תפילת “יהי כבוד” כוללת את הפסוק מתהלים (פרק קלב:יג) “כִּי בָחַר ה’ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ”
הפסוק הבא הוא: (פרק קלב:יד) “זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ”
בפסוק הראשון מתוארת בחירת הקב”ה ב”ציון” ורצונו להתיישב בה. בפסוק שאחריה מובאת התאמה אחרת – ציון היא מנוחת הקב”ה, והוא יושב בה כי כך רצונו. במדרש כתוב שפסוק זה עוסק בירושלים, שנקראת גם “ציון”.
מה המשמעות של המילה “ציון”? למה היא מכוונת ומה מיוחד בה?
מה הכוונה שהקב”ה “אוה למושב לו”, מה המשמעות של רצון זה, ומדוע נעשה שימוש בלשון “איוה”.
מזמור זה עוסק למעשה בעיר ירושלים. ירושלים מייצגת בעיני כל ישראל את הלב הפועם של ארץ חמדת אבות. ארץ ישראל, על כל מעלותיה וסגולותיה, מתמצתת בצורה הכי יסודית מקורית ורוחנית בירושלים עיר הקודש. תפקידה של ירושלים באומה את תפקיד הלב באיברים – הכלי דרכו כוחות החיים עוברים.
למעשה, בפסוק זה נחשפת לפני דוד המלך ע”ה בחירת הקב”ה בירושלים וכן מובא במדרש ויקרא פרשת אחרי מות פרק יז –
“והיכן המקום אשר בחר, זו ירושלים, שנאמר כי בחר ה’ בציון אוה למושב לו (תהלים קל”ב י”ג), לפיכך מזהיר משה את ישראל ואמר איש איש מבית ישראל וגו'”
אם כן נשאר לברר כיצד באה לידי ביטוי ישביתו של הקב”ה בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט.
בחירת ה’
ראשית, יש להבין מה בכלל שייך בבורא עולם מושג של “בחירה”. בחירה, לכאורה, היא בירור בין דברים הקיימים. אולם, כיצד עניין זה שייך בבורא העולם ומנהיגו, שהוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות?
לכן צריכים להסביר מילים אלו בפסוק לפי דברי הרב צבי יהודה הכהן קוק, שביאר בכמה וכמה מקומות שבחירה אלוקית היא לא בירור מתוך מכלול דברים כמו הבחירה האנושית, אלא היא יצירה עצמאית[1]. אם כן, גם ארץ ישראל שהיא הארץ המובחרת, במובנה הכללי, וגם ירושלים המתמצת את רוחניותה של ארץ ישראל במובנה הפרטי, הם יצירה אלוקית מיוחדת ליעודם הנצחי.
בתהילים נחשפת מול דוד המלך ע”ה יצירה זו בגילוי, וזה הכוונה “כי בחר ה’ בציון”, כלומר, הקב”ה יצר לו בעולם מקום מיוחד שנקרא “ארץ ישראל” ובתוך ארץ ישראל יצר נקודה פנימית יותר שנקראת “ירושלים”.
חילופי השמות של “ירושלים” ו”ציון”
ניתן להבחין שהלשון בה מתוארת ירושלים היא “ציון” ולא בשמה המוכר יותר – ירושלים. מה טעם נקט הפסוק דווקא במילה זו לתאר את עיר הקודש?
עוד יש לשים לב, ש”ציון” לא תמיד מתייחסת דווקא לעיר ירושלים אלא לשאיפה הכללית לארץ ישראל, וגם מושג זה יתבאר בעז”ה, כמו התנועות בראשית הציונות שנקרא “דרישת ציון”, “הקונגרס הציוני” וכו’.
“ציון” מול “ירושלים” מייצגת מימד פנימי יותר של העיר ירושלים, כמו שכתוב בפסוק “כי מציון תצא תורה”. ממילא, “ציון” היא הכלי הרוחני מחובר ומחיה את כל המימד של ארץ ישראל – ודרכה היא שואבת את כוחותיה. קשר זה מזכיר את הקשר שבין יהודי פשוט לבין תלמיד חכם וצדיק. תפקידו של הצדיק להיות כלי להשפיע רוחניות ליהודי הפשוט ולהזין אותו בה[2]. כך גם תפקידה של ירושלים, היא ציון, להשפיע מן הליבה הרוחנית של עם ישראל לכל ארץ ישראל – “כי מציון תצא תורה”.
