הם היחידים מתוך המרגלים שזעקו “טובה הארץ מאד מאד” [במדבר י”ד:ז’] ו- “עלה נעלה כי יכול נוכל לה” [שם י”ג:ל’].
עם ישראל נענש באופן חמור מאד בעקבות חטא זה, ובמקום להיכנס לארץ ישראל בתוך י”א יום הוא מתעכב מעתה במדבר למשך תקופת זמן ארוכה של 40 שנה. הגמרא (תענית כט.) אומרת שאותו לילה שבאו המרגלים והוציאו דיבת הארץ רעה היה ליל תשעה באב. על זה אומרת הגמרא – “אמר הקב”ה, אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות”. הקב”ה מעניש את בני ישראל בעונש ארוך-טווח בו סובל עם ישראל מיסורים רבים, חורבן בית ראשון ושני שהתרחשו באותו יום, מחמת חטא זה של המרגלים ובכיית החינם של העם.
מדוע נענשו בני ישראל בצורה חמורה כל כך[2]?
מאיסה “בארץ החיים” [תהלים קמ”ב:ו’] כמרידה בה’
פתח דרכו אנו למדים על חומרת המאיסה בארץ ישראל, אנו מוציאים בדו שיח המתנהל בין כלב בן יפונה יהושע בן נון והעם.
העם, ששמע את דברי המרגלים האחרים, נסוג מהרצון לעלות אל ארץ ישראל ולהשתקע שם. עד כדי כך עם ישראל מתחרט, שאפילו ישנו רצון לשוב אל מצרים (במדבר, י”ד א-ד). אולם, משה ואהרן בתמיכתם של המרגלים הצדיקים, יהושע וכלב, מחזיקים את ידי העם ומעודדים אותו לעלות ולכבוש את ארץ ישראל (שם, פסוקים ה-ח). בהמשך דבריהם מדגישים כלב ויהושע, לבד מן המעלה המיוחדת שיש לארץ ולבד מן העובדה שבוודאי ניתן לכבוש אותה – שעצם המחשבה לא לעלות לארץ ולמאוס בארץ הזו – היא מרידה בה’.
וזה לשון הפסוק –
“אַךְ בַּה’ אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיקֹוָק אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם”
(במדבר פרק יד,ט)
אם כן, חומרת החטא עולה לפנינו בדבריהם של כלב ויהושע – מרידה בארץ ישראל, היא למעשה מרידה בהקב”ה. בוודאי שמרידה בהקב”ה היא החטא הגדול ביותר – הרי אנו יודעים מה היא חומרת עבודה זרה, שכל כולה היא מרידה בה’.
מדוע מרידה בארץ ישראל שקולה היא כמו מרידה בה’?
“כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה”
ראשית, נפנה לביאור מרידה זו דרך דבר הגמרא בכתובות –
“שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה”
(כתובות דף קי🙂
הגמרא בכתובות אומרת – כל מי המתגורר בארץ ישראל, דומה כמי שיש לו אלוקים על גביו. וכל מי שגר בחו”ל – דומה כמי שאין לו אלוקים. כמובן, ראשית יש לסייג ולבאר את דברי הגמרא. הגמרא איננה קובעת בהחלטיות שכל מי שגר בחול הוא כופר וכל מי שגר בארץ ישראל הוא מאמין, חלילה לנו מלטעות ולהטעות כך בדברי הגמרא. הגמרא ציינה ביטוי “דומה”. כלומר, שיש נקודת שיווי – “שווה” בין הגר בארץ ישראל לבין המאמין.
על פי דברי המרגלים הצדיקים (כלב ויהושע) הגיון זה מובן – כאשר אדם גר בארץ ישראל, לפחות בנקודה אחת הוא מראה את קיום דברי הבורא של נתינת הארץ לעם ה’. בצורה זו, הוא דומה לאדם המאמין. ממילא מובן, שהואיל וחוסר השאיפה לארץ, המתבטאת אצל המרגלים הרשעים, היא מרידה בה’, לגור בארץ ישראל משולה לאמונה בה’.
אפילו שמושג זה מתקרב יותר אל הדעת, עדיין יש להעמיק עוד בהקבלה המופלאה הזו בין המרידה בה’ למרידה בארץ. הרי בני ישראל במדבר בזמן חטא המרגלים לא דיברו חלילה סרה בה’ ומהפסוקים נראה שאפילו לא העבירו ביקורות על ה’. בסך הכל, עם ישראל מן המצב שנוצר ורצון לחזור למצבו הקודם. מדוע, אם כן, הסוגיה שדנים בה יהושע וכלב היא סוגיה חמורה כל כך של מרידה בה’?
ארץ ישראל – נחלת ה’ המיוחדת
תשובה לשאלתנו מצאנו בדברי הרמב”ן בפרשת “קדושים תהיו” –
“והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה’ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיוחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל”
(ויקרא יח כה )
מה היה קורה אילו אחד מעמי הגויים היה מחליט, לפתע פתאום, להחליף נחלתו לנחלה אחרת? האם גם אז היה ה’ רואה בחירה זו, כמרידה בו? התשובה מתבקשת – בוודאי שלא. אמנם הקב”ה הוא ריבון ואדון לכל לחלק וחלק מהעולם אולם אין כל חלק מהעולם משול ושקול לארץ ישראל.
ארץ ישראל היא “נחלת ה’ ” ואף יותר מכן – היא נחלה המיוחדת לשמו של הקב”ה. עניין זה בא לידי ביטוי בהשגחה הפרטית המיוחדת שיש בארץ ישראל – לא על ידי אף אמצעי “מלאכים קצין ושוטר” אלא השגחה ישירה ובלתי אמצעית של בורא עולם. “ארץ – אשר עיני ה’ אלוקיך בה” (דברים, יא, יב).
