“ויקן את חלקת השדה”
(בראשית, פרשת וישלח לג, יט)
“להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, מי שיש לו חלק בה הוא כחלק עולם הבא”.
(פירוש ה’אבן עזרא’ על המקום)
דברים אלו של האבן עזרא טעונים ביאור.
הלא ארץ ישראל היא מקום גשמי, חומרי, המורכב מעפר, חול ואבנים ככל ארץ אחרת בעולם!
אנו יודעים אמנם שחז”ל דברו רבות על מעלת ישיבת הארץ וקיום מצוותיה, אך כאן מחדש לנו האבן עזרא שישנה מעלה גדולה גם בעצם הקנין של חלק בארץ, ומפשטות דבריו נראה שמעלה זו שייכת אף אצל מי שלא דר בה בפועל, כל עוד הוא מחזיק בבעלות על חלק כלשהו בארץ! כיצד ייתכן הדבר?!
מעבר לכך, יש להבין מדוע מעלת הקנין בארץ נחשבת דווקא כחלק בעולם הבא, מהו הקשר המיוחד בין ארץ ישראל והעולם הבא?
ביאור ענין עולם הבא
לשם בירור הדברים, ראשית עלינו להבין מהו ענינו המיוחד של העולם הבא.
מפורסמים דברי חז”ל (סנהדרין פרק י משנה א) “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”.
כאשר התורה מצווה להתרחק מחטאים מסויימים היא מזהירה שהעובר יענש בכך ש”הכרת תכרת הנפש ההיא מישראל” (במדבר טו, לא), ועל פי דברי חז”ל (שבועות דף יג.) כפילות הלשון בפסוק מלמדת שעונשו של החוטא יהיה להיכרת הן מהעולם הזה והן מהעולם הבא.
במקורות אלו, ובעוד רבים נוספים בתורה ובחז”ל, אנו רואים את מרכזיותו ויסודיותו של המושג ‘עולם הבא’, ואת העובדה שהשייכות לעולם הבא היא שייכות אל הנצח, אל חיים שאינם נפסקים ושאינם נתונים תחת שלטון המוות והכליה. הדבר נכון גם לאידך גיסא – העובר על איסורים חמורים המקלקלים את נפשו ומטילים בה ארס ומוות רוחני, הרי הוא מאבד את חלקו בעולם הבא. בחטאיו החמורים הוא מנתק את נפשו מצינור החיים הנצחיים וממילא אינו שייך יותר למדרגת עולם הבא.
לא בכדי מכונה עולם הבא בפי חז”ל (חולין דף קמב.) – “עולם שכולו ארוך”. אכן, כל מהותו של עולם הבא היא היותו נתון מעל למגבלה של זמן מקום, וההגדרה ‘כולו ארוך’ מבטאת את עצם הווייתו ועניינו.
כלל ישראל – דווקא בארץ ישראל
הגמרא במסכת הוריות (דף ג:) אומרת, שחובת הבאת פר העלם דבר של ציבור, הנוצרת כאשר רוב קהל ישראל עברו איסור על פי הוראה מוטעית של בית הדין הגדול, נאמרה דווקא כאשר רוב עם ישראל הדר בארץ ישראל נהג על פי אותה הוראה, אך אין מצרפים לענין זה את ישראל הדרים בחו”ל.
בטעם הדבר, מבארת הגמרא שקרבן זה קרב דווקא כאשר נעלם דבר “מעיני הקהל”, כלשון הכתוב, ודווקא “הני (בני ארץ ישראל) הוא דאיקרו קהל, אבל הנך (בני חו”ל) לא איקרו קהל”.
מצינו אם כן שהגדרת עם ישראל כ’קהל’ קיימת דווקא כאשר הוא חי בארץ ישראל.
מקור נוסף לכך נמצא בדברי הזוהר הקדוש (ויקרא צ”ב ע”ב). על הפסוק “מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ” (דברי הימים א י”ז, כ”א) אומר הזוהר: “בארץ דייקא”. דווקא בארץ ישראל נעשה עם ישראל ליחידה אחת המצדיקה את הכינוי: “גוי אחד”.
היחס בין הפרט והכלל
לשם הבנת ענין זה, ניתן להמשיל את כלל ישראל לאילן גדול בעל ענפים מרובים. אם ננסה לנתק את אחד הענפים מהגזע, תוך זמן קצר הוא יתייבש וימות. מקור החיות של כל ענפי העץ הוא הגזע והשורשים שתחתיו. החיבור של הענף לגזע מקנה לו חיים ויכולת קיום, ואף הופך אותו מפרט קטן וחסר משמעות, לחלק מדבר גדול ומשמעותי. מענף בודד הוא הופך לחלק מאילן גדול.
על זו הדרך, לכל אחד מישראל יש נשמה שהיא עצם חיותו. אך נשמה זו אינה עומדת לעצמה, היא מחוברת אל הנשמה הכללית של עם ישראל כולו המכונה “כנסת ישראל”. נשמה גדולה ואחדותית זו היא המקור לכל הנשמות הפרטיות של עם ישראל והיא הנותנת את החיים והקיום לכל אחד מהפרטים שבישראל[1].
קדושתה של אותה נשמה כללית היא גבוהה ונשגבה, והיא ה’צינור’ בו הקב”ה מגלה את מציאותו בעולם[2].
התגלות השכינה בארץ ישראל
המקום בו נשמה זו שוכנת ומופיעה הוא ארץ ישראל[3], הארץ שנבראה במיוחד על מנת שבה יחיה עם ישראל ויגלה את כבוד השם בכל מהלכי חייו, ובה אמורה להתגלות השכינה בשיא תפארתה בבית המקדש בירושלים, המקום אותו איווה השם למשכן לו.
