וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ד’: (שמות ו, ח)
תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב: (דברים לג, ד)
מהי ‘מורשה’?
לשון זו לא נמצאת בשום מקום אחר בחומש. מה פירוש המילה הזו? האם קיים קשר מהותי בין מילת “מורשה” שנזכרה לגבי תורה לבין מילת “מורשה” שנזכרה לגבי ארץ ישראל?
צריך להדגיש: לכאורה ישנה סתירה ממשנה מפורשת לקביעה שהתורה ניתנת בירושה, שהרי המשנה אומרת (אבות פרק ב, משנה יב): “רבי יוסי אומר: יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמיים”. ומצד שני מצאנו גמרא שאומרת: “כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב”, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית” (סנהדרין צא, ב). וצריך לבאר את החילוק בין כוונת משנה זו לאמור בפסוק שלנו ובגמרא הנזכרת.
התשובה- ירושה על ידי מאמץ
לשון מורשה
כתוב בירושלמי (בבא בתרא פרק ח, הלכה ב): “אמר אבי הושעיה: כל מקום שנאמר ‘מורשה’ לשון דיהא”. כלומר: כלול במורשה לשון של חולשה, ואם היה כתוב לשון ‘ירושה’ ולא לשון ‘מורשה’ לא היתה חולשה זו במשמעות של הכתוב. רבינו בחיי (שמות ו, ח) מביא שיש בשינוי הלשון הזה רמז לכך שדור יוצאי מצרים הורישו את הארץ לבניהם, אך הם לא זכו להיכנס לארץ ולרשת אותה בעצמם. אך, מה עומק המשמעות של החולשה?
התורה מורשה
על פי זה ניתן לתרץ את הסתירה שהבאנו ממסכת אבות (ב, יב), ונאמר שהתורה אינה ירושה במובן מסוים והיא כן ירושה במובן אחר. במובן מסוים, בלי מאמץ לא ניתן לדעת תורה. אדם שאביו תלמיד חכם זה לא אומר שבנו יירש ממנו את התורה אוטומטית. לא כך הוא, תלמידי חכמים מנדדים שינה מעיניהם (בבא בתרא י, א). העמל הוא ערך גדול בעסקה של תורה. אך במובן אחר, התורה היא כן ירושה. את התורה איננו משיגים מכוח עצמינו ומכוח השכל שלנו. את התורה קבלנו במסורת מאבא לבן, החל ממתן תורה עד ימינו אנו. ומכיוון שהתורה ירושה לנו במסורת עד משה רבינו שקיבל אותה בפני כל ישראל במעמד הר סיני, אי אפשר להכחיש אותה. במעמד זה היו כל העם כמו עדים שרואים את נתינת התורה לעם ישראל.
ארץ ישראל מורשה
גם ירושת הארץ אינה קלה. כמו שאומרת הגמרא: “שלוש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל, וכלן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא” (ברכות ה, א). זה המובן של הדגש במילה ‘מורשה’ בארץ ישראל, שזו ירושה שאינה דומה לירושה רגילה שמגיעה ללא כל מאמץ. אך ארץ ישראל היא כן נחשבת לירושה במובן שלא ניתן לערער על נתינתה לנו וזה נלמד מהפסוק שלנו: “‘ונתתי אותה לכם מורשה’ – ירושה היא לכם מאבותיכם” (בבא בתרא קיט, ב), ואומר הרשב”ם (בבא בתרא ק, א דיבור המתחיל “כדי שיהא נוח”) שהקב”ה אמר לאברהם: “קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה” (בראשית יג, יז) כדי שיהיו “כיורשין ולא כגזלנין, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג, ולא פתחון פה לבעל מדת הדין”. ומה שארץ ישראל נקראת פעם אחת ‘מתנה’ בפסוק: “ונתתי” (שמות ו, ח), ופעם אחרת ‘מורשה’ (באותו פסוק) מתרצים בירושלמי (בבא בתרא פרק ח, הלכה ב) שמתחילה נתנה לנו הקב”ה במתנה וחזר ונתנה לנו בירושה.
העולה מדברינו, שמילת ‘מורשה’ שנאמרה לגבי תורה וארץ ישראל מראה על המאמץ הנדרש כדי לזכות בתורה ובארץ ישראל, אך גם על חוזק נתינתן לעם ישראל, שאי אפשר לערער על נתינה זו.
