”רבי זירא כי הוה סליק לא”י, לא אשכח מברא למעבר, נקט במצרא וקעבר. אמר ליה ההוא צדוקי: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו! אמר ליה: דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא לה!” (כתובות קי”ב.)
ביאור הגמרא
הגמרא מספרת כי כשעלה ר’ זירא לארץ ישראל לא מצא מעבורת(ספינה קטנה) לעבור בה את הנהר. מחמת שרצה כבר להיכנס לארץ לא המתין עד שתהיה מעבורת, אלא עבר על עץ דק שהיה מונח מעל הנהר מצד לצד, ואחז בידיו בחבל שהיה מתוח מעליו כדי שלא ייפול. אמר לו צדוקי אחד: עם פזיז! כמו שבזמן מתן תורה הקדמתם פיכם לומר ”נעשה ונשמע” לפני ששמעתם על מה הציווי בכלל, עדיין בפזיזותכם אתם עומדים! וכוונתו הייתה לומר כי ר’ זירא היה צריך להמתין למעבורת ולא לעבור בצורה מסוכנת את הנהר. ענה לו ר’ זירא: הסיבה שמיהרתי לעבור הייתה שמא אם אמתין לא אזכה להיכנס לארץ, שכן מקום שאפילו משה ואהרון לא זכו להיכנס אליו עם כל זכויותיהם הרבות, מי יאמר שאני אזכה להיכנס אליו?.[1]
השאלה: מהי תשובת ר’ זירא
לכאורה תשובתו של ר’ זירא הינה חלקית בלבד. אומנם ר’ זירא מסביר את מעשיו באותו הרגע, אולם הוא כלל אינו עונה לטיעונו של הצדוקי על כינויו את עם ישראל ”עם פזיז”. לכאורה טיעון זה זוכה להתעלמות מוחלטת מצידו של ר’ זירא. האמנם?
הדיון המקביל אצל רבא
כדי להעמיק בתשובתו של ר’ זירא, נזכיר סיפור נוסף המתייחס לאותה הטענה של הצדוקי בסיפורנו.
במסכת שבת(פח.)[2] מסופר כי צדוקי אחד ראה את רבא שהיה יושב ומעיין בלימודו, והיו אצבעות ידיו מונחות תחת רגלו ומזילות דם, ורבא לא שם לב לכך מתוך שהיה טרוד בלימודו. אמר אותו הצדוקי לרבא את אותו הטיעון המוזכר אצלנו; עם פזיז שהקדמתם פיכם לאוזנכם, עדיין בפזיזותכם אתם עומדים! קודם היה לכן לשמוע ולראות אם מתאים לכם לקבל את התורה או לא, ורק אחר כך להסכים לקבל אותה. עונה לו רבא: אנחנו שהתהלכנו עם הקב”ה בתום לב וסמכנו עליו שלא יטיל עלינו דבר שלא נוכל לקיים- אף הקב”ה נהג איתנו בצורה הוגנת מידה כנגד מידה, שנאמר ”תומת ישרים תנחם”. מי שהולך בתמימות, התמימות שלו מנחה אותו בדרכו. אתם שקודם כל רציתם לדעת מה כתוב בה- נהג אתכם הקב”ה כמנהגכם, ”וסלף בוגדים ישדם”[3].
קווי דמיון רבים נמתחים בין שני הסיפורים: בשניהם מגיע צדוקי ומטריד את האמוראים בטענה על מעשיהם חסרי האחריות העלולים להוביל לפגיעה בגופם. רבא פוגע בגופו מבלי משים תוך כדי לימודו ור’ זירא עובר נהר בצורה מסוכנת. בנוסף לכך, היה ר’ זירא חלוש בגופו. הגמרא(בבא מציעא פ”ה.) מספרת כי כשעלה ר’ זירא לארץ ישראל התענה מאה תעניות כדי שתשתכח תורת בבל ממנו.[4]
ההבדל בין תשובת רבא לתשובת ר’ זירא
אך דווקא בתשובותיהם מתגלה נקודת השוני בין שני הסיפורים[5]:
רבא מציע לנו את האפשרות של התמימות. הצדוקי אומר לו: “חשוב לפני מעשיך, בחן את צעדיך”! זו טענה נכונה ביותר – בדרך כלל זו הדרך הנכונה לנהוג בחיים. אולם רבא עונה לצדוקי תשובה שטומנת בחובה אמונה רבה ועמוקה; אמונה תמימה. ”תמים תהיה עם ד’ אלוקיך” זו הדרך של רבא, שמשיב את השאלה בחזרה אל הצדוקי. רבא מסרב לקבל את הנחת היסוד של הצדוקי שיש לבחון את המעשים היטב מכל צד לפני שעושים אותם ומעדיף לנהוג בתמימות, גם אם התוצר של המעשה יהיה אצבעות מדממות.
