“שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה. שישו אותה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיהו סו, י). מכאן אמרו חכמים: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה ורואה בשמחתה”.
[מדרש תנא דבי אליהו רבה, פרק כ”ח]
מדרש זה מופיע גם בגמרא במסכת תענית דף ל ע”ב, ובמסכת בבא בתרא ס ע”ב.
- מדוע באמת מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה ורואה בשמחתה? מדוע זהו תנאי הכרחי? הרי אם תשאל כל אדם, גם אחד שהיום לא מתאבל על חורבן ירושלים כל כך, האם הוא ישמח כשירושלים תיבנה, הוא יענה: בודאי שכן! אז מדוע חז”ל תלו את הדבר אחד בשני, שרק מי שמתאבל הוא שמח בבניינה של ירושלים?
- מדוע אמרו חז”ל ש”זוכה ורואה“, בלשון הווה? היה צריך לומר – “יזכה ויראה” בלשון עתיד, שהרי אנו מדברים על משהו שעתיד להיות! כרגע אין ירושלים שמחה, שהרי חסר לנו בית המקדש וגם השלטון אינו מלא בכל ירושלים כמו שצריך להיות. אז מדוע חז”ל דברו בלשון הווה?
בית המקדש קיים ועומד
החתם סופר (הרב משה סופר) מסביר את המדרש (מובא בספר דף על הדף, על הגמרא במסכת תענית דף ל ע”ב), על פי מה שכותב רש”י על מה שכתוב על יעקב כשהאחים אמרו לו שיוסף מת: “וימאן להתנחם” (בראשית לז, לה). רש”י שם כותב: “מכאן שאין מקבלין תנחומין על החי”. כלומר, רש”י מסביר מדוע יעקב לא הסכים להתנחם על מות יוסף. כאשר אדם חי, הקרוב אליו אינו מקבל תנחומין עליו – כי בתוך תוכו הוא מאמין שהוא חי, ולכן הוא ממשיך להצטער על חסרונו! רק אם אותו אדם ימות באמת, אותו אדם ירשה לעצמו להתנחם מתוך הבנה שקרובו כבר לא ישוב.
כך גם הדבר ביחס לירושלים ובית המקדש. הסיבה שאנו מתאבלים עליהם (על ירושלים ובית המקדש) ולא מקבלים תנחומים עליהם, זה מכיוון שאנו מאמינים שהם עתידים להבנות! אדם שאינו מתאבל על ירושלים, הרי הוא בעצם כאילו כופר בזה שהיא תשוב להבנות.
יותר מזה אומר החתם סופר, שירושלים ובית המקדש כבר בנויים ועומדים היום – בירושלים ובבית המקדש של מעלה, בשמים. רק בארץ, במציאות שלנו, בעוונותינו, הם אבדו. על כן אמרו חז”ל בלשון הווה – ש”כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”. כי מי שמתאבל על ירושלים באמת, הוא מתאבל עליה כי הוא מבין שהיא בצורה אמיתית כבר קיימת. הוא מאמין שהיא קיימת, ומתוך כך בעזרת ה’ היא תשוב ותיבנה. לכן הוא רואה כבר בהווה בשמחתה! הוא כבר שמח בנחמה, בידיעה, שבטוח היא תשוב ותיבנה.
הרב משה צבי נריה (נר למאור על פרשיות התורה, פרשת אמור, התעלות מאבל) מסביר על פי זה מדוע בתשעה באב בעצמו אנו קוראים פסוקי נחמה. זאת מתוך האמונה שכל האבל שלנו על ירושלים, היא כי אנו בטוחים שהיא תשוב ותיבנה. אם החורבן היה מגיע כתוצאה רק מכוחם של בני אדם ששנאו אותנו, אז לא היינו מאמינים שיש תקווה. אך מכיוון שכל החורבן היה גזירה משמים – אנו בטוחים שה’ ישיב לנו את אבידתנו.
לזכות לראות בתהליך בנייתה של ירושלים
ניתן להסביר הסבר נוסף, העונה על השאלות ששאלנו, על ידי משל: שני אנשים הנמצאים בלב הים, אחד מהם על רפסודה רעועה, ניצול מספינה שטבעה, והשני נמצא על הסיפון של ספינת טיולים גדולה, יושב על כסא נוח. הראשון רעב ותשוש, כולו רק ציפיה להצלה. השני מימינו כוס משקה חם, ומשמאלו מיני מתיקה – וברקע יש נגינה של תזמורת. שני אנשים אלו מביטים אל האופק בים. אם באופק תתקרב ספינה אחרת, כאשר יהיה ניתן רק להבחין בניצנוצי אורה קלים מרחוק – מי מבניהם יהיה הראשון להבחין בך? לכל בר דעת ברור, שהראשון היושב על הרפסודה, הוא הראשון בודאות להבחין בספינה המתקרבת. הרי חייו תלויים בך! השני היושב לבטח על הספינה, אין לו שום עניין להבחין בספינה נוספת מעבר לאופק – מבחינתו הכל טוב.