הקבלה זו בין דמות הצדיק לבין המושג ציון מצינו במסכת ברכות (נח:)
“אמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן, שנאמר ‘שיר המעלות לדוד הבטחים בה’ כהר ציון,’ [תהלים קכ”ה:א] מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו, אף בתיהן של צדיקים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן…”
ר’ יוחנן מקביל בין בניין בית המקדש “הר ציון” לבניין בתי הצדיקים. כשם שעתיד הקב”ה להחזיר את עם ישראל לישובו בציון בבניין בית המקדש, ובוודאי אין הכוונה רק במובן הגשמי המעשי, אלא גם במובן הרוחני עתידים ישראל לחזור לציון, לנקודה הרוחנית הזאת, כך השפעת הצדיקים והתלמיד חכם על עם ישראל תחזור במלוא עוז. הצדיקים, תלמידי החכמים, שמשפיעים מתורתם ועצמותיהם הרוחניות על ישראל עתידים לשוב לבתיהם. אולם מה משמעות הדברים?
ההקבלה שעשה ר’ יוחנן בין בתי הצדיקים לבית המקדש, על פניה, סתומה. אמנם על פי הביאור של המושג “ציון” וייחוסו אל המושג “צדיק”, אור חדש נשפך על האמור במדרש, משום שלשניהם נקודה משותפת – להיות כלי משפיע תורה וקדושה לכלל עם ישראל.
ביאור המילה “איוה”
לעיל ביארנו שבחירת הקב”ה איננה בחירה במובן של בירור בין דברים אלא בחירה שמשמעותה יצירה ובריאה. על גבי הבנה זו, נצרף את ההסבר של המושג ציון בתור הנקודה הרוחנית של ארץ ישראל, מרכז האנרגיה הרוחנית והלב של ארץ ישראל.
מדוע אם כן הביטוי בפסוק הוא “כי בחר ה’ בציון אוה למושב לו”? ביאור הדברים הוא ש”איוה” משמעותה “תאווה”.
ידוע הסיפור החסידי, ששאל אחד מחסידיו של האדמו”ר מחב”ד הראשון, “בעל התניא”, מדוע ברא הקב”ה את העולם? ענה לו האדמו”ר על פי המדרש “נתאווה הקב”ה לעשות לו דירה בתחתונים” אמר לו האדמו”ר, הקב”ה נתאווה, ועל תאווה – לא שואלים שאלות! כלומר, תאווה מסמלת דחף גדול מאד לדבר מסויים. אפילו שבדרך כלל אנו רגילים לשמוע מילה זו בהקשר שלילי – למילה “תאווה” יש גם צדדים חיובים, ואחד מהם הוא אותו הצד המוזכר לעיל – רצון גדול ועמוק שדבר לא יכול לעמוד בפניו.
המשמעות העמוקה של הדברים היא עומק הבחירה האלוקית בציון, בירושלים, ובכלל ארץ ישראל.
המושג “תאווה” במובן האלוקי איננו דומה כלל ל”תאווה” במובן האנושי, אך הקבלה אחת קיימת ביניהם – זהו גילוי של רצון פנימי, עמוק מאד, ונשגב מאד, שכל כולו מלא בכוחות חיים אדירים שמתמצתים בכח יצירה עצום, שאי אפשר לתמצת אותו בשאלת “למה”, משום שהוא מעל לכל טעם.
הבחירה האלוקית בציון איננה בירור – היא יצירה, וזה בדיוק הביטוי – “כי בחר ה’ בציון” מן הצד האנושי, נראה שהקב”ה בחר במקום “ציון” כמו כל בחירה בעולם, אבל לבחירה זה מימד פנימי ונצחי יותר – “איווה למושב לו” תאווה להשכין שכינתנו בתוכנות ועל ידנו בארץ ישראל.
סיכום
אם כן בפסוק ישנה הקבלה בין מימד חיצוני לפנימי –
“כי בחר ה’ בציון”- הוא המימד החיצוני, הבחירה כפי שהיא מתגלה למקבל האנושי הרגיל.
“איווה למושב לו” – הוא המימד הפנימי, עומק הבחירה האלוקית בארץ ישראל ובירושלים, הנובעת מרצונו הפנימי ביותר.
אם כן ביאורנו את המושג ציון, שמשמעותו הבחינה הפנימית יותר של ירושלים, הבחינה בה ירושלים משפיעה על כל ארץ ישראל ועם ישראל “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים” ובנוסף לכך ביארנו ש”איווה” עוסק בבחירה המיוחדת של הקב”ה בירושלים ובארץ ישראל, שנובעת מהרצון העליון ביותר, גבוה מעל כל טעם וסיבה. לדוגמא, לאדם אין את היכולת להבין מה קדם לעולם, לשכל האנושי קשה לתפוס את מה שקדם לו – משום שמה שקדם לו במובנים מסוימים הינו “מעליו”, כך לגבי הרצון האלוקי – לאדם אין את היכולת לרדת לסוף דעת רצון ה’ בעולם.
יהי רצון שתהיה לנו התשוקה הנכונה להקדוש ברוך הוא למרות שאיננו מבינים את הדרכי האלוהים.
——————
[1] שיחות הרב צבי יהודה, ספר בראשית, פרשת וירא סדרה א’ פיסקה 3 “ציבוריות” עמ’ 149.
[2] עיין כתובות קיא: “וכי אפשר להדבק בשכינה”