אולם ר’ זירא עונה לצדוקי בסגנון שונה מזה של רבא. ר’ זירא מקבל את טענתו של הצדוקי כי יש לבחון את התנאים לפני שקופצים למים. ר’ זירא מסכים שבמציאות אידיאלית הייתי יושב ומחכה למעבורת, הייתי לומד את התורה היטב ורק אז מחליט אם לקבל אותה. ר’ זירא מקבל את הטיעון! מהי אם כן ההצדקה למעשיו?
תשובתו של ר’ זירא למעשה מתוחכמת ביותר: דווקא מתוך החישוב וההבנה של תנאי המציאות, אני בוחר לעשות את המעשים בצורה פזיזה. את תשובתו של ר’ זירא ניתן אולי לנסח כך: ”לחכות חמש דקות? ומי אומר שאני אספיק! אני לא סתם לחוץ- אני לחוץ כי זה לא קל, כי אני לא יודע. כי משה רבנו ואהרון הכהן לא זכו להכנס. אני לחוץ כי מי שמהסס, מפספס”.
טיעונו של הצדוקי נשמע כטיעון שמכיל בתוכו פחדנות לצד זהירות מסויימת, הדורשת המתנה ובחינה מחודשת של האירועים, אולם תשובתו של ר’ זירא מכילה זהירות גדולה יותר: אני כל כך זהיר עד שאינני נותן להזדמנות לחמוק לי בין האצבעות. ר’ זירא משתחרר מן ההתלבטות ומקבל את ההחלטה באותה השפה שבה הצדוקי מדבר עימו.
תשובת ר’ זירא: הפזיזות מן השכל היא!
כך גם מתבררת תשובתו של רבי זירא בנוגע לכינוי עם ישראל כ’עם פזיז’. תשובתו אינה תשובה נקודתית-אישית למעשה קפיצת הנהר אלא היא בהתאמה מוחלטת לבחירתם של ישראל לומר “נעשה ונשמע”. המדרש (עבודה זרה ב:) מספר כי גם בזמן מתן תורה הציע הקב”ה את התורה לכל אומה ואומה אולם כולם היססו ורצו לדעת לפני כן מה כתוב בה. היסוס זה הוביל לכך שבסופו של דבר הם לא קיבלו את התורה, כשם שהיסוס ברגע זה עלול היה להחמיץ את ההזדמנות להיכנס לארץ. לכן ר’ זירא בוחר לקפוץ על אף הסכנה שבדבר.
סיכום
למדנו את הסיפור על עלייתו של ר’ זירא לארץ ישראל ועל סירובו לחכות למעבורת. תמהנו על תשובתו החלקית לטענתו של אותו הצדוקי שטען כי עם ישראל נהג שלא בחכמה במהלך קבלת התורה.
על כך עיינו בגמרא המקבילה במסכת שבת המתארת דו שיח דומה בין רבא לצדוקי בעל טענה דומה. מתוך עיון בגמרא זו ראינו את ההבדלים שבין תשובת רבא לר’ זירא: בעוד רבא מציע את האפשרות של התמימות העומדת בניגוד לטענת הצדוקי, ר’ זירא מקבל את טענתו ונוקט בגישה שונה. לפי רבי זירא הפזיזות שנראית במבט ראשוני כמנוגדת לשכל, עשויה להתברר כנכונה יותר כשלוקחים את הנתונים המלאים בחשבון, החשש להחמיץ ולפספס את ההזדמנות גובר על הסיכונים. מסירות הנפש מתגלית כמשתלמת.
ב”ה בימינו יהודים יכולים לעלות ארצה בלי להסתכן כפי שרבי זירא עשה, ויאות לכל יהודי ויהודי לנצל את ההזדמנות להגיע למקום שמשה רבינו ואהרן הכהן לא זכו לו.
——————
[1] על פי רש”י.
[2] ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא. א”ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו! ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא -לא קבליתו. א”ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן ‘תומת ישרים תנחם’, הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם’:
[3] משלי י”א,ג’.
[4] מהגמרא לא ברור אם את תעניות אלו עשה לפני העלייה לארץ או לאחריה, אולם עיין שם שמבואר כי בנוסף למאה תעניות אלו קיים עוד כמאתיים תעניות נוספות שלא ימות ר’ אלעזר בימיו ושלא תשלוט בו אש גהנום.
[5] נקודה שיש בכוחה אף להבליט את ההבדלים בין אישיותו המיוחדת של רבא לשל ר’ זירא)