“וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו”.
[ויקרא יט,כג]
אומרת הגמרא (ברכות לו:):”היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא, אלא מה תלמוד לומר עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה, ואיזהו- זה הפלפלין. ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום שנאמר (דברים ח,ט): ‘ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה’ “.
כאשר אנו מתבוננים בדברי חז”ל אלו, עולה לנו השאלה הבאה: כיצד העובדה שבארץ ישראל יש עץ שטעם עצו ופריו שוה, מביאה את חז”ל למסקנה שאין ארץ ישראל חסרה כלום? וכי העובדה שבארץ ישראל ישנו העץ הזה, מוכיחה שבארץ ישראל ישנם כל הדברים שבעולם?
בנוסף לכך, עלינו להבין מהו המסר האמוני-חינוכי שרצו חז”ל ללמדנו באמרם שאין ארץ ישראל חסרה כלום.
בארץ ישראל ניתן לחוש טעם ונעימות לא רק בתכלית אלא גם באמצעים
על מנת לענות על השאלות הללו נלמד מדברי הרב קוק זצ”ל. הרב מבאר את התוכן הרוחני הרמוז במושג “עץ שטעם עצו ופריו שוה” הנזכר בדברי הגמרא שראינו.
וכך כתב בספרו אורות התשובה (פרק ו, סעיף ז):”מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הַגוֹבָה[1] והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה”.
מבאר הרב קוק שהעץ-הגזע, הוא אמצעי הנועד לגדל את הפרי שהוא התכלית. עץ שיש טעם גם לגזעו ולא רק לפירותיו, מרמז על מציאות בה יש תחושה של טעם ונעימות לא רק בתכלית אלא גם באמצעים המביאים אליה.
לאור דבריו נוכל להבין, שכאשר הגמרא אומרת שבארץ ישראל ישנו עץ שטעם עצו ופריו שוה, היא מרמזת לנו על תכונה כללית הקיימת בארץ ישראל, שבארץ ישראל אפשר לחוש טעם ונעימות לא רק בתכלית אלא גם באמצעים המביאים אליה.
לפי זה, נוכל לענות על שאלתנו. שאלנו כיצד הגמרא מגיעה למסקנה שאין ארץ ישראל חסרה כלום, מכך שבארץ ישראל יש עץ שטעם עצו ופריו שוה?
התשובה לכך היא: משום שבארץ ישראל הטעם והנעימות של התכלית מורגשים גם באמצעים, לכן בכוחה של ארץ ישראל למלא את יושביה בשמחה, כיוון ששמחתם בתכלית שלשמה הם חיים, ממלאת אותם גם בעת שעוסקים באמצעים המביאים אל התכלית.
כל העצבות וכל תחושות החסרון שישנם לפעמים לבני אדם, נובעות מכך שאין הם מרגישים כיצד עיסוקם בהוה בכל מיני אמצעים, מחובר אל התכלית הטובה שתופיע בעתיד.
אבל כאשר זוכים להרגיש כיצד העיסוק באמצעים בהוה, מחובר אל התכלית הטובה העתידית, אז מתמלאים בשמחה ולא מרגישים חסרון כלל.
ענין זה מתבאר במאמר חז”ל (אבות ד,א): “איזהו עשיר-השמח בחלקו”. כלומר, העשירות האמיתית אינה תלויה בכמות הממון, אלא בתחושת השלמות הנפשית, הנובעת מן השמחה של האדם בחלקו.
דוגמא לזה, נוכל לראות בסיפורים ששמענו על היהודים שעלו לארץ לפני כמאה שנים, אשר היו להם תנאים פיזיים וכלכליים קשים. הם ייבשו את הביצות, הם גרו באהלים, היה להם מעט אוכל, ועם זאת היו עובדים את האדמה בשמחה, ובסוף היום היו יוצאים לריקוד מתוך שמחה על זכותם לעבוד בארץ ישראל.
כיצד שאבו את הכוחות לשמוח במצבם? משום שהיו דבקים ושמחים במטרה שלשמה הם באו לכאן, לבנות את הארץ. השמחה בעתיד הטוב ההולך ונבנה על ידם, נתנה להם כח לשמוח גם בעת שעסקו באמצעים המביאים לתכלית הזאת.
סיכום
חז”ל אומרים בשבחה של ארץ ישראל-“שאין ארץ ישראל חסירה כלום”.
מהי המשמעות של השבח הזה?
בארץ ישראל ניתן להרגיש איך כל מה שאנו עושים מביא לתכלית שלשמה אנו עושים את מעשינו, וההרגשה הזו נותנת לנו שמחה בחלקנו, ומתוך כך אנו מרגישים שאין אנו חסרים כלום, וכאשר אנו מרגישים כך אז באמת אין אנו חסרים כלום.
יהי רצון שנזכה ליישב את ארץ ישראל ולהיות שמחים בחלקנו.
——————
[1] כלומר באותה הרגשת רוממות.