כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.
וברש”י: ולקחת לך לאשה: לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, יישאנה באיסור. אבל אם נשאה – סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו “כי תהיין לאיש” וגו’, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות הללו.
[דברים כא:י-י”א]
פתיחה
בדבריו, רש”י מתכוון להסביר מדוע נסמכה פרשת אשת יפת תואר לפרשת “כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה” ולפרשת בן סורר ומורה. לפי ביאורו, נשיאת אשת יפת התואר אינה לרוחו של הקב”ה, ולכן “עבירה גוררת עבירה”, ולבסוף ישנא את האשה, ואף יוליד ממנה בן סורר ומורה.
לכאורה דבריו של רש”י מאד תמוהים. הרי מדובר באדם שעשה את כל מעשיו עם היתר הלכתי ברור. ולא רק היתר הלכתי, אלא מדובר באדם שעשה את כל מה שהתורה צוותה. הוא הביא את האשה לביתו, נתן לה לבכות את אביה ואמה ירח ימים, הוא בא עליה רק לפי ההיתר ההלכתי של התורה (נחלקו הראשונים בקידושין כב. האם ביאה ראשונה הותרה כשהיא עדיין גויה) – את הכל עשה בדיוק “לפי הספר”. למה אחרי שהתנהג כמו שצריך הוא ראוי לקבל עונש כזה – לשנוא את אשתו ולהוליד ממנה בן סורר ומורה?
תרופות וגזירות
נראה, שכדי לענות על שאלה זו, נצטרך להבין שלמצוות ה’ יש שתי בחינות.
מצד אחד, מצוות ה’ הן כהוראות מרופא – הן טובות מצד המציאות. כשרופא אומר לחולה שעליו לקחת תרופה מסוימת, ולהמנע ממאכלים מסוימים – יש לכך סיבה הגיונית. התוצאה של נטילת התרופה – אינה פרס על התנהגות למופת, אלא מציאות בטבע, שמי שלוקח אנטיביוטיקה מבריא. לעומת זאת, אם חולה סכרת יאכל הרבה סוכר, הלבלב שלו פשוט יקרוס. התגובה של הגוף שלו לסוכר לא תהיה “עונש” מהרופא, אלא המציאות הטבעית.
גם במצוותיו של הקב”ה יש בחינה כזו. הזוהר (ח”ב, פב ב) מכנה את המצוות “תרי”ג עיטין”, דהיינו, תרי”ג “עצות”. הקב”ה נתן לנו מצוות, שהן בעצם עצות והדרכות איך נכון להתנהג בעולם. מי שמתנהג בדרך שהתווה לנו הקב”ה – זוכה לטוב וברכה, כיון שזוהי המציאות בעולם. לא תמיד אנחנו רואים ומבינים מדוע המצווה היא דבר טוב במציאות, אך דומים אנו לחולה שאינו יודע להתאים לבד תרופה למחלתו, וזקוק לשם כך ללכת ולשאול את הרופא.
אך למצוות ה’ קיימת גם בחינה נוספת. הן כמו חוקים של מלך. חוק של מלך אינו בהכרח קשור למציאות, והשכר למי שממלא אחר הוראותיו, או העונש למי שעובר על גזירותיו – אינם קשורים למעשה שעשה. לדוגמא, המלך יכול להחליט על כך שמי שעושה רעש ביום שני בשעה 15:00 יכנס לכלא, למרות שברור לכל, שבמציאות אין כל קשר בין עשיית רעש לכניסה לכלא, ועשיית רעש לא הייתה גוררת באמת כניסה לכלא, במקרה בו המלך לא ציווה על כך. לעיתים, כפי שנראה להלן, חוקי התורה דומים גם לאופן הזה – עלינו לקיים דברים כי הקב”ה צוה לקיימם, אף אם אין להם בהכרח השפעה ישירה במציאות.
הציבי לך ציונים
ישנם מקרים שבהם קיימת רק הבחינה השנייה – של חוקי המלך.
