ארבעה נקראו נחלה, בהמ”ק שנאמר (שמות טז) בהר נחלתך, ארץ ישראל נקראת נחלה שנאמר (דברים יט) בארץ אשר ה’ אלוקיך נותן לך נחלה, התורה נקראת נחלה שנאמר (במדבר כא) וממתנה נחליאל, וכן ישראל מקבלי התורה נקראו נחלה שנאמר (יואל ד) עמי ונחלתי ישראל. אמר הקב”ה יבאו ישראל שנקראו נחלה לארץ ישראל שנקראת נחלה ויבנו ביהמ”ק שנקרא נחלה בזכות התורה שנקראת נחלה.
[מכילתא (שירה) פרק י’]
דברנו על כך שארבעה דברים נקראו קנינו של הקב”ה – ארץ ישראל, התורה, בית המקדש, ועם ישראל, ובארנו שקנין אינו רק ממונו של בעליו, אלא הוא חלק מהופעתו והתבטאותו בעולם.
נחלה לעומת קניין
המדרש שאנו עוסקים בו כעת, מבאר שהנ”ל לא רק נקראו קנינו של הקב”ה – הם נקראו נחלתו. נחלה איננה קניין ככל הקניינים. היא קניין מיוחד שעובר בירושה מדור לדור. יתירה מכך, בתורתנו בקדושה, אין באמת אפשרות למכור את הנחלה. אמנם מבחינה טכנית נראה שאפשר למכרה, שהרי המשנה אומרת שקרקע, גם אם היא נחלה, נקנית בכסף, שטר וחזקה. אך במבט קצת יותר מעמיק ניתן לראות שזו איננה מכירה רגילה. בדרך כלל, כשאדם מוכר לחבירו חפץ – החפץ קנוי לו לעולם, אך נחלה נמכרת רק עד לשנת היובל, ובהגיע שנה זו הנחלה שבה לבעליה המקוריים. נמצא אם כן, שמכירת נחלה הינה החכרה ולא מכירה.
קניין הנחלה שונה באופן נוסף מקניין רגיל. בקניין רגיל, לאחר שהתבצעה המכירה ונעשה קניין – אין המוכר יכול לחזור בו. אך בהחכרת נחלה – זכותו של המוכר לחזור בו בכל רגע נתון, והקונה מוכרח להסכים – ובלבד שיחזיר המוכר לקונה את החלק היחסי משווי הקרקע – לפי השנים שנותרו עד לשנת היובל [כך שלדוגמה, אם אדם קנה מחבירו קרקע בשווי 400,000 ₪ 40 שנה לפני היובל, והוא רוצה להחזירה לרשותו כעשר שנים מאוחר יותר – הוא יצטרך לשלם לו 300,000 ₪ כיון שבחישוב השנים יוצא שהקונה שלם 10,000 ₪ עבור כל שנה].
מדוע יש להשיב נחלות?
לכאורה הדבר אינו מובן. מדוע התורה צוותה עלינו להשיב את הנחלה לבעליה המקוריים כשירצו בכך, או כשתגיע שנת היובל? הרי התורה התירה לנו לסחור כראות עינינו, ולא הגבילה אותנו בשאר הקניות אותן אנו מבצעים. במבט ראשוני, ניתן לענות שהתורה רצתה לדאוג לרווחת החלש והעני – או במילים של היום, התורה השתמשה בהלכות הנחלות, מתוך תפיסה סוציאליסטית, שתעזור לאדם שהיה כה עני עד שמכר את נחלתו – לשוב ולהשתקם.
אך הדבר מעט קשה – אם התורה רצתה לדאוג לרווחת החלש – היא יכלה לצוות לתת סכום מסוים לצדקה בכל שנת יובל ובכך לסייע להקטנת הפערים הכלכליים בעם. מדוע הדבר חייב להתבצע בעזרת החזרת נחלות? יתירה מכך, מי שלא שפר עליו גורלו וקרקעו אינה קרקע טובה לבניה או חקלאות – ישאר עני גם אם יחזירו לו את קרקעו, והוא ודאי היה מעדיף לקבל מענק כספי ולא את נחלת אבותיו. ונראה שהקושיה הגדולה ביותר היא, שאם הסיבה להשבת הנחלות היא חברתית-כלכלית – מדוע יש להשיב נחלות לאדם עשיר? הרי מצבו הכלכלי טוב אף אם לא תושב אליו נחלתו.
נראה לומר, שהתשובה לשאלות אלו תנתן אם נתבונן מעט בגדרה של הירושה והנחלה, ובכך נבין שיש כאן עניין עמוק יותר מהעניין הכלכלי גרידא.
מעשר בהמה
המשנה במסכת בכורות (ט,ג) אומרת שבהמה שנקנתה מאדם אחר – פטורה ממעשר בהמה. בגמ’ (נה:) מבואר שלמדים זאת מהפסוק “בכור בניך תתן לי, כן תעשה לשורך לצאנך” – כמו שב”בניך” נותנים מעשר רק מהנולדים אצלך, ולא מהנקנים או הנתנים במתנה (שהרי זה לא שייך בבנים) – כך גם במעשר בהמה. בהמשך, המשנה אומרת שהאחים שקבלו ירושה מאביהם – חייבים במעשר בהמה. ולכאורה זה אינו מובן, הרי הגמרא אמרה שאדם חייב במעשר בהמה רק אם הבהמה נולדה ברשותו – וכאן הבהמה נולדה ברשות אביהם, ואם כן מדוע היורשים נותנים מעשר בהמה?