ממילא, כאשר אדם מישראל רוכש לעצמו בעלות קניינית על שטח כלשהו בארץ, בזה הוא קונה אחיזה וקשר בל יינתק בקדושתה של הארץ ובשכינה השוכנת בקרבה, שהיא היא הנשמה הכללית ממנה נמשכת נשמתו הפרטית. על ידי החיבור הממשי והמעשי בקדושה נשגבה זו, נשמתו הפרטית מידבקת גם היא בנשמה הכללית המתגלה בארץ, ובזה היא קונה לעצמה חיי נצח שאינם כלים בעולם הזה ובעולם הבא. באדם הפרטי שייך מושג של מיתה וכיליון, אך בכלל נאמר “אין ציבור מתים” (תמורה דף טו ע”א). החיבור לארץ ישראל מחבר את נשמתו הפרטית של האדם לנשמה הכללית של ישראל בקשר הדוק, וממילא גם נשמתו הפרטית זוכה לחיים שאין המוות שולט בהם.
חיים נצחיים כאלו הם ההתגשמות של המושג “חיי העולם הבא”. משום כך, הקונה לעצמו חלק בארץ הרי הוא כקונה חלק בעולם הבא. הבעלות על נחלה בארץ מקנה לאדם בעלות על חלק בעולם הנצח.
המשמעות המעשית לגבינו
מסופר על הראי”ה קוק זצ”ל, שבעת שהותו בלונדון בזמן מלחמת עולם הראשונה יצא פעם אחת לטיול קצר מחוץ לעיר, בלוויית עוזרו האישי. דעתו של הרב היתה טרודה בעניינים שונים והדבר ניכר על פניו. העוזר, שרצה להפיג מעט את המתח בו היה הרב שרוי ניסה להפנות את תשומת ליבו לנוף המלבב שמסביב, להרים, לנהרות ושאר פלאי הבריאה שנתברך בהם אותו אזור, אך ללא הצלחה. בשלב מסוים, אחר ניסיונות חוזרים ונשנים מצד העוזר, התנער לפתע הרב וקרא בסערת רגשות: “כיצד אוכל ליהנות ממראה הרים אלו, הלא הרים אלו דוממים, אינם מדברים מאומה. אין הם כהרי ארץ ישראל המלאים חיות ומביעים שפע של קדושה וחיוניות!”.
הרב קוק, בגודל קדושתו זכה להרגיש באופן חושי את ה’דופק החי’ של הארץ ולחוות את העוצמה הרוחנית הקיימת בה, וממילא הרגיש תחושה ממשית של חידלון והעדר-חיות בשהותו מחוצה לה.
גם לנו, כאנשים פשוטים, יש אפשרות להרגיש בעצמנו את ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. אמנם איננו במדרגה כה גבוהה עד כדי שלא נוכל ליהנות מהיופי שקיים בחוץ לארץ, אך יש ביכולתנו לכוון את הרגשותינו וחושינו שיקלטו את הקדושה שבארץ, ולעורר בקרבנו התפעלות ורוממות לא רק מהיופי החיצוני הקיים בארץ אלא גם ובמיוחד מהידיעה וההרגשה שיופי זה אוצר בקרבו השראת שכינה במדרגה גבוהה, המעלה את הנשמה למדרגות מיוחדות של קדושה.
בארץ ישראל נשמתו של האדם מחוברת לנשמת הכלל ביתר שאת, וממילא כוחו להשפיע על הכלל ולרוממו על ידי מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו, גדול באין ערוך. האחריות של יהודי הדר בארץ ישראל, לפיכך, גדולה הרבה יותר מזו של יהודי בחוץ לארץ.
ככל שנפנים יותר נקודה זו, כך נזכה לכוון יותר את כל מהלך חיינו בארץ ישראל, הן כפרטים והן ככלל, למטרה של בנין האומה וגאולתה, ונהיה מהפועלים עם א-ל לגילוי כבוד השכינה והופעתה עלינו לעיני כל חי, במהרה בימינו.
——————
[1] עי’ נפש החיים שער א (פרק י”ז): “והנשמה ג”כ מתקשרת ומתדבקת בבחי’ שורש הנשמה, סוד כנסת ישראל שהיא שורש הכנסיה של כל נשמות כלל ישראל יחד”.
[2] עי’ אור החיים ויקרא (ז, לז): “שבאמצעותה תתעלה השכינה שהיא בחינת כנסת ישראל”. וכן בפוקד עקרים לרבי צדוק (אות ו): “והוא שורש השכינה השוכנת בלב בני ישראל ובתוך טומאתם, והיא הנקראת כנסת ישראל, שהיא קיבוץ הקדושה של כל כללות ישראל”.
[3] עי’ זוהר וישלח (דף קס”ו ע”א): “וְאִי תֵימָא שְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאַחְסַנְתֵּיהּ, דְּאִיהִי אַרְעָא קַדִּישָׁא. וַדַּאי לָא שַׁרְיָא בְּגִין לינָקָא מִנָּהּ, אֲבָל לַאֲגָנָא שַׁרְיָא”. (בתרגום לעברית: וְאִם תֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה לֹא שׁוֹרָה כִּי אִם בְּנַחֲלָתָהּ, שֶׁהִיא הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה – וַדַּאי לֹא שׁוֹרָה (בחו”ל) בַּעֲבוּר לִינֹק מִמֶּנָּה, אֲבָל שׁוֹרָה כְּדֵי לְהָגֵן. ע”כ. כלומר, בארץ ישראל השכינה שורה באופן קבוע אף שלא כדי להגן, מכיוון שזו היא נחלתה).