“ אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה”
[פרשת משפטים, שמות פרק כג פסוקים טו-טז]
בפסוקים אלו התורה מגדירה לנו את עניינם של שלושת הרגלים הלא הם פסח, שבועות וסוכות. את חג הפסח מכנה התורה “חג המצות”, ומוסיפה כי יש לחוגו ב”חודש האביב”. את חג השבועות מכנה התורה “חג הקציר”, ואילו חג הסוכות מכונה “חג האסיף” וזמנו הוא ב”תקופת השנה”, בעת אסיפת היבול מן השדות.
על פניו, אין משמעות מהותית לעונה בה חלים המועדים. העובדה שהתורה מציינת את העונה המסוימת של כל חג היא לכאורה רק כדי שנדע מתי מגיע זמנו.
אולם, התבוננות בלשון הפסוק שוללת הבנה זו. שניים מתוך שלושת הרגלים מכונים “חג הקציר” ו”חג האסיף”. התורה מבססת את עצם שמם של חגים אלו על שם עונות השנה, ולא רק מספרת כפרט צדדי את זמן בואם. ענין זה מלמדנו שהעיתוי בשנה תופס מקום מרכזי בעניינו של כל רגל.
יתירה מזאת, אף בנוגע לחג הפסח, אותו התורה מכנה “חג המצות”, מדגיש הפסוק שיש לחוגו ב”מועד חודש האביב”, ללא פירוט של יום מסוים בחודש. מעתה, אם באה התורה אך ורק ללמדנו את זמן בואו של החג ותו לא, היה לה לכתוב תאריך מדוייק כמו שמפורט במקומות אחרים (ראה למשל (ויקרא כ”ג, ה’-ו’): “בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים, פסח ל-ה’: ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות ל-ה’, שבעת ימים מצות תאכלו”).
על כרחנו שגם לגבי חג הפסח – הסיבה לפירוט תקופת בואו היא להורותנו מהי מהותו של החג, וכפי שיבואר להלן בע”ה.
שמחה על תנובת הארץ
הסבר אחד לענין זה ניתן למצוא בדברי הרמב”ן. בפירושו לפסוקים דלעיל שבפרשת משפטים מבואר כי שלושת המועדים הללו הם זמנים של שמחה, בהם רואה האדם את פירות עמלו וליבו מתרחב מחמת השפע אשר ברכו בו ד’. מכיוון שכן, קבע הקב”ה זמנים אלו של אביב, קציר ואסיף, כחגים של שמחה והודאה על כל הטוב[i].
כלומר, לפי הרמב”ן – חילוף הזמנים בשנה והשלמתם של השלבים השונים בגידול ואיסוף התבואה הם עצם הסיבה לשמחה במועדים אלו.
אמנם, הסבר זה טעון ביאור, שכן בתורה ובדברי חז”ל מבואר בפירוש שחגים אלו ניתנו לנו לזכר הדברים שאירעו לעם ישראל בעת יציאתם מצרים ומסעותיהם במדבר, כיצד א”כ ניתן לומר שכל עניינם של חגים אלו הוא שמחה על יבול האדמה?!
נראה, שבאמת אין כוונת הרמב”ן לצמצם את משמעות החגים אלו לענין חקלאי גרידא. בוודאי עניינם ועומקם של חגים אלו הוא הניסים שאירעו בהם והקדושה המיוחדת המתגלה בהם. כוונת הרמב”ן היא שמכיוון שבזמנים אלו האדם שרוי בשמחה גדולה באופן טבעי, מחמת גמר הביכור, הקציר והאסיף של התבואה, בחרה התורה לצוות את האדם לייחד זמנים אלו כמועדים מיוחדים המוקדשים להודאה על הניסים שעשה ד’ עמנו. רצון ד’ הוא שנרומם זמנים אלו ממדרגה של הודאה פשוטה על הטובה הגשמית והשפע שסובב אותנו, למדרגה של שמחה רוחנית והתעלות בקדושה ובדבקות הנובעת מהסגולה הייחודית של ימים אלו.
התורה מלמדת אותנו כאן שבעת שמחה ורחבות הדעת, ראוי לכוון את השמחה וההודאה להתעלות רוחנית ולהשתמש ברגשות אלו ככלי לדבקות גבוהה יותר בד’.
