כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַֽמַּחֲנֶה מוֹשָׁבֽוֹ:
(ויקרא יג, מו)
מחוץ למחנה – חוץ לשלש מחנות: (רש”י שם)
שלושת המחנות
המקור לחילוק המחנות
עם ישראל במדבר חולק לשלושה מחנות, מקום המשכן הוא מחנה שכינה, מחנה הלויים מסביבו, ומחנה ישראל מסביבם. חלוקה זו מתוארת בכתוב: “וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם, והלויים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל ושמרו הלויים את משמרת משכן העדות” (במדבר א, נב-נג). ומהי המשמרת ששמרו הלויים? אומר רש”י (שם): שלא יכנסו ישראל לעסוק בעבודת המשכן. לכך הוצרך לחצוץ בין המשכן לישראל, על ידי הלויים שיזהירו את ישראל מלהתקרב יותר מדי למחנה שכינה. מחנות אלו קיימים גם בארץ ישראל. מחנה שכינה הוא מהקצה המזרחי של עזרת ישראל, עזרת כהנים ובית המקדש פנימה, מחנה לויה הוא מהר הבית עד עזרת ישראל ומחנה ישראל הוא כל ירושלים המוקפת חומה.
שילוח הטמאים
על שלושה טמאים נזכר בפסוקים שצריך להוציא אותם מן המחנה: “צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש” (במדבר ה, ב). חז”ל במסכת פסחים (סז, א) למדו וגמרו שאין הוצאת המצורע מהמחנה שווה להוצאת הזב וטמא המת, ולכן חילקו הכתוב ואמר: “בדד ישב” (ויקרא יג, מו), שמקום ישיבתו הוא במקום שאין טמא אחר שצריך לצאת ולשבת שם. גם הזב אינו מורשה להתיישב במקום שטמא מת מותר לשבת, ולכן גם ביניהם חילק הכתוב ואמר: “ולא יטמאו את מחניהם” (במדבר ה, ג), לכל אחד התאים הכתוב את ישיבתו במחנה שראוי לו.
מה עניינם של החילוק בין שלושת המחנות הללו? ומדוע מצורע משולח חוץ לשלושת המחנות?
יסוד חברתי, מידותי ועצם החיים
הרב שמשון רפאל הירש משווה את שילוח שלושת הטמאים לאופיין של שלושת המחנות מהם אלו משתלחים. המצורע, שעונש הצרעת בא לו מפני שפגע בחברה מסביבו, אינו יכול להישאר במקום כל שהוא בתחום ישראל. “הוא הבדיל בין איש לאשתו, לפיכך אמרה תורה: ‘בדד ישב'” (ערכין טז, ב). אדם שסיפר לשון הרע על חבירו יכול לרדת לחייו ממש.
הזב, שחטאו הוא בתחום התאוות שבין איש לאישה (רש”ר הירש ויקרא טו, ב) צריך להתרחק ממקום הלויים והכהנים שהם היו מורי ד’ להרביץ וללמד תורה בישראל, ועליהם מעיד הכתוב: “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד’ צבאות הוא” (מלאכי ב, ז). מורי התורה בישראל נדרשים ליתר זהירות מוסרית והתקדשות מידותית, כי התורה שלנו היא תורת חיים של עידון העולם כולו ואינה דבר חכמה בלבד להדריך אותנו כיצד להתנהג באופן חיצוני ומנותק מהחיים. לכן אמרו: “זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות” (יומא עב, ב).
טמא המת שנוגע במת וקשור אליו מתרחק מהקב”ה בעצמו. כי דעת התורה אינה כמו דעת עובדי הפסילים שסברו שכוחו של האל מתגלה בהמיתו בני אדם, אלא שליטתו של אדם בבחירתו החופשית לעשות טוב בחייו היא נחלת ד’ וקידוש וגידול שמו, וזה מה שנאמר: “לא שאול תודך… חי חי הוא יודך” (ישעיה לח, יח-יט).
אופי המחנות בארץ ישראל
ניתן לבאר, שאופיים של שלושת המחנות הללו קשור לחלקים השונים של המחנות הללו בארץ ישראל. מחנה שכינה הוא החל מעזרת ישראל ופנימה, המקום שבו מבוצעות בפועל המצוות שמוגדרות בצד ההלכתי שלהן כ’עבודות’ בבית המקדש, שצריך הכהן ללבוש בגדי כהונה כדי לעשותן, ושם מקום הקרבנות- הקירבה לקב”ה. וכך באמת הרמב”ן (ויקרא א, ט סוף הדיבור) מקשר את רעיון הקרבנות לקירבה לקב”ה. הר הבית שהוא מחנה לויה צריך טבילה מטומאות היוצאות מן הגוף, כל מיני כוחות של הגוף שיצאו והתבזבזו בלא להיות קשורים לקודש, אלא רק לגשמיות, ולכן, מסביר הרש”ר הירש (שם) בודקים אם הוא זב באמת ובוחנים אם באה לו הזיבה מחמת ריבוי מאכל ושתיה, או הרהור בנשים (זבים ב, ב). וירושלים שעושה את כל ישראל חברים צריכה להיות מקום תיקון חברתי ורוחני לכל העולים לרגל בהרגישם את קדושת המקום (ירושלמי בבא קמא ז, ז).
מדרגות מדרגות יש בעולם
המצורע לא ישב לבדו
באמת, מוכרחים לומר ששילוח המצורע אינו רק מטעם חברתי. מצורע אינו יושב לבדו לגמרי. הרי אומרת המשנה במסכת כלים (א, ז) שבעיירות שאינן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון מצורע יכול לשבת בכל מקום. ורמב”ם (טומאת צרעת פרק י, הלכה ז) מוסיף שבחוץ לארץ מצורע יכול לשבת אפילו בעיירות שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון. מהו אם כן סיבת חילוק המחנות וחילוק שילוח הטמאים בין המחנות השונים?
הרמב”ם (בית מקדש פרק ג, הלכה ב-ג) תולה את הבדלי שילוח המצורע, הזב וטמא הנפש בחומרת טומאתם. מצורע מטמא כל חדר שהוא נכנס אליו, וכל החפצים והאוכלים והאנשים שם נטמאים בטומאתו (רמב”ם טומאת צרעת פרק י, הלכה יב) לכן שילוחו חמור יותר מכולם. זב, זבה, נידה ויולדת אינם מטמאים בביאה, אבל הם מטמאים כל דבר שהם יושבים עליו אפילו עשרה חפצים שמתחת למושבם ואפילו מתחת לאבן, לכן הם משולחים גם חוץ למחנה לויה. טמא מת אינו מטמא מושבו, לכן טומאתו ושילוחו קלים יותר מכולם.
גבולות חילק הקב”ה בעולמו
עשר דרגות של טומאה קיימות באבות הטומאה (מי שמטמא אדם וכלים נקרא אב הטומאה, ומי שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים נקרא ולד הטומאה), עשר דרגות של טומאה קיימות בטומאות הפורשות מגוף האדם, ועשר דרגות של קדושה במקום קיימות בארץ ישראל ובעולם וכמו שמונה והולכת המשנה במסכת כלים (כל פרק א), כאשר חוץ לארץ היא הדרגה הנמוכה וכל שאר המדרגות הן בארץ ישראל עצמה.
זה יסוד גדול שלימדתנו התורה בפרשת קורח להכיר שהעולם בנוי ממדרגות מדרגות שונות. קורח טען שאין חילוק של מדרגות בעולם, לכן אמר: “כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד’, ומדוע תתנשאו על קהל ד’?” (במדבר טז, ג). קורח ביקש לתת כהונה גדולה לכל מי שירצה להתקרב לעבוד את ד’, לכן עונה לו משה רבינו: “בוקר ויודע ד’ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו” (שם טז, ה).
רש”י שם מרחיב בדיונם של משה רבינו ע”ה וקורח. מביא רש”י שקורח רצה להוכיח את טענתו שאין חילוק של מדרגות בעולם על ידי קל וחומר, ושאל את משה רבינו: “טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להם: חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?” (רש”י שם טז, א). קורח לא הבין שיש הבדל בין מדרגת הקדושה הבסיסית של הבגד של הטלית לבין מדרגת הקדושה העליונה של החוט של הטלית. ממשיך רש”י ומביא את תשובת משה רבינו אליו: “בוקר ויודע ד’ “- “יכולים אתם להפוך בוקר לערב? כן תוכלו לבטל את זו! שנאמר: “ויהי ערב ויהי בוקר” (בראשית א, ז), “ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך” (שם א, ד), כך “ויבדל אהרון להקדישו” (דברי הימים א כג, יג) (במדבר טז, ג ורש”י שם). זאת אומרת: כמו שיש הבדלים בין דברים מציאותיים גשמיים, שיש בוקר ויש ערב, יש דומם, צומח, חי ומדבר, כך יש הבדלים בין מדרגות של קדושה.
מה פשר המדרגות?
וזה מוכרח להיות כך. יש גבול של זמן שבו נגמר היום והחיים של העולם כולו מפסיקים להיות פעילים בבניית העולם וצריכים לישון ולנוח. לכן היום מסמל את הטוב, והחושך מסמל את הרע. אם לא היה דומם, צומח וחי, אלא כל מה שהיה בעולם היה רק בני אדם לא היה אפשר לנהל עולם עם פעילות, עם ירידות ועליות. העולם היה משעמם וחסר בחירה חופשית, ושכר ועונש. אם לא היה חילוק של תווים בנגינה, לא היה אפשר ליצור מנגינות ולשיר שירים. גם בעולם הרוחני מוכרח להיות חילוק של מדרגות. ההבדלים בין הנפש, הרוח והנשמה מאפשרים לחבר את העולם הרוחני שהוא כל כך קדוש וטהור לעולם של גשמיות שמלאה בסיבוכים, ירידות ועליות.
אחר כל זה יכולים אנו להבין שחילוק מדרגות בכלל מחויב בעולם כדי שיהיה עולם מעניין ושתהיה בו עבודה ותסיסה של חיים, וחילוקי הקדושה והטומאה מחויבים בעולם גם כן כדי שהעולם התוסס והגשמי יוכל להתקדש, ממילא נאמר שגם ההרחקה בין הקדושה לטומאה מחייבת שילוח גדול יותר לזב מאשר לטמא מת, ושילוח רחוק יותר למצורע מפני הבדלי הרמות של הטומאה והקדושה שמצאנו בהם.
סיכום התשובות
ראינו שתי סיבות לחילוקי שלושת המחנות ושילוח המצורע משלושתם:
בפשט- חילוק המחנות מסמל את חילוק הקדושה בין עצם החיים, קדושת המידות וקדושת החיים החברתיים, והמצורע שנתנגע מפני פגיעתו החברתית בעולם משולח משלושת המחנות מפני שהוא פגע בשלושת העניינים האלו.
בעומק- חילוק של מדרגות מוכרח להיות בעולם, וכמו שהוא מוכרח להיות בעולם כך הוא קיים גם בקדושה ובטומאה. על כן, המצורע שטומאתו חמורה יותר מכולם מורחק גם מעיירות מוקפות חומה בארץ ישראל שקדושתם קלה מקדושת העיר העתיקה בירושלים, וכל שכן מקדושת הר הבית שקדוש ממנה.
מכוח שתי התשובות מבוארת החלטיות הפסוק: “בדד ישב מחוץ למחנה מושבו”- חוץ לשלוש מחנות.
הקדושה קיימת באלפי מדרגות
הרב יוסף בדיחי שליט”א סיפר מספר פעמים אודות שתי הדגשות נוספות של הרב צבי יהודה קוק זצ”ל. הדגשה אחת היא שיש ממשות מציאות של קדושה וטומאה בעולם, והדגשה שניה היא שיש ריבוי גדול של מדרגות בעולם ויש לכך משמעות גדולה.
בהקשר לנקודה השניה לימדנו הרב שריבוי המדרגות בקדושה הוא גדול, כמו שחז”ל אמרו במסכת בבא בתרא (עה, א) שכל צדיק וצדיק בעולם הבא עושה לו הקב”ה חופה לפי כבודו. כל מצווה שאדם עושה מעלה אותו מעלה נוספת בקדושה. כל כוונה במצווה, כל הכנה למצווה, כל צד של שלמות בעשיית המצווה נזכר בבית דין של מעלה. גם בדברים הגשמיים יש אלפי מדרגות. הקשת שהקב”ה ברא לנו בתוך העננים בזמן שבירת קרני השמש לתוכם, מתחלקת לאלפי מדרגות של צבעים וחילופי צבעים מזה לזה. לא כל כך משמעותי לנו בדרך כלל הבדלי המדרגות בדברים מסוימים. אם המכונית בצבע ירוק בהיר או קצת יותר כהה, או בירוק טיפה יותר חזק וכדומה. החוכמה היא לשים לב שקיימים הבדלי מדרגות רבים, ולהשליך מכך על מעשינו היכן שיש לזה משמעות, ולהתעלם מהבדלי מדרגות שבאותה עת אין להם השלכה מעשית. למשל, בדרך כלל להבדלי השכר בשוק העבודה נותנים יחס גס של שכר גבוה באופן כללי ושכר נמוך. בעת של צנע ומחסור יש להתייחס אחרת להבדלי השכר הללו, בהתאם לנדרש לטובת המציאות הכללית של הציבור.
יהי רצון שנזכה להתקדש ולהגיע למדרגה גבוהה בעבודת ד’, ונזכה להכיר במעלת ארץ ישראל לבנותה ולהבנות בה. אמן.