ת”ר: “ואספת דגנך” מה ת”ל? לפי שנא’) יהושע א, ח) “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך” יכול דברים ככתבן? ת”ל “ואספת דגנך” הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר’ ישמעאל. ר”ש בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע”י אחרים, שנאמר (ישעיהו סא, ה( “ועמדו זרים ורעו צאנכם” וגו’, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע”י עצמן שנאמר) דברים יא, יד( “ואספת דגנך”, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר (דברים כח, מח( “ועבדת את אויביך” וגו’. אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כר’ שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.
[ברכות לה:]
המחלוקת בין התנאים
לעומת מחלוקות רגילות בהלכה בין שני תנאים – למחלוקת זו בין רבי ישמעאל ורשב”י יש השפעה רבה על כל ארחות חיינו, ולא רק על פרט אחד מהם.
שיטת ר’ ישמעאל היא שעל האדם לעבוד לפרנסתו, ובנוסף לכך – ללמוד תורה. הוא מוכיח את דבריו מן הפסוקים: כולנו אומרים פעמיים בכל יום “והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי…ואספת דגנך ותירשך ויצהרך” – הקב”ה מבטיח לעם ישראל שהוא יזכה לאסוף את תבואת השדה במידה ויקיים את המצוות, ואם כן ודאי שעבודת השדה היא דבר רצוי ומבורך.
לעומת שיטתו של ר’ ישמעאל, דעת רשב”י היא שעל האדם אך ורק ללמוד תורה. מה עם פרנסה? היא כבר תגיע לבד. גם הוא, כמו ר’ ישמעאל מביא ראיות מן הפסוקים: ישעיהו מתנבא “ועמדו זרים ורעו צאנכם” – משמע שבמצב מתוקן האדם אינו רועה את צאנו בעצמו, אלא נותן לזרים, דהיינו לגויים, לעבוד בשבילו. [רשב”י מוסיף שהפסוק אותו הביא ר’ ישמעאל – “ואספת דגנך ותירשך ויצהרך” מדבר על מצב בו אין ישראל עושים את רצונו של הקב”ה, ולכן במצב זה הם נאלצים לעבוד את האדמה בעצמם. ביאור זה בפסוק לכאורה קשה ביותר, כיון שהפסוק מדבר על מצב של “אם שמוע תשמעו אל מצוותי” ואם כן כיצד אומר רשב”י שהפסוק מדבר על מצב שבו לא עושים את רצונו של הקב”ה? אך ב”ה נבאר את הראיה של רשב”י בהזדמנות אחרת].
המחלוקת היא רק בארץ ישראל
לאחר שהגמרא מביאה את שיטות התנאים הללו, היא מסכמת בדבריו של אביי: “הרבה עשו כר’ ישמעאל ועלתה בידן, כרשב”י ולא עלתה בידן” – כלומר, אביי לא הכריע בין התנאים, אך אמר שבפועל, הרבה עשו כר’ ישמעאל – קיימו מצוות ולמדו תורה במקביל לעיסוק בפרנסה – ואכן הצליחו בכך, ולעומת זאת – אין הרבה שהצליחו לנהוג כרשב”י – דהיינו רק ללמוד תורה.
החתם סופר, בפרק לולב הגזול (סוכה לו., ד”ה דומה לכושי תנן) מתקשה – מהגמרא משמע שמומלץ לנהוג כר’ ישמעאל, שהרי לא רבים הצליחו לנהוג כרשב”י, מדוע אם כן יהדות הגולה נהגה במשך שנים רבות לעסוק אך ורק בתורה ולא ללמד את הבנים גם אומנות? כדי לתרץ קושיה זו, חידש החת”ס ביאור בסוגיה: מחלוקתם של ר’ ישמעאל ורשב”י היא אך ורק בארץ ישראל. אך בחו”ל – לדעת כולם יש לנהוג כרשב”י וללמוד תורה. ולמה יש הבדל בין ארץ ישראל לחו”ל? מכיון שבארץ ישראל “העבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים”. עבודת הקרקע בארץ ישראל, מחדש החת”ס – היא מצווה! מכח מצווה זו סובר ר’ ישמעאל שלא ניתן ללמוד תורה במשך כל היום. כמו שאין לומר “לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה הכא נמי (כך גם) לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה”. כלומר, עבודת האדמה בארץ ישראל היא מצווה ממש, אותה השווה החת”ס להנחת תפילין.
ראיה לדבריו מביא החת”ס מבועז – שהיה זורה את גורן השעורים (רות ב-ד), ומאלישע שהיה חורש בשנים עשר צמדי בקר (מלכים א, פרק יט) – והרי ודאי שנביאים וצדיקים כאלו לא יעסקו במלאכה בזמן בו הם אמורים ללמוד תורה – ומכאן ראיה שהעבודה בארץ ישראל, וקיום מצוות ישוב הארץ היא מצווה ממש.
מצווה זו, אומר החת”ס, אינה קיימת כלל בחו”ל, שהרי איננו מצווים על ישוב הונגריה, ולכן בחו”ל גם ר’ ישמעאל מודה לרשב”י שיש ללמוד תורה במשך כל היום.