שלבים בהתפתחות עם ישראל
המהר”ל מפראג (גבורות ד’ פרק מ”ו) מציע הסבר מחודש לקשר המהותי שבין עניינם של שלושת הרגלים ועונות השנה.
חג הפסח, הראשון מבין שלושת הרגלים, חל ב”חודש האביב”. האביב הוא הזמן בו רוב הגידולים מבכירים ומוציאים את פירותיהם לאוויר העולם. לאחר תרדמת חורף ארוכה, בה עברה התבואה תהליך של קליטה בקרקע, רוויה ממי הגשמים ועיבוד ופיתוח הדרגתי של הפירות שבדרך, כעת נחשף התוצר הסופי והתכליתי אליו היתה מכוונת עבודת כל השנה שחלפה.
הרגל השני במספר, חג השבועות, נקרא כשם עונתו “חג הקציר”. לאחר שהפירות והיבולים – שיצאו לאוויר העולם בתקופת האביב – עברו תקופה נוספת של בישול והתבגרות, הגיע הזמן בו הם מוכנים לקצירה. בעונה זו הגיעה התפתחות הפירות לשיאה, ושוב אין להם צורך ביניקה מהקרקע.
הרגל השלישי והאחרון, חג הסוכות, קיבל את השם “חג האסיף”. בעונה זו, שלב המעבר שבין סוף הקיץ וראשית הסתיו, סיימו היבולים את תקופת הייבוש בשדות, ויחד עם פירות האילן שהבשילו ונגמרו לא מכבר, הגיע זמנם להיאסף פנימה אל הבית. כעת יכול האדם ליהנות מעמלו ובפועל להשתמש ביבול. לאחר שנה שלמה בה הוציא האדם הוצאות רבות והתעסק אך ורק בעבודה, בהשקעה ובהוצאה משלו, כעת הוא מקבל לידיו בחזרה את כל אשר הוציא מאונו ומהונו, במהלך השנה החולפת.
אם כן, תהליך גידול ופיתוח היבול כולל בתוכו שלושה שלבים של התבגרות: א. אביב – ביכור ראשוני, ב. קציר – גמר הבישול, ג. אסיף – הכנסת היבול אל הבית וחיבור מחדש של האדם עם פרי מעשיו.
עם ישראל גם הוא, אומר המהר”ל, עובר תהליך דומה במהלך שלושת הרגלים. בחג הפסח, חג האביב, יצאנו ממצרים. כל עוד היינו נתונים בגלות מצרים, לא היתה לנו מהות וצורה עצמית משלנו. חז”ל אומרים שבזמן שעבודנו למצריים נחשבנו כ”עובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה” (מדרש שוחר טוב, תהלים פרק קז). היינו בלועים ומוטמעים בתוך הויית הטומאה המצרית באופן שלא איפשר לנו להיחשב כאומה בעלת זהות משלה. יציאת מצרים היתה, אפוא, לא רק ישועה וגאולה מגלות, אלא לידה ויצירה של אומה חדשה. לראשונה הופענו על במת ההיסטוריה כאומה מובחנת ועצמאית. זהו אם כן שלב ההתפתחות והביכור הראשוני של עם ישראל.
השלב הבא בתהליך זה התרחש בחג השבועות, בעת מעמד הר סיני. בשעה זו זכה עם ישראל למדרגתו הרוחנית המיוחדת, מכוחה הוא נבדל ומיוחד מכל העמים. אם עד כה – משעה שיצאנו ממצרים – נחשבנו לאומה עצמאית בדומה לכל עם אחר, מכאן ואילך התרוממנו להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, אומה הנבדלת מכל שוכני תבל בהיותה נושאת דגלו של הקב”ה בעולם ואשר שכינתו שורה בקרבה. לאחר הביכור הראשוני בזמן יציאת מצרים, עת זכינו לעצם הגדרתנו כעם, במעמד הר סיני זכינו להתבגרות הרוחנית ולקבלת המדרגה האלוקית אליה נועדנו מראשית הוייתנו.