הקב”ה הנחיל את עם ה’, העם “אשר בחר בנו בכל העמים” בארץ ישראל, בנחלתו המיוחדת, המושגחת על ידו בצורה יוצאת דופן. לכן, כאשר קורה המשבר בעם ישראל ובאים המרגלים ומביאים את דיבת הארץ רעה – עם ישראל לא רק בוחל ומורד בקרקע, ברגבי אדמת הארץ, אלא מורד בבורא עולם בעצמו, שהוא ורק הוא, המשגיח על הארץ והיא נחלתו המיוחדת.
מדברי הרמב”ן למדנו שני עקרונות שמהם פינה ויתד להבין דברי יהושע וכלב “אל תמרדו בה'”
- ארץ ישראל היא נחלתו המיוחדת של ה’ בעולם. כפירה בה – היא כפירה בה’.
- ההתקשרות המיוחדת של בני ישראל לה’ נעשית דווקא בארץ ישראל – “מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”. [דברי הימים א’ י”ז:כ”א] אם חלילה בני ישראל כופרים בארץ ישראל, אזי הם פוגעים בהתקשרותם לה’ על ידי הארץ.
מכאן למדנו – המרידה של עם ישראל בארץ ישראל איננה כמו מרידה של אומה אחרת באדמתה. הואיל ואדמת הארץ קשורה בצורה מיוחדת לבורא עולם, אם בתור נחלתו הבלעדית ואם בתור המקום בו עם ישראל מתקשר לבורא עולם, פגימה בקשר זה, הבא לידי ביטוי במרידה ומאיסה היא פגיעה ומרידה בקשר של עם ישראל עם ה’[3].
מסופר על אדם אחד שבא לנצי”ב מוולוז’ין וסיפר לו לשון הרע על ארץ ישראל. אמר לו הגאון הנצי”ב זצ”ל: “אתה מן המרגלים מוציאי דיבת הארץ” והפטיר לעומתו האיש בתחינה: “רבי, הנני נשבע שכל מה שאמרתי הוא אמת” ענה לעומתו הגאון הנצי”ב זצ”ל ואמר: גם המרגלים אמרו אמת”
מסיפור זה אנו למדים על עומק חטא המרגלים. חטאם של המרגלים איננו מתחיל במה שאמרו, אלא בצורה שבה התייחסו למראות ולדברים שקרו בארץ ישראל. אם המרגלים היו מביטים בעיניים על אמונה על הניסבות – בוודאי שלא היו מוציאים את דיבת הארץ רעה. דא עקא, שחיסרון זה עמד להם לרועץ, ועל כן נמצא שאמרו לשון הרע. כך יש ללמוד, שגם כאשר יש דבר רע לומר על ארץ ישראל, אפילו אם הוא אמת, משום כבודה של הארץ וכבודו של הקב”ה – אסור לאומרו.
סיכום
מאמר זה נפתח בשאלות, מדוע עם ישראל נענשו בצורה כה חמורה על חטא המרגלים ומדוע הגדירו יהושע וכלב את המרידה בארץ ישראל כמרידה בה’. למדנו על כך שהחיבור על לארץ ישראל הוא חלק מהאמונה של יהודי – “כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה” וביארנו על ידי דברי הרמב”ן הק’ שאפשר ללמוד על השילוש המיוחד של עם-ארץ-קוב”ה דרך שני עניינים מיוחדים בארץ – א. היות הארץ נחלת ה’ המיוחדת בעולם ועל כן, מרידה בה היא מרידה בו ב. היות הארץ האמצעי המיוחד והגדול להתקשרות עם ישראל עם בורא עולם, ושאך ורק על ידי ארץ ישראל התקשרות זו נעשית בצורה השלימה והמלאה שלה, ממילא, מרידה בארץ פוגעת בהתקשרות זו ולכן היא גם מרידה בה’.
חתמנו את המאמר עם דברי הנצי”ב, אשר לימדנו מוסר, שיש להקפיד להסתכל בעין חיובית ומלאת אמונה בה’ על ארץ חמדת אבות, אשר הנחלנו ה’ בחסדיו המרובים.
יהי רצון שנסתכל לארץ ישראל בעיניים ומבט נכונות, שנזכה לראות את הכל הטוב הגלוי והטמון בה ולהודות והלל לה’ על שזיכנו בארץ קדושה זו!
——————
[1] לפי הפסוק בפרשת שלח, משמע שמשה רבינו יזם את שליחת המרגלים, אך לפי המסופר במשנה תורה [דברים א:כ”ב] היזמה הייתה של העם.
[2] בדבר חומרת חטא זה מצאנו כמה מקורות – ראשית, העונש החמור. בנוסף, דברי דוד המלך בתהלים (קו, כד-כז)– “וימאסו בארץ חמדה…וישא ידו להם להפיל אותם במדבר זרעם בגוים ולזרותם בארצות” עוד מצינו “דרשות רבי חיים בן עטר” עם פה. וכן מכתב של רבי מאיר שמחה מדווינסק, נדפס בתורה ומלוכה”.
[3] יש לציין שהרמב”ן על המקום בפרשת “שלח” מביא פירוש טכני ופשטני יותר למרידה בה’. העובדה שה’ הוציא את ישראל ממצרים מלמדת שבכוחו להעלותם לארץ, למרות מכשולות ומהמורות כאלו ואחרות. לכן, כאשר עם ה’ כביכול פוחד לעלות הוא מראה שאיננו מאמין בה’ וזו מרידה, עיי”ש.