וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.
[במדבר י: ט-י’]
יציאה למלחמה או מלחמה כפויה
שאל פעם הרבי מקוצק, מדוע בפרשתנו כתבה התורה שבעת מלחמה יש להריע בחצוצרות, להזכר לפני ה’ ורק אז נוכל להושע מאויבנו, ואילו בפרשת כי תצא כתבה התורה “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ” (דברים כא,י) – שמשמע שישר כשנצא למלחמה אז ננצח, ואין צורך בהרעת החצוצרות וכו’?
ותרץ, שישנו הבדל בין מקרה בו עם ישראל יוצא למלחמה מיוזמתו, לבין מקרה בו הוא מחכה עד שהאויב כבר יגיע אליו, לתוך ארץ ישראל, ורק אז מתחיל להלחם. אם עם ישראל מבין מתי צריך לצאת למלחמה ואינו מתמהמה, ובאמת יוצא למלחמה – אזי הקב”ה מסייע לעם ישראל לנצח את המלחמה. אבל אם עם ישראל מחכה ומתלבט, ומתחיל להלחם רק כשהאויב כבר בתוך ארץ ישראל – “וכי תבואו מלחמה בארצכם” – במקרה כזה יש צורך בהרעת החצוצרות, החזרה בתשובה וההזכרות לפני הקב”ה, ורק אז הקב”ה יעזור.
הרבי מקוצק אף מוסיף, שמעבר למה שכלל ישראל צריך להבין מהפסוקים הללו בהקשרי מלחמות ישראל, יש פה גם לימוד לעבודת ה’ הפרטית של כל אחד מאתנו. אדם אינו צריך לחכות עד שהיצר הרע כבר “יגיע אליו” ורק אז להתחיל להלחם אתו. מלחמה כזו תהיה הרבה יותר קשה ויהיה צורך בשימוש ב”חצוצרות” וכל מיני תחבולות כדי לנצח את היצר. המצב האידיאלי הוא, שעוד לפני שהיצר מגיע אל האדם ומנסה לפתותו – האדם כבר יצא מיוזמתו למלחמה מול היצר הרע, וינצח אותו עוד לפני שהיצר הרע בכלל התחיל.
כאיש אחד בלב אחד
הנכד של הרבי מקוצק, האדמו”ר מסוכטשוב בעל ה”שם משמואל”, הציע תירוץ נוסף לקושיה הנ”ל (שם משמואל, פרשת כי תצא, שנת תע”ר). בפרשתנו כתוב “כי תבואו” בלשון רבים, בעוד שבפרשת “כי תצא” כתוב “תצא” בלשון יחיד. אם עם ישראל מאוחד כאיש אחד בלב אחד, אומר השם משמואל, אזי הוא ישר מנצח במלחמה, אך אם עם ישראל מפוזר ומפורד, ואי אפשר להתייחס אליו בלשון יחיד אלא רק בלשון רבים – אזי יש צורך להריע בחצוצרות ולהיזכר לפני ה’. ואיך ניזכר לפני ה’? כשנבין שאין כחנו בתור יחידים, אלא רק בתור כלל, ושהמעלה שלנו היא באחדותנו. רק אחרי שנזכר בכך ונחזור להיות מאוחדים – נוכל לנצח במלחמה. קול החצוצרות נועד להקהל את העם: “וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד”. [במדבר י:ג’] כשעם ישראל שומע את קול החצוצרות הוא אמור להתאחד, ורק כך הוא יוכל לנצח במלחמה.
וכדי להבין כיצד נדע אם עם ישראל מאוחד או לא, נתבונן בדבריו של הרב סולובייצ’יק.
תאומים סיאמיים
הגרי”ד סולובייצ’יק, בספרו “קול דודי דופק” (ברית גורל, עמ’ 89 בהוצאת מה”ק) כותב שבבית המדרש נשאלה שאלה הלכתית – כיצד יורשים תאומים סיאמיים (תאומים שנולדו כשהם מחוברים בחלק מגופם רח”ל) כשיש להם אח נוסף – האם הם נחשבים לבן אחד ואם כן ירושתם ביחד ויטלו חצי מהרכוש של האב (בלי להתייחס לסוגיית בכור שנוטל כפול), או שמא נחשבים הם לשני בנים, ויורשים בנפרד, ואם כן יטלו שני שלישים מהרכוש – שליש לכל אחד מהם.
התשובה שנאמרה בבית המדרש היא, שישפכו מים רותחים על ראשו של האחד. אם השני יזעק בכאב – הרי זו ראיה שהם אדם אחד וירשו יחד חצי מהרכוש, אך אם הראש השני לא יושפע משפיכת המים על ראשו של הראשון – הרי זו ראיה לכך שהם גופים נפרדים – ויקבלו את הירושה בנפרד – לכל אחד שליש.
