אמר החבר: הלא תראה איך קבלה הארץ שבתות, כמו שאמר שבת הארץ, ושבתה הארץ שבת לד’, ולא נתן רשות למכרה לצמיתות, כמו שאמר: והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. ודע, כי שבתות ד’ ומועדי ד’ אמנם הם תלויים בנחלת ד’.
(כוזרי, מאמר ב אות יח)
הכוזרי בחר להודיענו שקדושת הארץ וקדושת הזמן תלויות זו בזו. יש כאן שני חידושים שמחוברים בקשר אדוק. החידוש האחד הוא שהארץ מתקדשת יותר בזמנים מסוימים. למשל, בשנת השמיטה וביובל יש קדושה על הפירות הגדלים בארץ ישראל (ע”ז סב, ב).
חידוש נוסף מחדש הכוזרי ששינויי הזמנים נקבעים דווקא לפי מיקום השמש ביחס לארץ ישראל. דהיינו שהתחלת היום בכל העולם כולו צריכה להתחיל מנקודה מסוימת בין מזרח למערב בכדור הארץ, ומשם והלאה השמש ממשיכה לעבור ולשקוע לכיוון מערב ומחילה את השם של היום החדש במקומות ששוקעת בהם. ביום השישי של בבריאת העולם הורד אדם הראשון לגן עדן בזמן כניסת השבת בארץ ישראל, ומפני שבחר הקב”ה בארץ ישראל שהיא באמצע העולם, יוצא שזמן שקיעת השמש בארץ ישראל תהיה בחצי הלילה בנקודה המזרחית ביותר המיושבת באנשים בכדור הארץ, ואחר 18 שעות מגיע חצות היום בארץ ישראל ותחילת היממה בנקודה הראשונה ביישוב. ומכיוון שאחד התנאים כדי לקדש את החודש הוא שמולד הלבנה יהיה לפני שמתחיל היממה בכל העולם כולו, נמצא שיש סימן פשוט האם התנאי הזה מתקיים: לבדוק האם מולד הלבנה היה לפני חצות היום בארץ ישראל. אם כן, קידוש החודש וכל חשבונות השנים והחודשים נקבעים לפי תחילת היום בארץ ישראל.
לחידושו הראשון של הכוזרי ישנה השפעה נוספת: מכירת קרקע מארץ ישראל, בין אם זו מכירה לחבר או אפילו לקרוב משפחה היא מכירה לזמן קצוב בלבד, כי אחר זמן מסוים מגיע היובל. וביובל, שהוא זמן קדוש, מוכרחת הארץ לחזור לבעליה המקוריים, מפני שרק לבעלים האמיתיים הקרקע ההיא מתאימה באמת, והקדושה שהארץ מתקדשת באותו הזמן דורשת התאמה זו. מה פשר הקשר הזה בין קדושת הארץ ובין קדושת הזמן? נתבונן על שני החידושים הללו בנפרד, ומתוך זה נלמד על החיבור ביניהם.
הארץ מתקדשת בקדושת הזמן, ומקדשת את ישראל
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל בהקדמתו לספרו ‘שבת הארץ’, ספר בהלכות שנת השמיטה, מתאר את היחס המיוחד של קדושת הארץ שבשנת השמיטה אל עם ישראל. הוא פותח בקביעה: “את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה” (הקדמת שבת הארץ עמוד 64 מהדורת תשנ”ג). מסביר הרב, ששמירת השבת מעשיית מלאכה, היא הזדמנות לשחרור מכובד החיים. במהלך החיים, כל אדם טרוד בחיי חול. הוא מתעסק בעמל הפרנסה רבות, מלא בתחרותיות עם צורך של הקפדה על החוקים השונים של הקניות והמכירות השונות, אסרטיביות שלו כלפי אחרים, לפעמים נגישה וכפייה של תשלומים ומאבק עם אנשים. קשה להישאר טהור וקדוש במהלך השבועי והחיים היומיומיים. לכן, נתן לנו ד’ יום מיוחד בשבוע, יום מיוחד לקדושה ולמנוחה. דווקא על ידי המניעה מעשייה ומלאכה, התרחקות מהעולם המעשי, ניתן לעם ישראל לחזור לטבעו האמיתי.
אמירה זו בנויה על הכרת הטבע המיוחד של עם ישראל, השאיפה המיוחדת אל הצדק והיושר, אל העדינות והמוסריות המעולה של האומה. “כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו” (דברים ד, ז). החיים האלוקיים הם מוטבעים בישראל, ומתאימים לזרע ישראל. “כל מי שיש בו ג’ דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו… עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה” (מסכת אבות פרק ה משנה יט).
