תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ ה’ מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ:
(שמות טו, יז)
מקדש ה’. רמז שתשוקתם אל ארץ ישראל וחפצם בה לא מפני טובה בעניני העולם היה שהם רק אמצעיים, אלא מפני טובה הדתי אשר קוטבו בית המקדש ועבודת ה’ בו. כמו שתרגם אונקלוס במאמר “אעברה נא וגו’ ההר הטוב הזה והלבנון” (דברים ג, כה): “טורא טבא הדין ובית מקדשא”…
(פרוש ר’ אברהם בן הרמב”ם על התורה שמות טו, יז)
היציאה ממצרים
רקע
תוך כדי ההבטחות שהקב”ה הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, הוא גזר על זרעו שלוש גזרות משולבות בתקופה אחת של ארבע מאות שנה: גירות, עבדות ועינוי (בראשית טו, יג). לאחר מכן, הבטיח בורא העולם, הם יצאו ברכוש גדול משם לדרכם החדשה (שם, יד). בסך הכל שלושה דורות מעותדים לשבת בארץ הזרה הזו, ודור רביעי כבר יזכו לעלות לארץ ישראל. ואכן, יהודה בנו של יעקב אבינו מיורדי מצרים היה, בנו היה פרץ ולנכדו קראו חצרון, וכלב בן חצרון זכה לשוב לארץ המובטחת (רש”י שם, טו). היו אלו מאתיים ועשר שנים שעם ישראל השתעבד במצרים בפועל בעינויים ועבודות פרך (רש”י שמות יב, מ), ארבע מאות ושלושים שנה עברו מאז שנגזרה העבדות הזו בימי אברהם אבינו, והנה סוף סוף עם ישראל יוצא ממצרים (שם).
השאלה
מטבע העולם, אנשים בשעבוד ובסבל כל כך קשה כל מעיינם ומחשבותיהם רק בהסרת הסבל והקושי שעובר עליהם. ובאמת, מצאנו את ד’ מצווה את משה רבינו להבטיח לישראל: “אעלה אתכם מעוני מצרים… אל ארץ זבת חלב ודבש” (שמות ג, יז). מאיפה פתאום נזכרו עם ישראל בשירת הים בארץ ישראל בכלל, ובמחשבות הרוחניות על עבודת ד’ שבארץ ישראל ועל בית המקדש בפרט? ומניין הגיעו למעלה העליונה הזו של ההכרה הברורה שעיקר הטוב בכל דבר בעולם הזה הוא עבודת ד’ שקיימת בו, עד כדי שהתאוו לארץ ישראל מפני בית המקדש שבה ולא מפני הטוב הגשמי המיוחד שקיים בה?
רובד ראשון – הסיום של גאולת מצרים
שלבים רבים היו לגאולת עמנו ממצרים. כבר הזכרנו שנאמרו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שני מועדים לסוף גזרת השעבוד: סיום תקופה של ארבע מאות שנה וסיום תקופה של ארבעה דורות בארץ לא להם. הרב סעדיה גאון, הרס”ג, (אמונות ודעות מאמר ח, פרק ד) ובעקבותיו הרמב”ם (אגרת תימן) כתבו שגם הסימנים הללו היו נתונים לפירושים שונים. חז”ל לימדונו שבני שבט אפרים חישבו את ארבע מאות השנים מגזירת ברית בין הבתרים ויצאו להילחם במצרים מתוך ההבנה שזהו זמן הגאולה וד’ יצליח בידם (סנהדרין צב, ב). הרמב”ם (שם) אומר שהיה ניתן לפרש שתחילת מניין ארבע מאות השנים היה אמור להתחיל מירידת יעקב למצרים או מתחילת השעבוד במצרים, ושכנראה היו אנשים שחישבו כך את הקץ.
הזעקה של עם ישראל מריבוי העבודה היה השלב הראשון האמיתי של גאולת מצרים, שלב של תפילות וקבלתן לפני בורא עולם (שמות ב, כג- כה). אחר עבור שבעת הימים שהקב”ה שכנע בהם את משה רבינו להיות שליחו לגאול את ישראל (ע”פ רש”י שמות ד, י), משה רבינו פגש את אהרון והלכו לשכנע את זקני ישראל ולאחר מכן את בני ישראל כי בא עת הגאולה (שמות ד, כז-לא). ורק כששה חודשים אחר ביאת משה ואהרון בטלה העבודה מאבותינו במצרים, בראש השנה באותה שנה כנזכר בגמרא (ראש השנה יא, ב). גם אחר שכבר באו משה ואהרן ועמדו לפני פרעה ודרשו לצאת ממצרים משך הקב”ה את הזמן ולא חיסל את מצרים ברגע אחד, אלא משפט המצריים ארך שנים עשר חודש (עדויות פרק ב, משנה י). ואז, התאספו עם ישראל כאחד למקום אחד והתחילו את מסע היציאה מארץ שעבודם. וכעבור שבעת הימים של ההליכה במדבר שוב ראו בני ישראל את אדוניהם לשעבר רודפים אחריהם. הפעם המצרים באו להילחם עמהם. סוף סוף עבר משה רבינו ואחריו כל ציבור עמנו והערב רב ביבשה בתוך הים ועם ישראל ניצל ממצרים וראה אותם טובעים בתוך הים.
