נהגו ישראל לקרוא בכל שבת אחרי קריאת התורה קטע מהנביאים, באופן כללי, בדגש על קטע שבו קישור לנושא אחד או כמה נושאים בפרשת השבוע הנקראת. יוצאים מן הכלל הם כמה הפטרות אשר מיקומם איננו דווקא בקשר לפרשת השבוע, אלא דווקא למועד בו הם נאמרות. שלוש ההפטרות “דפורענותא,” הינן הפטרות העוסקות בפורענות שבאה לישראל בעקבות חטאם. שבע ההפטרות “דנחמתא,” הינן הפטרות שבהם נחמה לישראל והפטרה של שבת תשובה, שעוסקת בענייני תשובה.
במאמר זה נעסוק בהפטרה הפותחת במילים – “ותאמר ציון עזבי ה’ ואדני שכחני,” אשר מקורה בספר ישעיה [מ”ט, י”ד]
(יד)וַתֹּ֥אמֶר צִיּ֖וֹן עֲזָבַ֣נִי יְקֹוָ֑ק וַאדֹנָ֖י שְׁכֵחָֽנִי: (טו) הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ: (טז) הֵ֥ן עַל־כַּפַּ֖יִם חַקֹּתִ֑יךְ חוֹמֹתַ֥יִךְ נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד: (יז) מִֽהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ: (יח) שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ חַי־אָ֣נִי נְאֻם־יְקֹוָ֗ק כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה: (יט) כִּ֤י חָרְבֹתַ֙יִךְ֙ וְשֹׁ֣מְמֹתַ֔יִךְ וְאֶ֖רֶץ הֲרִֽסֻתֵ֑יךְ כִּ֤י עַתָּה֙ תֵּצְרִ֣י מִיּוֹשֵׁ֔ב וְרָחֲק֖וּ מְבַלְּעָֽיִךְ: (כ) ע֚וֹד יֹאמְר֣וּ בְאָזְנַ֔יִךְ בְּנֵ֖י שִׁכֻּלָ֑יִךְ צַר־לִ֥י הַמָּק֖וֹם גְּשָׁה־לִּ֥י וְאֵשֵֽׁבָה:(כא) וְאָמַ֣רְתְּ בִּלְבָבֵ֗ךְ מִ֤י יָֽלַד־לִי֙ אֶת־אֵ֔לֶּה וַאֲנִ֥י שְׁכוּלָ֖ה וְגַלְמוּדָ֑ה גֹּלָ֣ה׀ וְסוּרָ֗ה וְאֵ֙לֶּה֙ מִ֣י גִדֵּ֔ל הֵ֤ן אֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י אֵ֖לֶּה אֵיפֹ֥ה הֵֽם”
[ישעיהו, מ”ט י”ד-כ”א]
שני כללים יסודיים בלימוד נבואות התנ”ך
- רק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה. אין הלימוד של הנבואות לימוד של מסמך היסטורי, תיעודי. לימוד ההפטרות הוא לימוד חי, הוא תוכחה שרלוונטית גם היום כלפי עם ישראל, משום שאחרת לא הייתה נכתבת ומשתיירת לדורות עולם. בלשון המדרש זוטא– אמור מעתה נבואה שנצרכה לדורות נתפרסם, ושלא הוצרכה לדורות לא נתפרסם (קהלת פרשה ב).
- זהות הנביא אומר הנבואה היא משמעותית מאד – ראשית, צריך לדעת באיזה זמן ותקופה של עם ישראל נאמרה הנבואה. שנית, חז”ל מלמדים אותנו שלכל נביא היה “קהל יעד” אליו היה פונה עם נבואתו. להמחשת הדברים, היה נביא שכוחו בשיחות חיזוק לציבור, ואילו אחר היה מעביר את מסרו דרך “הצינור העתונאי” ואילו השלישית הייתה פונה לקהל הנשים. דוגמא לכך נמצאת בילקוט שמעוני: “ירמיה היה משלשה נביאים שנתנבאו באותו הדור, ירמיה, צפניה, וחולדה הנביאה. ירמיה היה מתנבא בשווקים. צפניה בתוך בתי כנסיות. וחולדה אצל הנשים….” –(ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רסב) זהות הדבר יכולה ללמד הרבה על הנבואה ובכך לפתוח צהר להבנתה.