הספרי (ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מג) מבאר את הפסוק “הציבי לך ציונים” (ירמיהו לא:כ’) בכך שכל המצוות בחוץ לארץ הם רק בבחינת “ציונים” דהיינו סימנים (בזמן חז”ל היו “מציינים” את הקברות, דהיינו, מסמנים אותם בצבע לבן, כדי שידעו העוברים ושבים שיש במקום קבר, ויזהרו שלא להטמא). לשיטת הספרי, המצוות בחו”ל הן בסך הכל סימנים שידאגו לכך שלא נשכח את המצוות בבואנו לארץ ישראל.
וכך מפורסמת גם שיטתו של הרמב”ן בפרשת אחרי-מות (ויקרא יח, כה) על פי הספרי שחיוב המצוות הוא אך ורק בארץ ישראל, אך בחוץ לארץ לא חייבים במצוות. כל קיום המצוות בחוץ לארץ, מבאר הרמב”ן, נועד רק כדי שלא נשכח איך לקיים את המצוות כשנחזור לארץ ישראל. אם עם ישראל לא יניח תפילין במשך 2000 שנה, הוא לא יזכור איך מניחים תפילין. אם הוא לא יטול לולב, הוא ישכח מה זה פרי עץ הדר ומה זה ענף עץ אבות. מסיבה זו, אומר הרמב”ן, חלה חובה על עם ישראל לקיים את המצוות בחו”ל, אבל אין חובה אמיתית עצמית של קיום מצוות בחו”ל.
ולכאורה דבריהם של הספרי והרמב”ן קשים מאד. הרי אנו יודעים שישנן מצוות מסוימות שתלויות בארץ, כמו תרומות ומעשרות, שמיטה ויובלות, וישנן מצוות שאינן תלויות בארץ כמו תפילין וציצית – שבהן חייבים בחו”ל. כיצד ניתן לומר שבחוץ לארץ אין כלל חיוב על מצוות אלו, ולומר שכל החיוב הוא רק כדי שלא נשכח איך לקיים את המצוות?
מחדש הרב בלוך, ראש ישיבת טלז – אין כוונת הספרי והרמב”ן לומר שאין כלל חיוב של קיום המצוות בחו”ל. כוונתם לומר שבמצוות בחו”ל קיימת רק בחינה אחת מהבחינות שהבאנו לעיל: רק הבחינה של חוקי המלך. בחו”ל חייבים לקיים מצוות כיון שהקב”ה ציווה אותנו, על כך אין עוררין. אבל העובדה במציאות, לפיה מצוות ה’ פועלות טוב בעולם, כמו משל התרופה שנתן הרופא – קיימת אך ורק בארץ ישראל. לגבי בחינה זו אמרו הספרי ובעקבותיו הרמב”ן, שהיא איננה קיימת בחו”ל. לגביה שייך לומר שהסיבה שאנחנו עושים את המצוות בחו”ל היא רק “הציבי לך ציונים” – כדי שלא נשכח איך לקיים את המצוות בבואנו לארץ ישראל. כשנגיע לארץ ישראל – נזכה בעז”ה לקיים את המצוות האלו בצורה מלאה – כשיהיו בהן את שתי הבחינות – גם בחינת חוקי המלך, וגם בחינת מרשם הרופא.
האבות קיימו את התורה
לעומת זאת, ישנם מקרים בהם רק הבחינה של מרשם הרופא מתקיימת. חז”ל מספרים לנו שהאבות קיימו את כל התורה כולה (יומא כח:). בזמן בו חיו האבות התורה עוד לא נתנה, ואם כן ודאי שעוד לא הייתה הבחינה של צו ה’ שהוא כחוק המלך. מדוע אם כן קיימו האבות את התורה אף שלא נצטוו? כיון שכפי שבארנו, מצוות ה’ הן טובות במציאות, כמו התרופה שנותן הרופא לחולה, ואינן רק כמצוות המלך. ואם כן, בזמן האבות למצוות ה’ הייתה רק בחינה אחת – הבחינה של התרופה לחולה.