לאן ממשיכים? מה הכיוון ומה המטרה? עם ישראל סמך על בורא העולם שהנהיגם בניסים גלויים, עמוד הענן להנחותם בדרך ביום ועמוד אש בלילה. וכעת היה זה הזמן המתאים ביותר עבורם להיזכר ביעד שהותווה כבר במצרים. שם דובר על טובה הגשמי של ארץ ישראל, אך לדור המדבר היה כעת פנאי נפשי וזמן בשפע לחשוב על מה ימלא את חייהם מאז יציאתם לחירות. ידיעתם אודות ההבטחה הגשמית על ארץ ישראל יצרה גם תקווה שהארץ תהווה תוכן ערכי שימלא את חייהם בארץ ישראל. עזרה לכך הדרכתם הרוחנית של משה ואהרון. גם הניסים הגלויים שראו ישראל בעיניהם מלאו אותם בהרגשת חובה והכרת הטוב לבורא עולם וציפייה לעבוד את ד’ במצב אידיאלי. היה זה המשך לתכנון של הקרבת הקרבנות במדבר וקבלת התורה על הר סיני ששמעו ישראל עליהם בעודם במצרים. ניתן להוסיף, שמסתבר שגם אבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב שהכירו בצד הסגולי העליון של ארץ ישראל הנחילו ולימדו מעלתה לזרעם וזרע זרעם, וכעת נזכרו בזה ישראל.
כל זה היה סיבה מספקת להתעוררות עם ישראל לדרוש את ארץ ישראל וטובה הרוחני דווקא בשירת הים, בהבינם שהמטרה היא ארץ ישראל והרוחניות שבה.
רובד שני– כל העם הגיעו למדרגת הנבואה
חז”ל לימדו אותנו שראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעיהו הנביאים (שכל טוב שמות טו, ב). זכות האמונה עמדה להם לישראל שיקרע להם ים סוף (מכילתא דר’ ישמעאל פרשה ו) שנאמר: “ויאמינו בד’ ובמשה עבדו” (שמות יד, לא), בזכות זו זכו להגיע למדרגה המיוחדת של נבואה של ציבור. צדיקים וחסידים ביחד עם פשוטי עם ועמי ארצות יכלו להוציא מפיהם אמירה כה מפורשת: “זה אלי” (שמות, טו, ב. ע”פ שכל טוב שם). מדובר בהתעלות יוצאת דופן, שכל הגוף והנפש של כל הציבור כולו זכו לה למשך זמן קצר של השירה הנבואית שאחר מעבר ים סוף.
ברור שמחשבותיהם ושאיפותיהם של העם שעד לפני זמן קצר היו עבדים רמוסים ומושפלים היו למשך אותו זמן מיוחד מחשבות של בעלי קומה, בעלי אידיאלים ואמונה נשגבת. ארץ ישראל ובית המקדש שהם בראש האידיאלים האלוקיים באמונה הישראלית היו מגמתם ורצונם של יוצאי מצרים באותה שעה. ובאמת, שמדרגתה של ארץ ישראל כל כך עליונה לפני ד’ וכל עבודת ד’ וקידוש שמו הגדול בכל העולם יתכן רק בשכון עם ישראל בארץ ישראל בעת שבית המקדש יעמוד ויתרומם לתפארת. התיקון והעידון הסופי של העולם כולו נעוץ הוא בשיבת ישראל לארצם בכל סדריהם הלאומיים, המלכות, הסנהדרין, עבודת הקרבנות, התורה והמצוות בחלקים השייכים לכלל וליחיד. הם פתאום הרגישו את כל זה. זאת הייתה כל שאיפתם ומטרתם באותם רגעים. ואכן, הם צדקו. מעלת ארץ ישראל כה עליונה, עד שגם מי שמגזים בסיפור שבחה של ארץ ישראל לא הספיק להביע חלק אחד מעשרת אלפים ממעלתה האמיתית, וכמו שכותב מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל באגרותיו, וזה לשונו:
“יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם, בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה” (אגרות הראי”ה אגרת צו).
מעתה, נוכל לומר שמפני התעלותם של ישראל בקריעת ים סוף זכו דווקא אז לבקש את ארץ ישראל במעלתה הרוחנית העליונה.
סיכום התשובות
ראינו אם כן שני גורמים לזכרון ישראל במעלת ארץ ישראל בשירת הים:
א. קריעת ים סוף היא סיום גאולת מצרים, מעתה חפשו בני ישראל מה יהווה מטרה בחייהם.
ב. עם ישראל הגיע למעלת נבואה שהביאה אותם לחשוב על אידיאלים, וארץ ישראל היא אידיאל רוחני עליון ביותר.
מכח הביאורים הללו מובן כיצד התעלו ישראל להידבק בחמדת ארץ ישראל וכסיפה רוחנית אליה.
החוסר בבית המקדש
ברוך ד’, זכינו לדור שרבים מאוד וכמעט חצי מהעם שלנו נמצא בארץ ישראל. חזרנו להתעסק עם מצוות התלויות בארץ ישראל, כגון: שמיטה, תרומות ומעשרות וכדומה. ההתעסקות בגלות במצוות שכמעט שנשכחו מאיתנו לא הספיקה לגרום לנו להרגיש בחיי היום יום את הצד הרוחני הקדוש והנשגב של ארץ ישראל. ההרגל שוחק, קושי הפרנסה וחיי המשפחה דוחקים אף הם את מחשבותינו. כאשר בית המקדש עמד על תילו, חיי הטהרה וההרחק מכל טומאה סבבו אותנו מכל צד. למשל, בתקופת חזקיה המלך בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו איש ואשה, תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה (סנהדרין צד, ב). העלייה לרגל שלוש פעמים בשנה של כל הציבור למקום שהיה מלא בקדושה וטהרה השאירו חותם חזק של שאיפות והרגשות רוחניות חזקות מאוד.
יהי רצון שנזכה להרגיש באמת את הכוח הרוחני של ארץ ישראל והשאיפה לעבודת ד’ בבית המקדש וקידוש השם בעולם ברוממות. אמן