הנבואה בה אנו עוסקים היא נבואה שנאמרה על ידי ישעיה, שרוב נבואתו מתאפיינות כנבואות נחמה, כלומר, בעלות גוון אופטימי ביחס לעתידם של ישראל אחרי החורבן. ישעיהו נתנבא למלכי יהודה ונבואתו הייתה בתקופת קדם-החורבן, פחות ממאה שנים לפני חורבן הבית הראשון. הפטרה זו, הפטרה שנייה בסדר הפטרות הנחמה היא הפטרת פרשת “עקב”.
“ותאמר ציון עזבני ה’ ואדני שכחני”
מספר שאלות על פתיחה זו:
- מה הכוונה “ותאמר ציון” מי זאת אותה ציון?
- מדוע ישנה כפילות – “עזבני ה’ ואדני שכחני“
- בעקבות מה מגיעה אמירה קשה זו?
ראשית נבאר את הפתיחה של הנבואה והיא טענת ציון כלפי ריבונו של עולם-
ציון [הלא היא ירושלים] טוענת כלפי ריבונו של עולם – עזבת ושכחת אותי. שתי הטענות למעשה מייצגות שני שלבים, בסדר עולה –
“עזיבה” היא אירוע קשה, בו מסתלקת השכינה[1] מישראל ונגרם “ניתוק” מישראל וריבונו של עולם. אולם אירוע זה מסתכם בזמן מסוים ולאחר זמן זה העזיבה היא מציאות קיימת. עזיבה זו היא אותו חורבן הבית שעליו מתנבא ישעיה.
אולם שכחה היא נדבך אחר ושונה. המשמעות של שכחה הוא “ניתוק”, כמו “עזיבה”. אלא שבעוד עזיבה היא אירוע, רגע, שגורם לניתוק, “שכחה” היא כבר עומק הניתוק. במקום של שכחה אין רק ניתוק גשמי, אלא ניתוק עמוק, פנימי. שכחה היא מצב כזה, שכביכול הדבר הנשכח מאבד מקיומו ומצב זה הוא חמור שבחמורים.
הרד”ק היטיב לבאר בחדות ובבהירות מדוע דווקא מציון יוצאת אמירה זו –
“זכר ציון לפי שהיא ראש ממלכת ישראל וכאלו העיר מתאוננת על בניה שגלו ממנה, וכל ישראל בנים ולא יושבים לבד כי אליה היו באים כל ישראל לעבוד את ה'”
חורבן הבית, ללא כל ספק, הינו מאורע קשה לכל עם ישראל ובכל ארץ ישראל. אמנם, ישנו מקום מיוחד בארץ בו יותר מכל החורבן ניכר, הן הרוחני והן הגשמי – ירושלים. ירושלים היא “ראש ממלכת ישראל” כלומר, המרכז הגשמי של ארץ ישראל. בנוסף ואף יותר מכן, ירושלים היא המרכז הרוחני של הארץ – “אליה היו באים כל ישראל לעבוד את ה'”.
לכן אותה זעקת-שבר, אותה אנקת כאב של “עזבני ושכחני”, בוקעת ועולה דווקא מתוך קולה המיוחד של “עיר משוש על הארץ.” [תהלים מ”ח:ג’]
זעקת שבר זו זעקת ייאוש. הקב”ה עונה ומשיב לישראל, משיב לציון על אמירה ומתוך תשובות ה’ נגלית נחמה, לא רק נחמה-פורתא אלא נחמה רבה, נחמה בכפליים המלמדת על אהבה הגדולה, האיתנה, היסודית, והנצחית הקיימת בין שני ישראל לבין אבינו שבשמים.
משיב בורא עולם לציון –
“הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ? גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה, וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ!”