לאותם תאומים סיאמיים, אומר הרב סולובייצ’יק, נמשל עם ישראל. כדי לבחון האם עם ישראל מאוחד או לא, נצטרך לבדוק האם האחד כואב בסבלו של האחר. “אם היהודי, שההשגחה האירה אליו פנים והמאמין כי לגביו הוסר עוקץ השנאה והנכרות מצד סביבתו, עדיין מרגיש את צער האומה ואת נטל המציאות הגורלית, זיקתו לאומה לא הופקעה. אם מים רותחים מוצקים על ראש יהודי במרוקו, צריך היהודי המגוהץ בפריז או בלונדון לצווח ככרוכיא (עגור, עוף שקולו חזק וצווח), ועל ידי הרגשת הכאב הוא שומר אמונים לאומה”. אם כל יהודי, בכל מקום בו הוא נמצא, כואב את כאבם של יהודים שלא שפר עליהם גורלם – זוהי הוכחה שהעם מאוחד. אך אם יושב יהודי במקום מסוים ומרגיש בטוח ורגוע, בעוד שחלק אחר מן העם נלחם – אזי אנו במצב של פירוד.
שמחה של כלל ישראל
ונראה להוסיף על דבריהם של השם משמואל ושל הרב סולובייצ’יק, ולומר שהסימן האמיתי לאחדות הוא לא רק בשעת צרות ומלחמות, אלא גם בשעת השמחה. לפעמים כשקשה ויש צרות – יותר קל להתאחד, אך בשעת השמחה – אדם יכול לשכוח את הזולת ולשמוח רק עם עצמו. לכן מצווה אותנו התורה פעמים רבות, שבעת השמחה יש לשתף עוד אנשים, ובעיקר כאלו שצריכים שיעזרו להם לשמוח: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (דברים כו, יא), וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. כז וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. (דברים יד, כו-כז), וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם (דברים יב, יב) וכו’.
יתכן לומר, שלכן צוותה התורה לתקוע בחצוצרות בימי השמחה, וצוותה לעשות זאת רק בהבאת קרבנות הציבור ולא בהבאת קרבנות היחיד – כדי להזכיר לכל עם ישראל שגם בעת המלחמה, וגם בעת השמחה – כחו של עם ישראל הוא כחו של הכלל, ולא כוחו של היחיד. כשיש מלחמה זו מלחמה של הכלל, וכן כשיש שמחה – זו שמחה של כלל הציבור. את העקרון הזה מזכירות לנו החצוצרות שנועדו להקהל את העם.
ביאורו של האבן עזרא
על אף שחז”ל בארו שהכוונה ב”יום שמחתכם” היא שבת, או יום הקרבת הקרבנות (ספרי במדבר פיסקא עז), האבן עזרא הסביר את הפסוק אחרת לגמרי. לשיטתו, המילים “וביום שמחתכם” ממשיכות את הפסוק הקודם, שדבר על היציאה למלחמה: “וביום שמחתכם ובמועדיכם – ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקיה “(אבן עזרא במדבר י,י). לפי דברי האבן עזרא עלינו להריע בחצוצרות גם בעת המלחמה, וגם לאחר הנצחון בה, כאות שמחה והודיה לקב”ה על הנצחון, ומכאן נלמדת החובה לקבוע ימי שמחה בעת נצחונות במלחמה.
סיכום
אם נסכם, נראה שמן הפסוקים הנ”ל למדנו מספר דרכי הנהגה, האמורות להנחות את העם בעת המלחמה:
- יש לצאת למלחמה מיוזמתנו, ולא לחכות עד שהאויב כבר יגיע לארץ (הרבי מקוצק).
- כדי לנצח במלחמה צריך להיות מאוחדים – כאיש אחד בלב אחד (שם משמואל).
- גם בעת השמחה חשוב להיות מאוחדים ולשתף בשמחה זו אנשים נוספים, ולא להתכנס לשמחה פרטית אישית (כפי שעולה מן הפסוקים בספר דברים).
- יש לזכור את הקב”ה גם בעת המלחמה וגם בעת הנצחון. בעת המלחמה – להתפלל אליו ולבקש את עזרתו, ובעת הנצחון – לקבוע ימי הודיה לקב”ה על נס ההצלה מהמלחמה (אבן עזרא).
בדורנו
בדורנו כל הפירושים הללו מקבלים משמעות חדשה. במשך 2,000 שנה יהודים יכלו רק לחלום על “וכי תבאו מלחמה בארצכם”, כמעט כל העם היה בגלות. היום, ב”ה, אנו זוכים לשבת בארצנו ויש לנו צבא ישראלי שנלחם את מלחמותינו. את כל העקרונות האלו, עליהם דברנו, עלינו לזכור בימינו. אמנם ההחלטה על יציאה או אי יציאה למלחמה אינה בידיים של רובנו, אבל היכולת להיות מאוחדים בעת המלחמות והשמחות – הינה בידנו. כמו כן, החובה לשמוח בעת הנצחון ולהודות לקב”ה על כך – גם היא מוטלת על כולנו. נראה, שלא בכדי קבעו חכמי דורנו בתפילת ליל יום העצמאות את הפסוקים בהם פתחנו. במלחמת הקוממיות, זכינו לניצחון הראשון של צבא ישראל במלחמה מול אויבינו. מאז, ב”ה זכינו לעוד נצחונות רבים נוספים בארץ ישראל. עלינו להכיר תודה לקב”ה על שזיכנו להיות בדור זה, ולשמוח בכל הנצחונות של עם ישראל בארצו. יה”ר שנזכה תמיד להיות ב”יום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם”, ושנזכה גם לסוף הפסוק “ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם”, בבית המקדש. בב”א.