“ונחלו לעולם – מלמד שאין לה הפסק, ואפילו בשעה שגולים ממנה הרי היא שלהם אלא שגולים ממנה”
(“העמק דבר” להנצי”ב, פרשת כי תשא פרק לב פסוק יג)
הנצי”ב מלמדנו בדבריו אלה כי גלות עם ישראל מארצו והתרוקנות הארץ מבניה אינם משנים את מעמדה המשפטי של הארץ ואת השייכות הקניינית שלה לעם ישראל. העובדה ששליטים נכרים כבשו את הארץ בכח הזרוע והגלו ממנה את בניה אהוביה אינה משפיעה על עצם הקשר והשייכות שבינה לבינם.
אצל עמים אחרים, כאשר הוגלו מארצם וזו נכבשה ע”י זרים, לאחר כמה דורות לא נותר קשר של ממש בינם לבין ארצם הקדומה, מלבד זכרונות להתרפק עליהם. משעה שהארץ נכבשה ע”י עם אחר ואיבדה את תושביה המקוריים, שוב לא נקרא יותר שם העם על הארץ והיא נהפכת להיות נחלתו הבלעדית של הכובש. אצל ארץ ישראל אין הדברים כן. עומק הקשר בין עם ישראל לארצו הוא כה איתן שלעולם לא ניתן לנתקו, ואף לאחר אלפי שנות גלות עדיין נקראת הארץ “ארץ ישראל” – ארצו של עם ישראל.
ממשותו ותקפותו של קנין זה אינם באים לידי ביטוי רק במישור הכללי – ביחס לשייכות כלל הארץ לכלל האומה – אלא גם במישור הפרטי, עד כדי כך שלכל אחד מישראל ישנן ארבע אמות בארץ ישראל אשר שייכות לו כקנינו האישי, כמובא בדברי הראשונים (בבא בתרא דף מד:) בשם רב נחשון גאון[1]. לשון התוספות שם: “דאין לך אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל”.
אם כן, אנו רואים שהימצאות הארץ תחת שלטון זר והיותה עזובה מבניה, במהלך שנות הגלות, לא היוו סיבה לביטול או החלשת הבעלות המשפטית של עם ישראל עליה.
משמעותו הפנימית של הקשר
דברים אלו של הנצי”ב מקבלים משמעות פנימית במילותיו של הראי”ה קוק: “אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר-חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלּוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ (אורות, אורות ארץ ישראל פיסקה א).
הרב קוק מבאר שארץ ישראל איננה רק אמצעי מעשי וגיאוגרפי המאפשר את התפתחותו והצלחתו של עם ישראל כאומה, אלא היא בעצם בריאה רוחנית נעלית, גילוי גדול של אלוקות בעולם, שקשורה בחבלים רוחניים טמירים לנשמתו של עם ישראל.
לאור זאת, דברי הנצי”ב ברורים ומוכרחים. כאשר אנו מבינים שהקשר בין ארץ ישראל לעם ישראל מבוסס על צינורות רוחניים כה נעלים, מובן מאליו שלא ניתן לנתקו על ידי הרחקה פיזית של העם מהארץ.
עלינו אפוא לברר כיצד קשר בל-יינתק זה בא לידי ביטוי. שייכות פנימית כזאת למקור רוחני עליון כארץ ישראל אמורה לפעול על כל מי שבכלל קשר זה, וא”כ מסתבר שהקשר הבל-יינתק שלנו לארץ משפיע גם על מצבנו בגלות.
כפיית הגלות כנגד הטבע
המהר”ל בספרו “נצח ישראל” (פרק כ”ד) כותב בביאור ענין “שלוש השבועות” שהשביע הקב”ה את ישראל עם יציאתם לגלות – שלא ידחקו את הקץ, שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות העולם, שעל פי דרך הטבע לא היתה אפשרות שהגלות תימשך מעבר לזמן קצר. היותו של עם ישראל בגלות הינה מציאות הנוגדת את טבע העולם וללא כח המתנגד ומכפיף את הטבע לגזירת פיו של הקב”ה לא היתה שום המשכיות למציאות זו. עם ישראל אמור היה לשוב ולהתקבץ מיד ולמצוא את עצמו בחזרה בארץ ישראל ללא שעבוד לאף אומה אחרת. הדבר היחיד שמאפשר את המשך מציאות הגלות ואת קיומו של עם ישראל מחוץ לארץ ישראל הוא שלוש השבועות – גזירה אלוקית המכניעה את חוקי הטבע ומאפשרת את המשך קיומו של המצב הלא-טבעי הזה[2].
אנו רואים בדברי המהר”ל שאף לאחר גלות ישראל מהארץ ופיזורם בכל ארבעה קצוות תבל, הקישור הטבעי של עם ישראל לארץ נותר איתן כבתחילה, עד כדי כך שצריך כח חיצוני מיוחד שיימנע את האיחוד המחודש של העם והארץ, כל עוד לא הגיעה העת לסיום הגלות.
אם כן הבעלות הקניינית של עם ישראל לארץ נובעת מקשר פנימי ועמוק, שלא נחלש כלל על אף אורך שנות הגלות. קשר פנימי זה הוא הכח המעורר יהודים לחיבת הארץ ולכיסופים, במחשבה ובמעשה, לבניינה המחודש. כשם שהקשר הפנימי קיים במלוא תוקפו אף בזמן הגלות, כך גם הקשר הממוני-משפטי לארץ ממשיך להתקיים על אף הריחוק הגיאוגרפי ממנה.