לפי דברים אלו, ולפי דבריו של הרב בלוך, נראה לומר שהערתו של הרמב”ן במקום אחר מקבלים תוספת ביאור. הרמב”ן בפרשת תולדות (בראשית כו, ה) הקשה כיצד נשא יעקב שתי אחיות, וכיצד עמרם נשא את יוכבד דודתו, והרי אלו דברים האסורים מן התורה. ותרץ הרמב”ן, שכיון שבאותו הזמן היו בחו”ל – לא קיימו את התורה, כי האבות קיימו את התורה רק בארץ ישראל.
ולכאורה אינו מובן, מדוע האבות לא קיימו את התורה בחו”ל? הרי גם לשיטת הרמב”ן ודאי שחייבים במצוות בחו”ל? לדברינו, הדבר מובן מאד, כיון שעל האבות לא חלה הבחינה של ציווי ה’ שהוא כחוק מלך, שהרי התורה עוד לא נתנה והמלך עוד לא ציווה, וכל מה שקיימו האבות את המצוות היה רק מצד העובדה שהמצוות הן טובות במציאות – כמו התרופה לחולה. ואם כן, אם לשיטת הרמב”ן אין בחוץ לארץ את הבחינה הזו של תרופה לחולה, כי השפעת המצוות על המציאות מתרחשת רק בארץ ישראל – אזי אין לאבות שום סיבה לקיים את המצוות בחו”ל.
אשת יפת תואר
באשת יפת תואר המצב דומה במקצת למצב של תקופת האבות. התורה לא צוותה ולא אסרה דבר זה, כיון שהכירה את יצרו הרע של האדם, וידעה שאם לא תתיר לו דבר זה – יעשה זאת באיסור, ואם כן “מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות” (קדושין כ”ב). אך מצד המציאות – ללקיחת אשת יפת תואר יש השפעה שלילית. באשת יפת תואר לא קיימת הבחינה של חוקי המלך – שהרי המלך התיר זאת, אבל כן קיימת הבחינה של מרשם הרופא, רק שכאן הרופא החליט שלא לכתוב את המרשם, כיון שהחליט שעדיף ככה מאשר מצב גרוע יותר. לכן אדם שיקח אשת יפת תואר יפסיד מכך בסופו של דבר ועלול להוליד בן סורר ומורה – כיון שעשה דבר שהוא רע במציאות. ה”עונש” שהוא יקבל – שניאת האשה והולדת הבן הרע אינם באמת “עונש”. הם תוצאה מוכרחת במציאות. כמו שאדם שיקפוץ מהגג יפצע, וכמו שאדם שיאכל רעל ינזק – כך גם מי שיקח אשת יפת תואר יגרום רע לעצמו. אך אין כאן עונש שמישהו נותן, זו פשוט תוצאה ישירה של המעשה שעשה.
סיכום
ראינו שלמצוות ה’ יש שתי בחינות: א. כמו חוקי מלך. ב. כמו מרשם מהרופא.
ישנם מקרים, כמו בחוץ לארץ, בהם קיימת רק הבחינה של חוקי המלך.
ישנם מקרים, כמו בימי האבות, או באיסור אשת יפת תואר – שבהם קיימת רק הבחינה של מרשם הרופא – המלך לא ציווה, אך מי שיעשה את רצון ה’ ירוויח, ומי שלא – יפסיד.
וישנם מקרים – כמו בארץ ישראל, בהם למצוות יש את שתי הבחינות האלו: הן גם חוקים שחקק הקב”ה והן גם פועלות את הטוב האמיתי במציאות. כל מטרתו של קיום המצוות בחוץ לארץ, שם קיימת רק הבחינה של חוקי המלך, היא כדי להגיע לארץ ישראל ולקיים את המצוות בשלמות – באופן שיש בו את שתי הבחינות הללו, שבעזרתן אנחנו זוכים להשפיע טוב על העולם.
ב”ה זכינו לחיות בדור שבו אנו מקיימים מצוות בארץ ישראל וזוכים לקיים את דברי ה’ באופן השלם שלהן – באופן בו יש להן השפעה ישירה על המציאות. יהי רצון שנזכה להמשיך לקיים את המצוות בארץ ישראל ונוסיף טוב בעולם.