בילקוט שמועני על תהילים (מזמור כ”ב), כתוב: “רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בהשכמה בבקעת ארבל וראו אילת השחר. אמר ר’ חייא: כך היא גאולתן של ישראל. אמר לו: היינו דכתיב “כי אשב בחושך ה’ אור לי”: [מיכה ז:ח’] בתחילה היא מאירה קמעא, ואחר כך היא מנפצת ובאה, ואחר כך היא פרה ורבה”. כלומר, הגאולה של עם ישראל היא לאט לאט, והיא הולכת ומתקדמת ומתפתחת.
הרמח”ל (רבי משה חיים לוצאטו) בספרו מסילת ישרים (בפרק י”ט), מביא את דברי ה”תנא דבי אליהו” (פרשה ד’): “כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמתו – ומתאנח על כבודו של הקב”ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו – ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש – ולישועה שתצמח בקרוב ולכנוס גלויות – זוכה לרוח הקודש בדבריו”.
ומוסיף על כך הרמח”ל במסילת ישרים: “…והנה החסיד הזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכונה הזאת – הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן – מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך – ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד שמו יתברך – והוא מה שאמר ה”תנא דבי אליהו” שהבאנו למעלה “ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים”. עכ”ל.
אומר הרמח”ל, שבעצם החסיד המתאבל על החורבן מפני שהוא מיצר על כבוד ה’, על החילול ה’ שיש בחורבן עצמו, הוא זה שבאמת מצפה לגאולה – לגילוי כבוד ה’ במהרה.
על פי זה יש לבאר את דברי המדרש: “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”. הסבר זה מסביר רבי לוי יצחק מברדישב בקדושת לוי (ספר דברים, מגילת איכה, ד”ה כל המתאבל).
גאולתן של ישראל היא קמעא קמעא. בכל דור ישנם ניצנוצי אורה בתוך החושך של הגלות, והם אינם נראים בקלות לכל אחד. על זה אמרו חז”ל: “כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה”! רק מי שמתאבל על ירושלים, שהדבר כואב לו, וחייו באמת תלויים בזה, רק הוא זוכה לראות בהווה את השמחה של הגאולה הקרבת ובאה. רק מי שהגאולה היא קרובה לנפשו, והיא חיונית לו, הוא זוכה ורואה אותה בתוך החושך של הגלות.
כמו במשל שאמרנו, בשני האדם בלב הים – רק אותו אדם שחייו היו תלויים בהגעת של הספינה, רק הוא הבחין בה מרחוק. כי רק לו הדבר היה באמת קרוב אל ליבו – הוא באמת השתוקק לראות ספינה שתציל אותו!
דבר זה הוא לימוד גדול עבורנו, שאם אנו רוצים לראות את הגאולה הקרבת ובאה, לראות את הניצנוצים של בניין ירושלים ההולך ונבנה – הרי שאנו צריכים שהדבר יהיה חשוב עבורנו. אנו צריכים להרגיש שירושלים חסרה לנו. אנו צריכים להתאבל על חסרונה, להצטער על דבר זה מאוד, ולהתאוות לבניינה. אם אין אנו רואים את ניצנוצי הגאולה – הרי זה סימן שאנו לא חפצים באמת בגאולה.
סיכום
אמרו חז”ל: “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”. שאלנו על כך – מדוע מי שאינו מתאבל לא זוכה? מדוע זה כך? עוד שאלנו, מדוע אמרו חז”ל את דבריהם בלשון הווה: “זוכה ורואה”, הלא הכוונה למצב עתידי?
ראינו שתי תשובות בדבר. האחת, על פי דברי החתם סופר, שאין מקבלים נחמה על אדם חי. ירושלים ובית המקדש של מעלה קיימים ועומדים בשמים – והחסרון הוא רק לנו בארץ. ירושלים הוא דבר חי בשבילנו ועל כן אנו ממשיכים להתאבל עליו ולא לקבל נחמה. אמנם יש לנו נחמה בהווה כבר, כיוון שהיא כבר קיימת בשמים – ומתוך כך אנו בטוחים שהיא תשוב להיות גם איתנו בארץ, במהרה בימינו.
תשובה שנייה, על פי דברי ר’ לוי יצחק מברדיטשב. רק מי שירושלים באמת חסרה לו, והוא באמת מתאווה לבנייתה – רק הוא יבחין בסימנים הקטנים שבתוך החושך של הגלות, לזה שהגאולה ובניין ירושלים קרב ובא. כי רק מי שהדבר חיוני לו – מרוב שהוא מתאווה שזה יקרה, הוא רואה בניצנוצים הכי קלים של הדבר. לכן אם אנו נתאבל על ירושלים מעומק הלב ונרגיש בחסרונה – אנו נבחין בגאולה הממשמשת ובאה קמעא קמעא.
אי אפשר שלא לראות את בניין ירושלים בדורות האחרונים, את גאולתן של ישראל שהיא קמעא קמעא. שנזכה מתוך ההשתוקקות לבניין ירושלים, לבניינה במהרה בימינו, ולהחזרת שכינת ה’ לציון בבניין בית המקדש.