הכח המעורר והמאפשר את הגעגועים והכמיהה לשיבה לארץ ולראיית בניינה וגאולתה, על אף אלפי השנים שעברו מאז החורבן והגלות, הוא אותו קשר פנימי הקיים בין העם ובין הארץ. כח זה הוא כה חזק עד שהקב”ה “נאלץ” כביכול להשתמש באמצעים אלו של שבועות, על מנת למנוע מעם ישראל להתאחד מחדש עם ארץ מולדתו בטרם בוא העת.
השפעה דו-כיוונית
עד כה ראינו כיצד הקשר הרוחני הפנימי פועל להגביר את הגעגועים והתשוקה לגאולת הארץ בלבבות עם ישראל, ואיך הוא בא לידי ביטוי בבעלותנו הקניינית על הארץ.
עיון בדברי רבי יעקב משה חרל”פ עשוי להעלות זווית הסתכלות נוספת על הענין.
כך הוא כותב: “ההתרחקות מן הגלות הוא לפי ערך ההתקשרות עם ארץ ישראל. בזמן שהקשר עם א”י מתרפה – מתחזקת הגלות, ובזמן שהקשר עם א”י מתחזק – מתרחקים יותר מן הגלות” (מי מרום חלק ו’ עמ’ צב).
הרב חרל”פ מבאר שאיכות וקושי הגלות אינם מצב נתון שאינו ניתן לשינוי על ידינו. על אף גזירת הגלות שבאה ממרום, בידינו להשפיע כיצד ועד כמה יתמעט ויוחלש עולה וקושיה, או חלילה להיפך.
מלבד מאמצינו הרוחניים, בידינו ומחובתנו לפעול באופן ישיר לחיזוק הקשר שלנו עם ארץ ישראל. ככל שאנו מגבירים את כמיהתנו לארץ ולבניינה, משתדלים במעשה ליישבה ולבנותה ופועלים בכל האמצעים הקיימים להגברת זיקתנו ושייכותנו אליה, כך מתמעט כח הגלות ואור הגאולה מופיע יותר.
אם כן, היחס בין הקשר הרוחני הפנימי שלנו לארץ ובין השתדלותנו המעשית בקניינה ובניינה, הינו דו-כיווני. כשם ששייכותנו הנצחית לארץ גורמת לכך שקנייננו המעשי בה אינו מתבטל ותוקפו קיים גם בזמן הגלות, כך גם, לאידך גיסא, קנייננו המעשי בארץ מחזק את זיקתנו אליה, מגביר את כח הגאולה ומזרז את חזרתנו המלאה אליה. באותה מידה שהקשר הפנימי שלנו לארץ משפיע וגורם לאחיזתנו המעשית באדמתה, כך גם התעוררותנו והשתדלותנו המעשיים לקניינה ולבניינה, מחזקים את הקשר הפנימי שלנו אליה ומעוררים יותר ויותר את אור הגאולה.
השלכה מעשית
רבי יששכר שלמה טייכטל הי”ד בספרו “אם הבנים שמחה” (עמ’ כח), מצטט את לשון מכתבו של “בעל התניא” בעת צאתו ממאסרו, לרבי לוי יצחק מברדיטשב, בו הוא כותב: “מאת ה’ היתה זאת לגלגל זכות על ידינו בזכות הארץ הקדושה ויושביה, היא שעמדה לנו ותעזור לנו בכל עת, להרחיב לנו מצר ולחלצינו ממיצר”. בעל התניא תולה את יציאתו ממאסר והצלתו מעונש המוות שאיים עליו, בזכות תמיכתו הכספית והמעשית בבניין ארץ ישראל והסיוע ליהודים היושבים בה.
כל השתדלות שלנו שיש בה בכדי לסייע בבנין הארץ, בשכלולה, בקיבוץ בניה לתוכה, בהתפתחותה החומרית והרוחנית ובהעמקת אחיזתנו השלמה באדמתה, פועלת לא רק בתחום המסויים בו היא נעשית אלא גם בטווח הרחב של קידום הופעת אור הגאולה בכלל.
ככל שנשים זאת נגד עינינו ונתעורר מכח זה לפעול ביתר שאת, כך נזכה להיות מהפועלים עם א-ל המקבלים שכר נצחי על עמלם.
—————–
[1] לשון התוספות שם: “דאין לך אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל”
[2] כך לשונו שם: “ודבר זה ראיה ברורה מחייבת שיהיה קץ לגליותינו.. אם לא שהשם יתברך גזר דבר זה על ישראל, שיהיו בגלות תחת רשות האומות, לא היה לדבר זה קיום אף זמן מה, לגודל ענין זה שתהיה האומה הזאת בארץ אחרת תחת ממשלת זרים.. לכך גזירת השם יתברך הוא אשר מעמיד דבר זה.. כי הגלות כמו שאמרנו הוא שנוי מסדר העולם, ודבר כמו זה קשה שיעמוד בשנוי הסדר שלו, ותמיד הוא חפץ לבטל השנוי, דהיינו שיתקבצו מן הפיזור וכו'”.