(טו) זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר:
(טז) אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק:
(יז) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם:
(יח) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם:
(יט) בִּהְיוֹתְכֶם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ:
(כ) וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי וּמִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר:
(כא) לֹא הִנִּיחַ לְאִישׁ לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים:
(כב) אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ:
ביאור הפסוקים
ראשית נבאר את פשט מילות הפסוק: הקב”ה אומר לעם ישראל (עמ”י) לזכור תמיד שני דברים. תחילה, את הברית האלוקית שהקב”ה כרת עם עמ”י, ברית זו היא נצחית ובלתי תלויה ולכן בה נאמר “לעולם”. עניין שני, הוא הציווי האלוקי שהוא מתחדש “לאלף דור” כלומר לכל דור ודור במשך זמן, משום שהציווי מתייחס לכל אדם ואדם והדורות מתחדשים כל עת.
מהו אותו הציווי האלוקי שעליו מצווה כל יהודי ויהודי לזכור? ביאור הציווי מופיע בפסוק ח”י – הקב”ה נתן לעמ”י את ארץ כנען, שהיא חבל (חלק) הנחלה של עמ”י בעולם. הביטוי “לאמר” מבטא פנייה לכל יהודי ויהודי לזכור ולהזכיר תמיד את חלקו בארץ ישראל. יש להעיר, ש- “לאמר” מזכיר את הלשון במסכת אבות “הוא היה אומר” שמשמעותה היא אמירה שהייתה שגורה בפיו של אותו התנא.
הביטוי “ברית” מתייחס גם לכריתת הברית הכללית עם ישראל בתור עם סגולה וגם לברית שנכרתה עם אברהם אבינו על ארץ ישראל – “לך אתן את הארץ הזאת…”.
יש לשאול שתי שאלות בהקשר לפס’ זה:
1. מה המשמעות הפנימית של הביטוי “חבל” ו-“נחלה” המופיעים בפס’.
2. מדוע הכתוב משתמש במונח “ארץ כנען”? הרי כנענים היו אומה שפלה, ומדוע ארץ כה קדושה מתקראת על שם אומה זו?
ארץ ישראל – חלקו של כל יהודי ויהודי
בפסוק שאנו קוראים כל בוקר בתחילת פסוקי דזמרה ישנו ציווי – “זכרו”. כל בוקר אנו חוזרים ומשננים לעצמנו את חלקנו הנצחי בארץ ישראל. הפנייה של הקב”ה בפסוק היא כלפי על יהודי ויהודי, על כל מדרגותיהם, לזכור את חלקו בארץ ישראל ולישב אותה למעשה בתור נחלתם הנצחית של ישראל ובכך קיום הברית הנצחית עם הקב”ה.
עמוק השייכות לארץ ישראל והסגולה המיוחדת שיש בכל יהודי ויהודי להתחבר אליה, כמו כן להתחבר על ידה להקב”ה, מדויקים היטב בביטוי “חבל”.
השל”ה הק’ מאיר את עיננו לגבי המונח “חבל” המוזכר בנביאים כמה וכמה פעמים – של”ה תולדות אדם בית ה’ בית דוד :
“ו’חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו’ (דברים לב, ט), כחבל הזה שקשור למעלה, והאוחזו למטה ומנענע, אזי הנענוע הולך למעלה (וכדלעיל אות קלח בהגה”ה)”
השל”ה הקדוש (הק’) מבאר שהביטוי “חבל” הוא למעשה שימוש במונח גשמי לתיאור של מציאות רוחנית – החבל מהווה קישור בין מקום עליון למקום תחתון וכל תנועה ותנודה שנוצרת מלמטה, אדוותיה מגיעות עד למקום העליון ביותר.
ביאור אמוני ל-“חבל” ו”נחלה”
ה”חבל” מלמד אותנו שני דברים מרכזיים – עומק הקישור של כל אחד ואחד לבורא עולם, וביחוד בארץ ישראל שהיא נקראת “חבל נחלתו”, ובנוסף אנו לומדים עד כמה גדולות ונצורות יכולות לפעול הפעולות שלנו, אפילו הפעולות היותר קטנות והיום יומיות. דוגמא לכך ניתן להביא מחידושי החת”ם למסכת סוכה דף לו ע”א, שם מבואר שעבודת הקרקע בארץ ישראל היא כמו הנחת תפילין, אפילו פעולה ארצית כזו יש לה מעלה רוחנית של הנחת תפילין.
כעת נותר לנו להבין מה המשמעות של הביטוי “נחלה”. “נחלה” היא כנוי למקום העובר מדור לדור בתורת ירושה, ומורה את הקישור המיוחד הקיים בין הדורות ובא לידי ביטוי ברגבי הקרקע. זה ההסבר ברובד של הפשט ובכך אנו זוכים להבין מדוע הברית עם ישראל בהקשר לארץ ישראל נקראת “נחלה”.