הסבר זה כתב בקיצור בעל הטורים בפרשת וזאת הברכה (לג, ד)[1].
ועל אף המאמץ הנדרש לירושת הארץ, אין סיבה להתייאש. אם הבנים שמחה (בפתיחה לספרו, דיבור המתחיל “אחר כתבי”) מוסיף ללמדינו שלמרות שכל ההתחלות הן קשות (רש”י שמות יט, ה) בסופו של דבר מובטחת הצלחה רבה. וכמו שבתורה המאמץ והעמל בונה את הלימוד ואחר זמן יערב הלימוד מאוד ויפתרו הספקות, אומר אם הבנים שמחה, כך גם לגבי ארץ ישראל כעבור תקופה של מאמץ בכל מה שאפשר לנו נזכה לראות ולמצוא בה כל מבוקשינו.
סיכום
ראינו אם כן סיבה אחת מדוע הזכירה התורה לשון ‘מורשה’ לגבי תורה וארץ ישראל:
הלשון היא לשון ירושה על ידי מאמץ- את ארץ ישראל והתורה אכן קבלנו בירושה שאין עליה עוררין, אך אינה כירושה רגילה שבאה בקלות לאדם אלא רק בייסורים ניתנו לנו מתנות אלו.
מכח הכרת הרעיון הזה יובן מה רמזה לנו התורה בנקיטת הלשון המיוחדת ‘מורשה’ אצל תורה וארץ ישראל, ויהיה ניתן להבחין בצורך שבמאמץ לרשת את הארץ.
היינו כחולמים
השביעי מבין שירי המעלות שחיבר דוד המלך עליו השלום (תהלים קכו) התקבל להיות מעין הקדמה לברכת המזון בימים שאין אומרים בהם תחנון. בימים שאין בהם מימד של שמחה אנו נוהגים לומר פרק אחר מספר תהלים (פרק קלז) לפני ברכת המזון. אומר המשנה ברורה (סימן א, סקי”א) שבעקבות הדין שמופיע בשולחן ערוך שראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש תקנו את שני המזמורים הללו בסעודה. התוכן של שני המזמורים מדבר על התשוקה לחזור לארץ ישראל ולבית המקדש. במזמור הראשון ניתן לחוש זאת ממש מהפסוקים כולם, אך יש שתי הדגשות מעניינות:
“בשוב ד’ את שיבת ציון היינו כחולמים”. מה פשר החלום כאן? מסביר הרב חיים דרוקמן שליט”א מסביר שזה דומה לתלמיד ש’חולם’ באמצע השיעור. הוא לא ישן, עיניו פקוחות אבל הוא מנותק לגמרי מהשיעור ולא רואה ולא שומע דבר ממנו. כך גם בגאולה שאנו זוכים לחיות בתקופתה. במקום לראות את ההתרחשויות הגדולות של הישועות האדירות אחר אלפיים שנה של צרות ויסורים בגלות, אנו שקועים בבעיות הקטנות של היומיום שלנו. וההדגשה השנייה:
“הזורעים בדמעה ברנה יקצורו”. ההתחלה של הגאולה היתה קשה, מתוך השואה הנוראה עלו לארץ ובנו אותה. וגם לפני כן, היה צריך לייבש את הביצות ולהכין את הקרקע לחקלאות ומגורים. אך הסוף הוא מדהים. איזו מדינה מדהימה עזר לנו ד’ להקים! כמה כוח נתן ד’ לכלכלה הישראלית, ואיזה שפע קיים בחנויות בדורנו! תנאי המגורים עלו והשתפרו, וארץ פורחת ומשגשגת!
שנזכה להקיץ מהחלום ולראות את גודל השעה, ולא לשכוח את התלאות שעברו אבותינו כדי שנגיע לכאן. אמן
—————–
[1] וזה לשונו: “דבר אחר. זהו שאמרו חז”ל (אבות פ”ב מי”ב): התורה אינה ירושה לך, כמו התם: ונתתי אותה לכם מורשה אני ד’, מורשה ולא יורשים (ב”ב קיט, ב), אף הכא נמי”.