“עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כבשו חייב. הנוטע לרבים, חייב. ר’ יהודה פוטר. הנוטע ברשות הרבים, והעובד כוכבים שנטע, והגזלן שנטע, והנוטע בספינה, והעולה מאליו, חייב בערלה”. [מסכת ערלה, פרק א’, משנה ב’]
רקע
משנה זו עוסקת באיסור ערלה. כתוב בספר ויקרא (פרק יט , פסוק כג): “וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל”. התורה מצווה אותנו שלא לאכול מפירות האילן בשלוש שנותיו הראשונות.
במשנה שלנו מובאות חילוקי דינים על איזה אילנות חל האיסור הזה. אומרת המשנה: “עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כבשו חייב”. לפני ביאת עם ישראל לארץ ישראל, האילנות הנטועים כבר פטורים מערלה. אולם אחרי כניסת עם ישראל לארץ, אף לפני שכבשו אותה, כל אילן מרגע זה והלאה שיטעו אותו חייב בערלה.
דבר זה שונה ממצוות החלות דווקא עם הכניסה לארץ ישראל, שהתורה אמרה שאין חייבים בהם אלא מעת “ירושה וישיבה”, כלומר, לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים. דוגמא לכך היא מצוות איסור “חדש”, שתבואה החדשה בכל שנה אסורה עד הקרבת קורבן העומר (ויקרא כג, יד).
שאלות על המשנה
האם יש משמעות לעצם ההגעה של עם ישראל לארץ עוד קודם כיבושו?
עוד יש לשאול, מדוע שונה מצות ערלה שהיא חלה על האילנות עוד קודם כיבוש הארץ, בשונה ממצוות אחרות התלויות בארץ החלות רק לאחר ‘ירושה וישיבה’?
עוד דבר תמוה הוא, מדוע המשנה כותבת הלכה שלכאורה הייתה שייכת ונוגעת רק לזמן מסוים מאוד – לאותו דור הנכנס לארץ. בזמנינו אין השלכה להלכה זו, באשר אנו גרים בארץ מאות שנים אחרי כניסה זו לארץ, וכל האילנות שבה ודאי שחייבים בערלה. מדוע אם כן לכתוב הלכה זו במשנה לדורות?
קדושת ארץ ישראל בעצם המסירה לאבות
רבינו אשתורי הפרחי, מרבותינו הראשונים, כותב בספרו ‘כפתור ופרח’ (פרק י’, ד”ה וכן יעקב)[i] יסוד גדול ביחס לקדושת הארץ. קדושת ארץ ישראל אינה רק משעת כיבושה על עם ישראל. ארץ ישראל התקדשה בעצם נתינתה לאבות. אמנם דבר זה אינו שלם עד הגעת עם ישראל לארץ בפועל. אבל עצם זה שהארץ נועדה לעם ישראל, שהיא ניתנה לנו על ידי הקב”ה, היא המקדשת אותה.
הוא מביא לכך ראיות רבות, על קדושת הארץ לפני כיבושה. יעקב אבינו יוסף ומשה רבינו, כולם השתוקקו להקבר בארץ ישראל לפני שנכבשה על ידי עם ישראל. אברהם קנה את חלקת הקבורה בחברון. האבות רצו להקבר בה בגלל קדושתה, שהנקבר בה ניצול מצער גלגול מחילות, כפי שהגמרא בירושלמי אומרת במסכת כלאיים (ט, ג). בארץ ישראל יש סגולה מיוחדת שבתחיית המתים תתגלה שהמתים חיים בלי ייסורין. בארץ ישראל יש סגולה מיוחדת ופנימית, והיא הקדושה ביותר ביחס לכל ארצות. ור’ יודה בן פזי אומר בגמרא (ירושלמי נזיר פ”ז ה”ב) שאדם ראשון, נזר הבריאה, נברא ממקום המזבח.
