(יג) כִּֽי־תִשְׁמַ֞ע בְּאַחַ֣ת עָרֶ֗יךָ אֲשֶׁר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֛ לָשֶׁ֥בֶת שָׁ֖ם לֵאמֹֽר: (יד) יָצְא֞וּ אֲנָשִׁ֤ים בְּנֵֽי־בְלִיַּ֙עַל֙ מִקִּרְבֶּ֔ךָ וַיַּדִּ֛יחוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹ֑ר נֵלְכָ֗ה וְנַעַבְדָ֛ה אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יְדַעְתֶּֽם: (טו) וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּקִרְבֶּֽךָ: (טז) הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר הַהִ֖וא לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב: (יז) וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ֘ אֶל־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת־הָעִ֤יר וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד:
[דברים פרשת ראה, פרק י”ג פסוקים יג-יז]
בספר דברים מובא דינה של “ערי הנדחת” עיר שכל תושביה הודחו על ידי אנשים בני בליעל לעבוד עבודה זרה ולכפור בה’. דינה של ערי זו הוא כליון גמור – החל מאנשיה, ממונה ומקומה הגיאוגרפי שלא יבנה עוד.
עונש זה הוא ייחודי, משום שרוב העונשים בתורה הנם כלפי אנשים פרטיים – כל אחד בהתאם לחטאיו ואילו בעיר הנידחת אנו נפגשים לראשונה עם עונש של “קולקטיב” של ציבור שלם כמקשה אחת.
אולם, על אף חומרת העונש וייחדו, הלכה מרתקת מצאנו לגבי דינה של עיר הנידחת במקום אשר היא נמצאת בספר, בגבולות הארץ –
“תניא כוותיה דרבי יוחנן: אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל, אבל עושין אותם שתים, כגון אחת ביהודה ואחת בגליל. אבל שתים ביהודה ושתים בגליל – אין עושין. וסמוכה לספר – אפילו אחת אין עושין. מאי טעמא – שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל”
(מסכת סנהדרין דף טז:)
הלכה היא שאין עושים עיר הנידחת במצב בו העיר נמצאת בגבול הארץ. הלכה זו טעמה עמה – שלא יבואו הגויים הנמצאים בגבול ובגלל חולשה שיזהו בגבול, שעיר שלימה נמחקה, ינסו לכבוש את הארץ. מאז ומתמיד היוו ערי הספר תפקיד מרכזי בכל הקשור לשמירת הארץ ושלמותה[1].
חשיבות שלימותה של הארץ מול איום מוחשי הוא דבר כה גדול, לשיטת רבי שמעון, שאפילו דין החמור של עיר הנדחת, שיש לציין שהיא עיר שלימה שכפרה בה’ ועבדה עבודה זרה, לא יחול במקום שבו יש איום מוחשי על שלימות הארץ.
יש לציין, שרבי שמעון בעצמו רואה בעשיית עיר הנדחת מעלה גדולה בעבודת ה’ ומקביל מצווה זה להקרבת עולה ולמרות זאת, בגלל החשש נמנעים מלעשותה בספר וזה לשונו –
“א”ר שמעון, אמר הקדוש ברוך הוא, אם אתם עושין דין בעיר הנדחת מעלה אני עליכם כאלו אתם מעלים עולה כליל לפני”
(סהדרין קיא:)
בדבר תורה נעמוד על החשיבות הגדולה של שמירת הארץ וכיצד ראו לנכון חז”ל להשתדל לשמור על ארצנו מפני כל חשש או איום.
חשיבות ערי הספר בשמירה על הארץ
מקור נוסף המזכיר את דינה של עיר ספר הוא לגבי גויים הבאים לגזול מישראל בשבת –
“ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת”
(מסכת עירובין דף מה.)
יש דין שמלמד שמותר לחלל שבת רק במקום של “פיקוח נפש”(שנאמר “וחי בהם” ולא “שימות בהם” וכן יומא פה. ). בגמרא בעירובין לומדים חידוש, שבעיר ספר אפילו על עסקי ממון ואפילו על עסקי ממון קלים – כמו תבן וקש (שהם דברים זולים ופשוטים), מחללים את השבת כנגד הגנבים.
מבאר רש”י את טעם הלכה זו –
“עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם”
(רש”י עירובין מה. ד”ה לספר)
רש”י נוקט בטעם הגמרא כשיטת רבי שמעון בעיר הנדחת. מצוות השבת היא מצווה גדולה, אולם מחמת החשש החמור לגבולות הארץ ופיקוח נפש מותר לחלל שבת גם במקרים רחוקים מפיקוח נפש. יש לדקדק בלשונו של רש”י – בפשטות, היה אפשר להבין שכוונת הגמרא ורש”י הוא לומר שבפיקוח נפש דוחה שבת. אמנם דקדוק מלשון רש”י ומלשון הגמרא בסנהדרין ניכר שהעניין כאן עמוק יותר.