האם אם יכולה לשכוח את בנה, אשר גדל בתוך? ודאי שלא! וגם אם יהיה איזה מצב מזעזע שבו תשכח אם בן בטנה- ריבונו של עולם מודיע שהוא לעולם לא ישכח את ישראל. עומק הקישור של עם ישראל לריבונו של עולם הוא כמו קישור של אם לבנה. כמו שהאם יוצרת את בנה בתוך רחמה, כך בורא העולם יצר את ישראל ומכאן לקשר העמוק והבלתי ניתן להתרה ביניהם.
וכה אומר המדרש במסכת ברכות –
“אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה – וכולן לא בראתי אלא בשבילך ואת אמרת עזבתני ושכחתני?”
(ברכות לב:)
במדרש, עונה הקב”ה לישראל ואומר – כל הבריאה הגדולה ועצומה הזו (לפי המדרש מספר הכוכבים עומד על סכום אסטרונומי ובלתי נתפס – 1,064,340,000,000,000,000), לא בראתי אלא לך. האם יתכן, איפוא, שאשכחך? הרי ראי כמה עשיתי למענך ובשבילך. דווקא תשובה זו מנחמת את ציון משום שהיא מלמדת כמה קדומה וכמה יסודית אהבת ה’ לישראל. הקב”ה אומר לישראל – הבט וראה את כל הבריאה אשר לפניך, כמה השתלשלויות יש בבריאה זו, דבר אחד נברא לשרת את השני – וראש לכל אותם השתלשלויות הם ישראל. האם יתכן, אומר ריבונו של עולם, שאני ישכח את ישראל, והרי כל העולם לא נברא אלא בשבילם? שכחת ישראל כמוה כשכחת העולם וכמו שעיננו רואות שהקב”ה איננו שוכח מהעולם, כך איננו שוכח מישראל.
יסוד גדול נלמד מנבואה זו. עם ישראל צועק צעקה של ייאוש, של אובדן. הקב”ה מחזיר לו תשובה – אין יאוש בעולם! הקב”ה מודיע לישראל שהוא איתם תמיד ולעד. גם כאשר ישנו הסתר פנים גדול – גם שם הקב”ה נמצא ומנהל את העולם. “ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא ה’ יתברך” אמר רבי נחמן (ליקוטי מוהר”ן, תורה נ”ו).
מכאן אנו מגיעים לנחמה הגדולה אליה זוכים ישראל ובאיזה נסים זוכים לה –
“שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י, כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ! חַי־אָ֣נִי נְאֻם־יְקֹוָ֗ק ,כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה”
בעת המשבר העמוק, אומר ריבונו של עולם לציון “שאי סביב עינך וראי” צאי מהיאוש, צאי מהמבט הנמוך “שאי עיניך” הרימי את ראשך הטמון בקרקע והביטי סביב, כיצד הגלויות עתידות להתקבץ בזמן הגאולה.
בהקשר לנס הגדול וקיבוץ גלויות, ניתן ללמוד על גדול השגחת ה’, גם כאשר נראה מסביב שהכל מלא בהסתרה.
כה אמר הפסוק – (ישעיהו מט כב)
“כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק הִנֵּ֨ה אֶשָּׂ֤א אֶל־גּוֹיִם֙ יָדִ֔י וְאֶל־עַמִּ֖ים אָרִ֣ים נִסִּ֑י וְהֵבִ֤יאוּ בָנַ֙יִךְ֙ בְּחֹ֔צֶן וּבְנֹתַ֖יִךְ עַל־כָּתֵ֥ף תִּנָּשֶֽׂאנָה”
הפסוק מתאר מין מציאות מוזרה – הגויים יהיו אלה שיביאו בניך. הייתכן? מספר הרב שמואל אליהו שליט”א, שכאשר קמה המדינה זממו אנשי הליגה הערבית מזימה כיצד להפיל את מדינת ישראל ואמרו שאם יגיעו למדינה בפתאומיות מיליוני מהגרים יהודים מארצות ערב ודאי שהמדינה תקרוס. וראה זה פלא, חשב לקלל ונמצא לברך, בזכות מחשבת עוון זאת – עלו לארץ מיליוני יהודים שתרמו לבסס ולחזק את המדינה והגשמת חזון ציון.