הרשב”א (רבי שלמה בן אדרת), כותב בתשובה (שו”ת הרשב”א, חלק ה, סימן נו) את אותו יסוד. מבאר הרשב”א, מדוע המשנה צריכה ללמד אותנו שאילנות שניטעו לפני ביאת עם ישראל לארץ פטורים מערלה? הרי זה דבר ברור שלפני ביאתם אין חיוב במצוות התלויות בארץ! עונה הרשב”א: “לפי שארץ ישראל אף קודם שבאו, מוחזקת היא בידם”. ארץ ישראל היא שייכת לעם ישראל מנתינתה לאברהם אבינו. לפיכך המשנה נצרכה ללמדנו במפורש, שלמרות זאת עד ביאת עם ישראל חובת ערלה לא חלה.
יסוד זה עונה על השאלה הראשונה והשלישית ששאלנו. ראשית, כעת מובן מדוע יש משמעות להגעת עם ישראל לארץ עוד קודם כיבושה. כי מצד האמת, הארץ היא קדושה ובחזקת עם ישראל עוד קודם לכן. מעצם ייעודה לעם ישראל היא קדושה. לכן התחייבנו במצוות ערלה אף קודם כיבוש ‘ירושה וישיבה’[ii].
על פי יסוד זה אנו עונים גם על השאלה השלישית. המשנה רצתה ללמד אותנו את יסוד זה שבקדושת ארץ ישראל, כדי ללמד אותנו על חוזק הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל. על כן חז”ל שנו לנו הלכה זו במשנה למרות שהלכה זו אינה מעשית בזמנינו.
טעם ההבדל בין מצות ערלה למצוות אחרות התלויות בארץ
אמנם ישנם מצוות התלויות בארץ, שאנו מתחייבים בהם רק משעת הכיבוש. כמו איסור “חדש” כפי שהזכרנו. זאת משום שגם אם עוד קודם הכיבוש יש קדושה עצמית לארץ, ישנו חסרון בכך שעדיין הארץ לא נכבשה וחולקה לשבטים. בגלל חסרון זה, לא ניתן להתחייב עדיין בכל המצוות התלויות בארץ. ככל שהקשר של עם ישראל וארץ ישראל מתחזק, יש לכך השלכות הלכתיות. ככל שעם ישראל כובש יותר משטחי ארץ ישראל, ככל שיותר מעם ישראל שוכן בארץ ישראל, כך גם המצוות שתלויות בה חלות בנו ביתר שאת. דוגמאות לכך: רק כשרוב עם ישראל בארץ ישראל אנו מתחייבים במצוות הפרשת חלה (מסכת כתובות דף כה ע”א). ורק כאשר יושב כל שבט במקומו, אנו מתחייבים במצות שמיטה ויובל מן התורה (מסכת ערכין דף לב ע”ב).
זאת התשובה לשאלה השנייה ששאלנו. לא בכל המצוות אנו מתחייבים בעת הכניסה לארץ ישראל. ככל שאנו מחזקים את הקשר לארץ ישראל, אנו מתחייבים בעוד מצוות. בערלה התחייבנו בעת הכניסה לארץ, אך במצוות נוספות רק לאחר ‘ירושה וישיבה’.
הקשר לארץ ישראל בזכות אבות
ארץ ישראל קדושה תמיד מעת ייעודה לאבותינו, והיא מוחזקת בידינו מאז. ישנו קשר בין שלושת המרכיבים של ארץ ישראל, האבות, ועם ישראל. עם ישראל הוא עם סגולה, היותנו בני אברהם יצחק ויעקב מבטא את ההמשכיות של סגולה זו שהופיעה בהם. ארץ ישראל היא קדושה באשר היא הארץ המיועדת לבני אבותינו הקדושים, לעם סגולה.
הקשר שלנו לארץ ישראל אינו תלוי בכיבושה. אנו קשורים אליה בצורה עצמית. עם קדוש שייעודו להיות באדמת הקודש. קדושתה והחיבור שלנו אליה הם דבר אחד. היא קדושה כנחלה לעם קדוש. וקשר זה היה מעולם ולעולם יהיה, כי היא קשר עצמי.
יהי רצון שעם ישראל כולו ירגיש את הקשר העצמי והנצחי לארץ ישראל, ובזה נזכה להמשיך לבנות את הארץ ולהבנות בה ונחיש את הגאולה השלימה.
——————