מעתה, כמו שאנו מתפללים בתפילת מוסף של ראש חודש ואומרים: “ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם”. והכוזרי מרחיב (מאמר ג, אות ה) על הטהרה הרוחנית שמגיעה לכל אדם מישראל בזמנים קדושים, עד כדי כך שהוא קורא שם לעבודת השבת שהיא עבודת ד’ בשמחה בשם: “פרי השבוע”, ומתאר שהיא כמו מזון רוחני לנפש שמספק לגוף את האנרגיה שהוא זקוק לה בכל השבוע ומחדש את המצברים הרוחניים. וכך הוא כותב גם כן לגבי ראשי החדשים, שלושת הרגלים ועל כולם- יום הכיפורים.
ואף גם ארץ ישראל, אומר הרב קוק (בהקדמה לשבת הארץ), היא מכשירה את העם היושב עליה לגלות את תכונתו האמיתית. קדושת הארץ מתגלה בשנה הקדושה הזו, ויחדיו פועלות הן לחזק את העריגה אל הקודש. “שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ!” (הקדמת שבת הארץ שם). יש בזה הכרח לאומה. שנה של שלום וחסד, ללא מאבק על רכוש, בפינוי הזמן מהעבודה אל מרגוע, שקט ואפשרות להתעסק בתורה ובקודש. וגם לארץ יש בזה הכרח. מצאנו ששמירת המצוות טובה לארץ, ובעשיית התועבות הארץ מקיאה את יושביה. וכמו שכתוב: “ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה” (ויקרא כ, כב). ומפני קדושתה של הארץ באותם עיתים, בשמיטות וביובלין, לכן ישנה קדושת שביעית בפירות הארץ, ומתאימה קביעת התורה ביובלות: “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה” (ויקרא כה, י). וקדושת שנות השמיטה יונקת מקדושת שנת היובל, וכמו שנזכר בגמרא: “מנו יובלות לקדש שמיטין” (ערכין לב, ב). וביובלות הוא פסוק מפורש: “כי יובל היא, קודש תהיה לכם” (ויקרא כה, יב). ומכוח זה, אי אפשר למכור לעולם קרקע מארץ ישראל מכירה עולמית, כי הארץ מתקדשת בישיבת ישראל עליה, כל אחד במקומו המיוחד. ובעת היובל, מרוב קדושת הארץ מוכרח כל אדם מישראל לשוב אל ביתו ואל מקומו הטבעי בארץ ישראל.
שינויי הזמנים תלויים בארץ ישראל
קביעת המועדות נקבעה רק על ידי בית הדין הגדול שבארץ ישראל, בזמן שהסנהדרין הגדולה ישבה בירושלים, וכמו שכתב הרמב”ם (ספר המצוות, עשה קנג). אומר הרמב”ם, אין אפשרות לעבר את החדשים ואת השנה אלא בארץ ישראל בלבד.
ומוסיף הרמב”ם: “ובכאן שורש גדול מאוד משורשי האמונה… וזה, שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים, אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב… ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר ד’ מירושלים (ישעיה ב, ג)”.
מחדש הרמב”ם, שקביעת המועדות היא דבר ד’. יש הרבה השלכות לשאלה אימתי יחולו חגי ישראל השונים. יש בזה השפעה על מצוות רבות, ויש בזה צד של לימוד תורה וקיום תורה. על כן, המעמד הקדוש של קביעת המועדות מחויב להיות דווקא מכוחה של ארץ ישראל. ולכן דורשת הגמרא: “לשכנו תדרשו ובאת שמה (דברים יב, ה) – כל דרישה שאתה דורש לא יהא אלא בשכנו של מקום” (סנהדרין יא, ב). דרישת ד’ צריכה לבוא מתוך המקום שבו ד’ משרה את שכינתו, מתוך ירושלים ובית המקדש. זה המקור לכך שעיבור חדשים ושנים מחויב להיות על ידי סנהדרין גדולה ממקום המקדש.
הכוזרי גם הוא מבאר את תלות קדושת הזמנים בארץ ישראל (במאמר ב, אות כ). מציין הכוזרי, שאדם הראשון הוצא מתוך גן עדן בליל שבת והובא אל ארץ ישראל, שהיא מקום התורה. באותו מקום ובאותו זמן התחיל אדם הראשון לקרוא שם לימים החולפים, לפי מה שראה את תנועת השמש משם. הוא גם כן הקפיד להגדיר מתי מתחיל כל יום ומתי מתחיל הלילה, והכל היה לפי ראייתו שראה את השמש מארץ ישראל. כל הדורות שאחריו, המשיכו את הספירה של הימים לפי אותו החשבון. אמנם, השמש שוקעת בהדרגה מקצה היבשה עד קצה היבשה השני, אך כאשר היא שקעה בארץ ישראל קבע אדם הראשון שנכנס יום השבת. מכאן, המשיכה השמש לשקוע עד מערב העולם, ונכנסה שם השבת עד שחזרה השמה לשקוע בארץ ישראל ביום של המחרת. וכך ראוי, מוסיף הכוזרי, כי ארץ ישראל היא מקום התורה.