שלימות הארץ – המשך ישיר מצוות ישוב הארץ
בגמרא בסנהדרין כתוב – “…ויחריבו את ארץ ישראל” וכן ברש”י “משם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם…” הנושא הוא ארץ ישראל. אם כן, חשיבות שלימות הארץ הוא כה גדול וחשוב שאפילו במצוות שבת וענישת עבודה זרה מתחשבים בשיקול זה.
למעשה, נראה שעניין זה של שמירת שלימות הארץ מכבישתה או פגיעתה על ידי אויבים, נמשך מדברי הרמב”ן בעניין ישוב הארץ:
“שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה…ולא נעזבנה ביד זולתנו בין האומות או לשממה….”
(הוספה לספר המצוות לרמב”ם, מצוות עשה ד)
חלק ארי מכיבוש הארץ איננו רק המצווה להתיישב בה אלא גם המצווה להגן עליה ולשמור על כך שדווקא ישראל יתיישבו בארץ והעובדה שהארץ לא תישאר שוממה. לכן הלכות אלו בהם מתבאר שיש חובה לשמור על שלימות הארץ ולהסיר כל חשש אפשרי מכיבושה, חשש שמסוגל להיווצר במיוחד בגבול.
אם כן נלמד שהחשיבות הגדולה לשמור על הארץ נמשכת באופן ישיר מהמצווה היסודית של ישוב הארץ, המובאת ברמב”ן.
יש להוסיף נדבך נוסף בהקשר לחשיבות שמירת גבולות הארץ ונדבך זה הוא המשך ישיר וביאורה של מצוות ישוב ארץ ישראל.
שלימות הארץ – שלימות התורה והעם
שאלה גדולה מרחפת מעל פני ההלכות אשר הבאנו לעיל – כיצד ישוב הארץ גובר על הלכות שבת? כיצד חשיבות שלימות הארץ כה גדול עד כדי שדוחים על ענישה כה חמורה על עבירה חמורה מאין כמוה? עקרון היחיד בהלכה שדוחה את העבירות החמורות הוא פיקוח נפש. להלן נבאר בקצרה את הקשר בין פיקוח נפש, קיום החיים היהודיים לבין ישוב הארץ.
כבר אמר רבי יהודה הלוי בשירו על ארץ ישראל– “חיי נשמות אוויר ארצך”. הארץ ישראל היא “ארץ החיים”, היא מקומם הטבעי של ישראל וכן מובא בפסוק – “מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”. קיום הארץ הוא לא רק קיום מצווה אלא גם חלק בסיסי ויסודי מחייו של יהודי. לא בכדי נאמר “מצוות התלויות בארץ” שכן שמא היה שייך לומר “ארץ התלויה במצוות”? אלא שהמשמעות היא שהארץ היא חלק מהיסודות המרכיבים את עם ישראל – תורה, עם וארץ. לכן הארץ היא קיומו ממש של העם וכמו שפיקוח נפש דוחה שבת, משום שעל מהותו של הפיקוח נפש הוא להציל את הנפש ולחזק את החיים, כל גם כאשר ישנו איום ממשי על ההתיישבות בארץ מותר לחלל שבת כדי להגן על הארץ, משום שהיא ארץ חיינו.
סיכום
במאמר זה התבארה החשיבות הגדולה שיש לישוב הארץ, למול מצוות אחרות. פתחנו את ההלכה המחודשת של “עיר הנידחת” שאין עושים עיר הנידחת בעיר ספר וביאר רבי שמעון שהטעם לכך שלא ישמעו גוים ויבואו להחריב את הארץ. על גבי הלכה זו הוספנו מקור נוסף שאומר שמותר לחלל שבת בערי הספר, גם במקום שאויבים באו לגנוב ולא לדיני נפשות. ראינו את ביארו של רש”י, שממשיך את שיטת רבי שמעון שצריך שמור על ערי הספר מפני חורבן הארץ.
מתוך הבנות אלו, באנו להבין שני חלקים במצוות ישוב הארץ כפי שמובאת ברמב”ן. ראשית, ישנה את החובה האקטיבית של כיבוש הארץ. על גבי חובה זו ישנה חובה לשמר את את הארץ בשליטת ישראל ואלו אותם צדדים של אותה מצווה.
מכאן באנו לידון ולהעמיק בעובדה שישוב הארץ דוחה מצוות שרק פיקוח נפש דוחה גם. מהקבלה זו למדנו על כך שארץ ישראל היא חלק עקרוני ומחיוב בצורת חיים של עם ישראל ולכן קיומו קודם לקיום מצוות אחרות במקרים ובמצבים מסויימים.
——————
[1] הגמרא מבארת שרעיון זה “שמא ישמעו נכרים” הוא אליבא שיטת רבי שמעון שסובר שצריך לדרוש את טעם הכתוב. אולם בפשטות אפשר למעט עיר ספר מהיות עיר הנדחת על ידי דיוק בפסוק שאומר שצריך שהעיר תהיה דווקא ב”קרבך” וערי ספר אינם בקרבך אלא בגבולות.