השלב הסופי והתכליתי בתהליך זה, מופיע בעת חג הסוכות. רגל זה, בו אנו מציינים את השגחת ד’ הייחודית עלינו בהושיבו אותנו בסוכות והקיפו אותנו בענני כבוד בזמן נדודינו במדבר, מבטא את הדבקות והקשר הבלתי-יינתק בינינו לבין הקב”ה. לאחר שזכינו לעצם זהותנו הלאומית ולמדרגתנו האלוקית, כעת אנו זוכים להופעת הקשר הגלוי ונצחי בינינו לבין הקב”ה ולמימושו בחיינו המעשיים בעולם הזה. כאן יוצאות אל הפועל כל הסגולות הרוחניות שניטעו בנו בתחילה ואנו משיגים מדרגה עליונה של חיי דבקות וחיבור אל מקור הוייתנו.
אם עד עתה הקשר בינינו לבין הקב”ה התקיים באופן של נתינה והשפעה מצידו כלפינו, מכאן ואילך הקשר עובר להתבסס על חיבור ודבקות הן מצידו כלפינו והן מצידנו כלפיו. כעת הקב”ה זוכה כביכול ליהנות מעמלו, כאשר יצירי כפיו מתחברים אליו, דבקים בו ומשיבים לו אהבה עבור כל הטובה שהשפיע עליהם.
נמצא, שהעונות המתחלפות של השנה משקפות את שלבי ההתפתחות העצמית והרוחנית של עם ישראל ואת הקשר המתהווה שלו עם הקב”ה. מעתה, מובן מאד כיצד חודש ניסן הוא גם “חודש האביב” של עם ישראל, כיצד שבועות הוא “חג הקציר” בו אנו מגיעים לגמר התבגרותנו הרוחנית, וכיצד סוכות הוא “חג האסיף” שלנו כאומה, אל הקב”ה.
חילופי העונות בארץ ישראל
הרב קוק מסביר (מאמרי הראי”ה, חלק ב עמ’ 524) שההתאמה בין שלושת הרגלים ובין עונות השנה – נקבעה בתורה על פי העיתוי של העונות הללו בארץ ישראל. אף שבמקומות אחרים הרגלים הללו עלולים לחול בעונות שונות מאלו המתוארות בתורה, בכל מקום מציינים מועדים אלו על פי חילופי העונות בארץ ישראל.
על פי המבואר לעיל בדברי המהר”ל, דברים אלו מקבלים משמעות מיוחדת. מכיוון ששלושת הרגלים מבטאים את שלבי ההתבגרות השונים של עם ישראל, אך טבעי הדבר שעונות השנה המקבילות לתהליך זה תצאנה אל הפועל דווקא בארץ ישראל. הקשר המהותי והנשמתי שבין ארץ ישראל ועם ישראל גורם לכך שהארץ כביכול ‘מרגישה’ את העובר על בניה, וממילא כל מדרגה חדשה וכל תוספת שלמות שעם ישראל זוכה לה פועלת על טבעה הגשמי של ארץ ישראל, שגם בו תורגש התפתחות זו.
כשם שבזמן הגלות ארץ ישראל מפסיקה לתת פירותיה (כפי שנאמר בקללות הגלות שבפרשת בחוקותי (ויקרא כו, לט): “והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה” ), ובזמן הגאולה היא שבה לתתם בעין יפה (כמבואר בנבואות הנחמה שבספר יחזקאל (לו, ח): “ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא”), כך גם התהליכים הרוחניים השונים העוברים על עם ישראל משפיעים על הארץ ויצאים אל הפועל בצורת התחלפות מקבילה בעונות השנה.
לימוד מהתבוננות בטבע הארץ
הטבע של ארץ ישראל שונה מזה של כל ארץ אחרת. כאן הטבע קשור בקשר אמיץ עם מצבו הגשמי והרוחני של עם ישראל. אף דברים פשוטים כחילופי עונות ותופעות טבעיות אחרות, בארץ ישראל נושאים בחובם תוכן עמוק ופנימי.
ככל שנשתדל לפקוח את ליבנו ועינינו בניסיון להתבונן ולהפנים את המתרחש באדמתה, פירותיה ואווירה של הארץ, כך נזכה לראות את התגלות יד ד’ והשגחתו המופלאה על עם ישראל.
——————
[i] כך לשונו שם: “שלוש רגלים תחוג לי בשנה וגו’ – והנה כלם באספו כל מעשיו מן השדה, לתת בהם הודאה לאל-הים שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב”