נהגו ישראל לומר את מזמור קכ”ו בתהילים לפני ברכת המזון בשבת ובמועד. הזהר הקודש (ח”ב קנז:) מביא טעם לאמירה זו –
“מי שמתעדן על שלחנו ומתענג במאכלים אלו, יש לו להיזכר ולדאוג על קדושת הארץ הקדושה…”
היכן מוזכרת ארץ ישראל במזמור זה? לכאורה, מזמור זה עוסק בשיבת ציון, אולם, אינו מתעסק בארץ ישראל עצמה!
האם ניתן למצוא במזמור זה קשר נוסף, של אכילה בארץ ישראל, שבגללו הוא נאמר דווקא לפני ברכת המזון?
תהילים קכו
- שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְקֹוָק אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:
- אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:
- הִגְדִּיל יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:
- שׁוּבָה יְקֹוָק אֶת שבותנו שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:
- הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:
- הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
הגאולה העתידית של ישראל
המזמור עוסק באופן כללי בגאולה העתידית של ישראל, בעודם נמצאים בגלות בבל. דהיינו, המזמור לא נאמר לאחר הגאולה אלא לפניה.
פתיחת המזמור עוסקת בהטבת מצבם של עם ישראל בגאולה. הביטוי “היינו כחולמים” מבואר על ידי הפרשנים (רד”ק) ביחס לצרותיהם של ישראל – מרוב הטוב שיהיה בגאולה, כל הצרות והרעות ישכחו ויהיו כחלום ולא כדבר בעל תוקף.
“אז ימלא שחוק פינו” כלומר, באותה שעה של הגאולה, כל הדברים שהיו טמונים בתוכיות עם ישראל יכלו לפרוץ החוצה – כמו השמחה – “שחוק פינו”, ואפילו הלשון בפועל תרנן בקול – “ולשננו רינה” (מלבי”ם).
לגויים, מצב זה של גאולת ישראל יהיה דבר חדש, לכן הם יאמרו – “הגדיל ה’ לעשות עם אלה” כלומר, עכשיו בזמן הגאולה אפילו הגויים יתרשמו מעם ישראל וישבחו את עם ישראל.
אולם, עם ישראל כבר ידע לפני כן על מעלתו וגדלותו – אלא שבזמן הגלות, עניינים אלו לא יכלו לצאת אל הפועל –”הגדיל ה’ לעשות עמנו, (כבר לפני כן) היינו שמחים” אפילו לפני כן, אלא שזו הייתה שמחה עצורה – ולא שמחה של “ימלא שחוק פינו ולשננו רינה” (המלבי”ם).
מכאן ממשיך המשורר ומתפלל, שגם בזמן הגלות (“הנגב”) נזכה לגאולה (“אפיקים” דהיינו, מים, מצודת ציון) ומכאן דברי המשורר –”שובה ה’ את שביתנו” דהיינו, בקשה ותפילה לה’ שיגאל אותנו מגלותנו – “כאפיקים בנגב”.
אותם אלו ש“זרעו בדמעה” – כלומר, שעבדו עבודה קשה באותו “נגב” מקום יבש ומדברי, ועבודה זו עשו ב”דמעה” שכלל לא ידעו אם תועיל עבודתם או חלילה לא תועיל, אותם אלה – “ברינה יקצרו”, ייהנו מפרי עמלם.
סיום המזמור מלמד על גודל האמונה בגאולה. “הלוך ילך ובכה” דהיינו, גם שכבר ילך לקצור, אותו יהודי עוד לא ידע שהוא “יקצור ברינה”, הוא עדיין חושב שהקצירה תהיה בדמעה גם כן, בדוחק,
נושא משך הזרע” כלומר – הוא יוציא ויביא מן השדה רק מה שהוא כבר זרע “ישא” עליו “הזרע”. אולם, שיבוא לשדה ויראה את פירותיו – “בוא יבוא ברינה” לביתו, לא כשהוא נושא רק זרעים- אלא כגדולים יפים ומכובדים –”נושא אלומותיו” (המלבי”ם)
היכן במזמור זה מופיע קדושת ארץ ישראל?
גאולה כללית וגאולה פרטית
תשובה לשתי השאלות לעיל, נעוצה בהבנת המזמור על פי הפרשנים.
המזמור עוסק בשני נושאים – האחד, כללי. “גאולה”, עם ישראל נגאל וגאולה זו מצורפת איתה שמחה גדולה. השני, פרטי. האופן בו מגיע הגאולה – על ידי עמל, על ידי מאמץ – על ידי אותם “הזורעים בדמעה” שהם -“הלך ילך ובכה”.
בסופו של המזמור, אנו לומדים שכל העמל הגדול, שהיה נראה לשווא ולריק – מניב פירות נפלאים וגדולים, עד כדי מצב של “נושא אלומותיו” לא כמה שתילים ספורים, אלא אלומות רבות! מסופו למדנו על תחילתו, כמו שסופו ברינה, כך למעשה גם תחילתו היא ברינה, אלא שרינה זו עתידה להתגלות לעתיד לבוא, שנזכה ליהנות מפירות עמלנו.
הרב קוק זצ”ל כותב באורות התשובה (פרק ו’ סאיף ז) שעניינה של ארץ ישראל הוא לחבר שמים וארץ – לחבר את ה”עץ” עם ה”פרי”, שטעם העץ יהיה כטעם הפרי כמו שעלה במחשבה ראשית של הקב”ה (כפי שרש”י פירש בבראשית א:יא), את העמל והיגיע עם הקצירה ברינה.
אולם, מתי אנו זוכים לגלות שגם העמל הוא חלק מהגאולה? זה דווקא בשיבת ציון, בזמן הגאולה והחזרה לארץ ישראל. כאשר חוזרים אל ארץ ישראל ואל ירושלים, אנו זוכים גם למדרגת ארץ ישראל, שכל העבודות בה הם חלק מפירותיה, שכל הקשיים שבה הם אלו שקונים אותה. לכן זה מה שכתוב (במסכת ברכות ה עמוד א) שארץ ישראל ניקנת ביסורים, משום שלא רק התוצאות והפירות חשובים בקניין הארץ, אלא גם הצורה בה נעשה הקניין והדרך אליו.
ממילא, ניתן ללמוד היכן מופיע ארץ ישראל במזמור קכ”ו – כל עניינה של ארץ ישראל למעשה עוטף את המזמור! החיבור של האמצעי אל המטרה, והיכולת המיוחדת לאחד בין החלקים השונים, ולגלות בסופו של דבר את הרינה והשמחה השלימה, שכל הצרות והקשיים יראו כמו חלום – “היינו כחולמים” היא דווקא בשיבת ציון, בארץ ישראל.
לכן לשון הזוהר כה מדוייק – “קדושתה של ארץ ישראל” מדוע דווקא “קדושת הארץ”? ולא “ארץ ישראל”? “קדושה” משמעותה “יחודיות” והיחודיות בארץ ישראל הינה – חיבור האמצעי אל המטרה.
הזורע והקוצר בגאולה
הדוגמא שמביא המזמור למצפה לגאולה היא הזורע והקוצר, כלומר, תהליכים הקודמים למאכל. למעשה, אפשר ללמוד מכאן על פעולת האכילה – פעולת האכילה היא עבודת ה’ גדולה, משום שעלינו מוטלת המשימה החשובה לאכול לא מתוך תאוותנות אלא מתוך יראת שמים, מתוך הרצון להזין את גופנו לקיום המצוות ולימוד התורה.
גם עבודה זו היא קשה ומפרכת ואת תוצאותיה לא זוכים לראות בן רגע אלא דווקא לאחר זמן. מזמור קכ”ו מלמד בדיוק אל תהליך מעין זה – תהליך של עבודה קשה, אבל עבודה כזו שמלאת אמונה בסוף הטוב.