זה המסר אותו שולח ה’ – “שאי סביב עיניך וראי” הסתכלי איך בנייך באים וכיצד הם באים, באיזו השגחה ואיזה נסים גלויים. אשרינו!
קטע זה (של “ותאמר ציון”) מסתיים בלימוד גדול לעם ישראל –
“וְאָמַ֣רְתְּ בִּלְבָבֵ֗ךְ מִ֤י יָֽלַד־לִי֙ אֶת־אֵ֔לֶּה וַאֲנִ֥י שְׁכוּלָ֖ה וְגַלְמוּדָ֑ה גֹּלָ֣ה׀ וְסוּרָ֗ה וְאֵ֙לֶּה֙ מִ֣י גִדֵּ֔ל הֵ֤ן אֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י אֵ֖לֶּה אֵיפֹ֥ה הֵֽם”
עם ישראל, ציון, איננו מצליח להכיל ולהבין את כל הטוב שקיבל, את המהפך הגדול שקורה בגאולה ולכן שואלת ציון – “מי ילד כל אלה?” האם יתכן שכל מי שעולה לארץ, לאלפים ולרבבות, הם בני? ” ואני שכולה, גלמודה, גולה וסורה!” גם היום, כדי לראות את תהליך הגאולה צריך עבודה מיוחדת, צריך להסתכל מתוך עיניים של אמונה, מתוך מבט עמוק וחודר על המציאות.
סיכום
במאמר זה ביארנו את נבואת הנחמה של ישעיה “ותאמר ציון”. נבואה זו, היא אחת משבעה נבואות הנחמה שאותן קוראים בפרשיות שאחרי תשעה-באב. למדנו שציון זועקת על עזיבת ה’, שזה אירוע רגעי וטראומתי ואף על שכחת ה’ – כביכול, התנתק הקב”ה מישראל ניתוק עמוק ונורא. ביאר הרד”ק שדווקא ציון, ירושלים, אומרת זאת משום ששמה “עזיבת ה'” ניכרת ביותר, מתוקף חשיבותה הגשמית של העיר ומתוקף קדושתה הגדולה.
הקב”ה עונה לציון שחלילה מלומר שהוא שוכח את ישראל אפילו לרגע, כמו שהאם איננה שוכחת את בנה. המדרש אומר שכל הבריאה, הכוכבים, נבראו בשביל ישראל ואיך יתכן שהקב”ה ישכח את ישראל, אחרי שכל הבריאה איננה קיימת אלא בשבילם? למדנו מתשובת ה’ שאין ייאוש כלל ובוודאי מהגאולה ועם ישראל צריך תמיד להאמין ולהתחזק תמיד באמונה בה’. הקב”ה מורה לציון להרים עיניה ולראות כיצד בניה מגיעים לארץ, וציינו וסיפרנו על איזה ניסים גדולים קרו בזמן ששם ישראל עלו לארץ ועל ההשגחה הגדולה ויד ה’ שהובילה הכל.
חתמנו בדברי הנביא , שמנבא כמה קשה יהיה לישראל לראות ולהבין את כל הניסים והטוב אשר זכו להם. מכאן אנו למדנו על חובתנו הגדולה, לגלות ולדבר על הניסים הגדולים להם אנו זוכים, ולהשתדל תמיד להביט באמונה על כל ההשגחה הגדולה הסובבת אותנו.
שנזכה בעז”ה להביט בעיני אמונה “על ניסך שבכל יום עמנו” בפרט ובמיוחד בכלל, ומתוך כך להודות להלל לשבח ולפאר. שנזכה שיתקיימו בו כל נבואות הנחמה, בכפלי כפליים, ונזכה להתחבר להקב”ה בעבותות אהבה אשר לא ינתקו לעולם. נזכה לשאת עיננו, ולראות כיצד כולם נקבצו ובואו לארצנו הקב”ה אמן ואמן.
——————
[1] לפי התרגום יונתן, המשמעות של “עזבני ה'” היא לשכינה.