ננסה להביא קושיה נוספת, ובעזרתה לעמוד על גדרה של הירושה.
משיחת בן מלך
הגמרא במסכת כריתות (ה:) אומרת שאף שצריך למשוח את המלך החדש בשמן המשחה – אין מושחים מלך בן מלך. ומבארת הגמרא שזהו מכיון שמלוכה עוברת בירושה. וצריך להבין, גם אם מלוכה היא ירושה – כיצד יהא היורש מלך אם לא משחו אותו?
הגדרת הירושה
אין כאן המקום להביא קושיות נוספות ואת דעות הראשונים בנידון, אך מדוגמה זו ומעוד רבות נוספות, ניתן להבין שירושה איננה העברת ממון רגילה בין שני אנשים. כשאדם מוריש ממון לבניו – הממון אינו עובר לרשותם. מתרחשת פעולה הפוכה – הבנים נכנסים לנעלי האב והם ממלאים כעת את מקומו בעולם.
כיון שכך – מובן מדוע היורשים חייבים במעשר בהמה – כיון שבירושתם הם כביכול נכנסו תחת אביהם – וא”כ נחשב הדבר כאילו הבהמה נולדה ברשותם. כמו כן, מובן מדוע אין צריך למשוח את בן המלך, כיון שהמלוכה עוברת בירושה – הבן נכנס לנעלי אביו – ואם כן נחשב הדבר כאילו הוא נמשח בעצמו.
חזרת הנחלה ביובל
המשנה בבבא בתרא קוראת לכל דיני ירושות – דיני נחלות – “יש נוחלים ומנחילים” (ב”ב קח.). לפי כל האמור לעיל – אנו יכולים להבין מדוע התורה כה הקפידה על החזרת הנחלה בשנת היובל, ועל כך שלא ניתן למכור נחלה לצמיתות. ירושתו ונחלתו של האדם אינן רק ממונו שקבל מאביו – הם הביטוי לכך שהבן הוא ממשיכו של אביו. כשהבן יורש, כאמור – הוא נכנס לנעלי אביו, וממלא את מקומו בעולם. אם הנחלה לא תושב אל היורשים – הקשר בינם לבין משפחת ומורשת אביהם – יחלש וינתק. אנו לא מעוניינים בכך. התורה רוצה שנחלת אבותיו תשוב אל האדם – לא רק בכדי לעזור לו מבחינה כלכלית. כאמור לעיל, מבחינה כלכלית יתכן שהיה עדיף לנקוט בדרך אחרת. התורה מצווה אותנו להשיב כל אדם לנחלת אבותיו כדי לקשר אותו עם כל שרשרת הדורות שהיו לפניו. רק בנחלתו המקורית יוכל הבן באמת לגלות את הפוטנציאל הטמון בו – כיון שנחלה היא המקום המחובר והמשויך למשפחתו שלו. ביורשו את הנחלה הוא הופך להיות לחלק מן המסורת הזו.
ביאור המדרש
על פי ביאור זה בגדרה של הנחלה – אנו יכולים להבין שהמדרש שקורא לארץ ישראל, התורה, עם ישראל והמקדש נחלתו של הקב”ה – מעלה אותנו לרובד נוסף, מעבר לזה שנתבארה במדרש שאמר שנקראו קנין. קנין אמנם הוא חלק מביטויו של האדם בעולם, אך נחלה היא הביטוי העצמי ביותר של קנינו של האדם בעולם – הדרך בה הפך הוא להיות ממלא מקום אביו, והדרך בה בנו שלו יהפוך להיות ממלא מקומו. נחלה היא ממון שמקשר את האדם עם שורשו – ורק בה הוא יוכל לבטא את כל הכחות הגנוזים בו – כיון שהמקום הזה יועד מראש למשפחתו שלו. מתוך הבנה זו ניתן לומר, שכוונת המדרש היא לומר שביטויו העצמי ביותר של הקב”ה – שעל ידו הוא כביכול מגלה את עצמו ממש בעולם – הוא על ידי הארבעה הנ”ל. כיון שכך – אנו זקוקים לכך שארבעת הנחלות הללו יתאחדו ביחד – כדי שנוכל לגלות את שם ה’ בעולם.
אם עם ישראל אינו נמצא בנחלתו – ארץ ישראל – הוא אינו יכול באמת להופיע את גילויו של ה’ בעולם – כי הוא מנותק. הוא אינו מחובר כמו שצריך לקשר האמיתי שלו עם אבותיו. רק מתוך ההמצאות בארץ – בנחלתנו – אנו יכולים ללמוד ולקיים את התורה ובעז”ה לבנות את ביהמ”ק מתוך חיבור נכון ואמיתי.