היחס בין שני החידושים של הכוזרי
אפשר לבאר את היחס בין שני החידושים הללו באופן הבא: כל דבר בעולם הזה נמצא בשתי מסגרות, מסגרת של זמן ומסגרת של מקום. המסגרת של הזמן נותנת את האופי שלה לאותו יום, לאותה עונה. וכמו שאומרת הגמרא: “האי יומא דקא גרים” (פסחים סח, ב), ותרגומו: זה היום שגרם. שם מדובר לגבי חג השבועות, שלולא חג השבועות לא היה רב יוסף גדול בתורה. ויש מסגרת של מקום. כל מקום נותן את ערכו לכל מה שנמצא באותו מקום, בהתאם לתכונתו של המקום ובהתאם לתכונת מה שנמצא בו. ומהו הזמן? הזמן נקבע על פי תנועת כדור הארץ מסביב השמש. אם כן, הזמן נקבע בהכרח ביחס למקום מסוים, וביחס למקום אחר אין זה נחשב אותו היום ולא אותה השעה. על כן, זמן קדוש נקבע בהתאם למקום קדוש. ומאידך, החומר הקדוש של אדמת ארץ ישראל מתקדש אף הוא במסגרת הזמן הקדוש של חגי ישראל.
סיכום התשובות
ראינו אם כן שני צדדים לקשר שבין קדושת ארץ ישראל לבין קדושת הזמן:
א. זמנים קדושים מאפשרים לעם ישראל להתקדש ולהתעדן, הן מצד העתים הקדושות עצמן שנותנות מנוחה ומחדשות את המצברים הרוחניים, והן מצד הארץ שמתגברת ומתקדשת בעתים הללו ודורשת את המנוחה מעבודת הקרקע ומחזירה את ישראל אל תכונתם הטבעית.
ב. חישובי הימים והשעות עבור קביעת המועדות והחלת קדושתן על ישראל אינם יכולים להתקיים אלא במקום המקדש, כי קביעת המועדות היא גם כן דבר ד’.
מכח כל הביאורים הללו, אומר הכוזרי – שקדושת הארץ וקדושת הזמן קשורות זו בזו בקשור הדוק מאוד.
עת הגאולה ומעלת הארץ בימינו
גם זמן הגאולה הוא זמן קדוש. בגאולה, כל העולם כולו מתכונן לעולם מתוקן, עולם טהור מתאווה ועוול. עולם שבו ד’ אלוקים יתגלה בכל מקום, ועדינות וחמלה רבה תורגש בין בני האדם השונים, וכלפי כל דבר ביקום. זה תהליך. וגם במהלך של ההכנה הזו ישנה קדושה. וכך אמרו בגמרא: “כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא- עין לא ראתה אלוקים זולתך (ישעיהו סד, ג)” (סנהדרין צט, א). זאת אומרת, הנביאים נבאו הרבה טובות לימות המשיח, וירבו הטובות הללו עוד יותר בעולם הבא שהוא כולו רוחני. ומהרש”א מפרש שם שזה נלמד מהפסוק: “ביום ההוא יהיה ד’ אחד ושמו אחד” (זכריה יד, ט), שאז יהיה לד’ יתברך חיבור גמור עם עולמו. וגם ארץ ישראל מתקדשת בעת הגאולה, עד כדי כך שמעידה הגמרא: “עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות” (כתובות קיב, ב), מכוח בניין הארץ והמקדש וישיבת כל ישראל במקומם המיוחד להם בארץ ישראל.
בדורות האחרונים, ברוך ד’, עם ישראל חוזר לארץ ישראל. ישנו תהליך של גאולה. העולם כולו התעדן ונעשה יותר מוסרי בעקבות כך, וגם האמונות השונות הולכות ומתעדנות. אם עד לפני כמאה שנה עוד לא דיברו על הרעיון של ‘מוסר ו’חוקי אתיקה’, וכל מלכות טרפה את חברתה בלא חשש שהעולם יתנגד לכך, וגם היה מקובל להוציא אנשים להורג בלא צדק ובלא משפט, הרי שבימינו העולם השתנה. גם ארץ ישראל חזרה להיות מרכז התורה העולמי, ונכפל מספר לומדי התורה וקלות הבנתה עד למאוד. ואם משחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות (סוטה פרק ט, משנה יב), בימינו פירותיה של ארץ ישראל חוזרים לתת טעמם וריח הטוב בעין יפה. חקלאים העידו על החיטה שבארץ ישראל שהיא גדולה פי שלושה בגודלה מחיטה רגילה, ועל היין שבארץ ישראל שבריא ללב הרבה יותר מיינות שבעולם.
יהי רצון שנזכה לראות את השלמת תהליך הגאולה, ונכיר בקדושה של התקופה המיוחדת הזו שזכינו לנו וקדושת ארץ ישראל תתגלה לעין כל. אמן