[כיון שהדברים מחודשים, נביא את דבריו של החתם סופר בלשונו:
“..רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם … מודה ר”י לרשב”י ועל זה אנו סומכים על ר’ נהוראי במתניתן סוף קידושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בחוץ לארץ וכנזכר לעיל”].
גם רשב”י מודה בארץ ישראל
אם נעיין בצורה מעמיקה יותר בדבריו של החתם סופר, נראה שלכאורה הוא סותר את עצמו. בפירושו של החתם סופר לתורה, בפרשת שופטים (ד”ה מי האיש) החתם סופר מתייחס שוב למחלוקתם של ר’ ישמעאל ורשב”י, אך שם הוא כותב דבר שונה. לדבריו שם – רשב”י דבר דווקא על חו”ל, אך בארץ ישראל גם רשב”י מודה שיש לעבוד את האדמה!
לכאורה, הדברים סותרים לגמרי. אם בחו”ל כולם מסכימים שיש ללמוד תורה, ובארץ ישראל כולם מסכימים שיש לעבוד את האדמה – היכן נחלקו?
נראה, שכדי לענות על שאלה זו נצטרך לדייק בדבריו של החתם-סופר, ובעקבות כך להגיע להבנה חדשה בדבריו:
“…ונראה לי, בזמן שישראל שרויים על אדמתם מצוה לאסוף דגנך לא לצורך פרנסתו, דצדקו דברי רשב”י ודברי ר’ נהוראי (שאמר: איני מלמד את בני אלא תורה(קידושין פב.), אלא משום מצות ישוב ארץ ישראל (כלומר, שהאמת הייתה כדברי רשב”י שיש ללמוד תורה בלבד, אך הדבר נדחה בגלל מצוות ישוב ארץ ישראל), ומשום הכי היה בועז זורה גורן השעורים, ואלישע שנים עשר צמדים לפניו… ורשב”י ור’ נהוראי מיירי כשאנו מפוזרים בין האומות, ויש בהם אומנים מרובים ולא צריך לנו, והעוסק בהם הוא להמציא לו פרנסתו, על כן מניח אני כל אומנויות ואיני מלמד בני אלא תורה…”.
המחלוקת – בעבודה לצורך פרנסה
נראה אולי לומר, שהביאור בדבריו של החתם סופר הוא כך:
ישנם שני אופנים בהם האדם יכול לעבוד: א. עבודה שהיא לצורך פרנסתו. ב. עבודה שהיא לשם מצווה דהיינו ישוב ארץ ישראל.
גם ר’ ישמעאל וגם רשב”י סוברים שאם אדם עובד לצורך פרנסתו בחוץ לארץ – אין עבודה זו אמורה לבטל אותו מלימוד תורה. על כך דיבר החת”ס בפרק לולב הגזול, ולכן שם הוא אמר שבחוץ לארץ כולם מסכימים שיש ללמוד תורה בלבד.
כמו כן, מודים ר’ ישמעאל ורשב”י בדבר נוסף – אם אדם עובד בארץ ישראל לשם עשיית מצווה – דהיינו לשם קיום מצוות ישוב ארץ ישראל – עליו לעבוד את האדמה, כפי שנהגו בועז ואלישע, ובנוסף לקיום מצווה זו גם יעסוק בלימוד תורה, כיון שלימוד התורה אינו מבטל את האדם ממצווה שבגופו, כמו שאדם מניח תפילין ונוטל לולב אף שזה מפסיק אותו מלימודו. על כך דבר החת”ס בפרשת שופטים, ולכן כתב שגם רשב”י מודה בארץ ישראל.
על מה כן נחלקו? על אדם שעובד את האדמה בארץ ישראל לצורך פרנסתו. דעתו של רשב”י היא שכיון שהאדם אינו עושה זאת לשם מצווה, אלא לשם פרנסה – אין לו “היתר” לבטל מלימודו לצורך כך. לעומת זאת, דעתו של ר’ ישמעאל היא – שכיון שסוף כל סוף במעשה האדם הוא עושה מצווה, גם אם כוונתו היא לשם פרנסה ולא רק לשם עשיית המצווה – עליו לעסוק בישוב הארץ בנוסף ללימוד התורה שלו.
סיכום
יתכן שניתן לתרץ את הסתירה בדברי החתם סופר בדרכים אחרות, אך דבר אחד ניתן ללמוד בבירור מדבריו: העבודה בארץ ישראל אינה רק דרך להרוויח כסף, היא מצווה! כמו שתפילין ולולב הם מצוות, כך גם העבודה בארץ ישראל. כיון שכך, גם גדולי עולם כבועז שהיה ראש הסנהדרין (רות רבה ה,י) וכאלישע שהיה נביא וממשיכו של אליהו – עבדו בארץ ישראל, למרות שלמדו עקב כך פחות תורה.
ב”ה, אחרי שנים רבות בהן עם ישראל היה בגלות והוא יכל לעבוד אך ורק לצורך פרנסתו, זכינו לחיות בארץ ישראל בה העבודה עצמה היא מצווה, ויה”ר שנזכה לעבוד את ה’ בכל מעשינו.