אולם, ניתן למצוא הסבר פנימי ועמוק יותר למילה זו – “נחלה” שורש מהמילה “נחל”. נחל הוא מקור מים המתפלג והמתפשט ומשפיע חיים וברכה לכל מי שנמצא בסביבתו. לכן הביטוי “נחל” מייצג לא רק את שם העצם “נחל” אלא גם מונח שמתאר שפע, ברכה, חיים וטוב. גם הגמרא (מסכת שבת סה:ב) כתבה “נהרא מכיפיה מיברך”, כלומר נהר שמימיו מתרבים ממקורותיו העצמיים [רש”י(שם): “מכיפיה מיברך: משפתו וממקרו ומסלעו. סלע מתרגמינן כיפה. מכייפיה מברך ולא ממי גשמים”].
כעת מובן מאד שילוב המילים “חבל נחלתו”. חבל הוא הקישור שדרכו אנו מעוררים את הטוב והברכה בעולם, ו”נחל-ה” מייצג את ההשפעה של הטוב והחיים הללו.
ארץ ישראל נקראת ג”כ “חבל נחלה” משום שהיא מהווה את שני התוכנות האלו גם יחד – היא חבל, חבל שדרכו אפשר להתקשר לבורא עולם, לחבר בין הרוחניות לגשמיות בעולמנו. ארץ ישראל היא גם כן “נחלה”, היא בעצמה מקור לכל ההשפעות הטובות, כל הטוב החיים וברכה המושפעים לעולם. אולי לפי זה ניתן להסביר את הגמ’ שאומרת שהעולם נברא מארץ ישראל, משום שבעומק זה עניינה המיוחד של ארץ זו.
ביאור אמוני לביטוי “ארץ כנען”
מעתה תקשה שאלתנו הראשונה ביתר שאת – מדוע מילות הנביא בתיאור הארץ הקדושה והמיוחדת הזו הם דווקא “ארץ כנען”, שהרי כנענים מבטאים בדיוק הפוך מכל האמור לעיל!
מבוא בכמה וכמה מקומות, ש”ארץ כנען” היא התייחסות גם למימדים היותר נמוכים, הגוף והחומר[1].
וז”ל ה”נעם אלימלך” –
“בארץ כנען, רצה לומר על ידי שהיה עובד בגופו ועסק בתורתו ובמצותיו יתברך תמיד. ארץ כנען, רמז להגוף על ידי זה היה באפשר לו שיתקיים בדביקותו והסתכלותו ברוממות אל יתברך במחשבה…”
הגוף והחומר דורשים שיעלו אותם, הם דרושים לתיקון, הם כלים שמחכים להתמלא מהאור הרוחני. עבודה זו, של תיקון הגוף והחומר וזיכוכו, היא איננה מלאכה קלה של מה בכך. היא דורשת יראת שמים, אהבת ה’ טהורה, ועוד מעלות טובות ורבות. אמנם היא דורשת עוד מוטיב נוסף – את המקום שיאפשר זאת. כאמור לעיל, הארץ ישראל היא חבל, חבל שמגיע עד תחתיות ארץ ודרכו ניתן להיאחז בקדושה בעז. התיקון של “ארץ כנען” תיקונו של החומר והגוף – שייך במיוחד בארץ ישראל ולא במקום אחר, משום שהיא מקור מפכה לכל השפעת הרוחניות בעולם לפרט ולכלל, לכן עיקר עבודת התיקון שייכת דווקא באדמת ארץ קודש זו.
במאמר זה עמדנו על פירוש הפסוק “לאמר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם”. המופיע במזמור “הודו”. ביארנו ש”ארץ כנען” מתייחס לחומר והגוף, ו”חבל” מתייחס לקישור שיש לחלקים אלו גם למקומות יותר גבוהים ורוחניים. הסברנו לפי זה שהביטוי “נחלה” שואב מהמילה “נחל” שמשמעותה מקור כל הטוב והברכה. לפיכך אמרנו שהיכולת להשפיע מה”נחלה” ל”ארץ כנען” קיים דווקא בארץ ישראל – שהיא מהווה “חבל” מקשר למציאות הרוחנית והחומרית בעולם. בפסוק מבואר שיש להזכיר לעצמנו שוב ושוב את השייכות העמוקה והמיוחדת שיש לנו בארץ ישראל, ולחזק את הקישור שלנו לארצנו כל עת –”זכרו לעולם בריתו דבר ציווה לאלף דור”.
בגמרא מסופר על רבי אבהו שהיה מנשק “כיפי דעכו” כלומר, את האבנים של עכו. סיפור זה ממחיש את עומק הקישור של ר’ אבהו לארץ ישראל, ויותר מכך, גם למימדים הנמוכים יותר של הארץ.
שנזכה בעז”ה להעמיק את קישורנו לארץ ישראל בתכלית הקישור, לזכור ולהיזכר לנו ולאחרים כל יום את חלקנו בארץ העליונה הזו, ארץ חמדת אבות. יהי רצון שנזכה לתקן ולזכך את הגוף והחומר בעולם ולהשפיע לו אור וחיים ממעיינה המפכה של ארץ חיינו, הלא היא אדמת קודשה של ארץ ישראל.
[1] נעם אלימלך, פרשת וישב ד”ה “וישב יעקב” פרשת נח ד”ה “ויולד נח”, הושע (יב,ח)