וַיְהִ֗י אַחֲרֵ֛י מ֥וֹת מֹשֶׁ֖ה עֶ֣בֶד ה’ וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹֽר: מֹשֶׁ֥ה עַבְדִּ֖י מֵ֑ת וְעַתָּה֩ ק֨וּם עֲבֹ֜ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֗ה אַתָּה֙ וְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יהושע א׳, א-ב)
לאחר מות משה עבד ה’, אומר ה’ ליהושע בן נון: עבור את נהר הירדן עם בני ישראל אל הארץ המיועדת להם. בעקבות דבר ה’, מצווה יהושע לשוטרים להכין את העם לנסיעה לארץ המיועדת שתהיה בעוד שלושה ימים.
בפסוק ב’ ננסה לעמוד על שני דברים תמוהים:
מדוע משה מתואר כאן בתואר “משה עבדי” ?
כתוב “ועתה”, מה הקשר בין פטירת “משה עבדי” לבין הצווי של ה’ לעבור מיידית את נהר הירדן ?
מאחר שמשה מת, יש להיכנס מיד לארץ, כדי שארץ ישראל תשפיע נגד מידת הכעס
הגמרא במסכת נדרים (כב.) אומרת על הפסוק “ונתן ה’ לך לב רגז” (דברים כח, סה) – “בבבל כתיב”. כלומר, בחוץ לארץ יש מצב של “לב רגז”, מצב שהכעס שולט על ליבו של האדם, אבל בארץ ישראל אינו כן. בגמרא שם מובא מעשה באדם שהרג את חברו מתוך כעס כאשר היו בדרכם לארץ ישראל, ובגמרא מוסבר, שאותו מעשה אירע לפני ששני אנשים אלו עברו את הירדן וממילא מעשי הרצח לא אירע בתחומי ארץ ישראל, אלא בעבר הירדן (“שלא נתקדשה להבאת העומר ולמקצת קדושות”- ר”ן שם).
העולה מהגמרא הוא, שבחוץ לארץ שולטת מידת הכעס, ורק קדושת ארץ ישראל וסגולתה המיוחדת עוזרת לאדם לשלוט על מידה רעה זו. כידוע, מידת הכעס נובעת ממידת הגאוה, כי אדם שיש לו את מידת הענוה אינו כועס (וכמו שכתוב באגרת הרמב”ן : “וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענוה שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות”). לכן כל עוד שמשה “עבדי”- העניו מכל אדם, היה חי, הוא הקרין והשפיע את המידות הטובות שלו על כלל ישראל לתקן את מידותיהם, ולאחר מותו של משה היתה סכנה גדולה להתגברות מידת הכעס.
זה מה שאמר הקב”ה ליהושע: “משה עבדי מת”- ואין יותר את ההשפעה שלו על העם לתקן את מידותיהם, ובפרט מידת הכעס, שהיא “מידה רעה להחטיא בני אדם” (כלשון הרמב”ן באיגרתו), ולכן “ועתה קום עבור את הירדן הזה” כדי שקדושת וסגולת ארץ ישראל תשפיע על עם ישראל שיהיה להם מידות טובות, ובמיוחד לגבי מידת הגאוה. בהמשך יבואר עוד הקשר בין ארץ ישראל ובין התגברות על מידת הגאוה.
הייחודיות של ספר יהושע
באותה הסוגיה בנדרים, העוסקת בקשר שבין התגברות על מידת הכעס ובין ארץ ישראל, מובאת אימרה לגבי ייחודיותו של ספר יהושע מבין שאר ספרי הנ”ך:
“אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל – לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא, מאי טעמא? ‘כי ברוב חכמה רב כעס’ (קהלת א, יח)”.
מסביר הר”ן שם:
“מפני שערכה של ארץ ישראל היא – שבספר יהושע מפורשות עיירות שבארץ ישראל והנחלות אשר נחלו ולפיכך אפילו לא חטאו היו צריכין ספר יהושע.”
כלומר, ליציאת מצרים, קבלת התורה ומסע ישראל במדבר על מנת להגיע לארץ ישראל המתוארים בתורה, יש את התכלית של ישוב הארץ ונחלתה המתואר בספר יהושע.
הגמרא מביאה כסיבה מדוע נצרכו לשאר ספרי התנ”ך את הפסוק ‘כי ברוב חכמה רב כעס’ (קהלת א, יח), וביאר השיטה המקובצת (נדרים כב:) שכיון שעם ישראל התדרדר לעוון של כעס, הם נצרכו ליותר חכמה (המובאים ביתר ספרי התנ”ך) כדי להתמודד עם העבירה.
מדוע עוון הכעס כל כך חמור ומה הקשר לארץ ישראל?
הר”ן מסביר על דברי הגמרא “כל הכועס כל מיני גהנום שולטין בו” (נדרים כב.)- “לפי שהכעס מביאו לכפור בעיקר”. והסבירו בעלי המוסר, שהסיבה שאדם כועס הוא משום שהוא חושב שהכל צריך להיות לפי מה שנראה לו, וכאשר הדברים לא מסתדרים לפי מה שהוא חושב אז הוא כועס, ואם היה לאדם את האמונה שהקב”ה הוא זה שמנהל ומשגיח על העולם, והקב”ה הוא העומד מאחורי כל דבר שקורה אז האדם לא היה כועס כשהדברים מתרחשים בניגוד למה שנראה לו. אדם שכועס בעצם לא מכיר בכך שהקב”ה מנהל את העולם.
ככל שאדם נצרך ליותר השתדלות אז הוא נכנס לסכנה שהדברים עלולים להראות שהם רק תלויים בו, והוא ה’בעל הבית’ על מה שקורה, ואם משהו יקרה שלא מתאים לדעתו אז הוא יכעס מאוד. לעומת זאת, ככל שהאדם נמצא במצב שלא יעזור לו להשתדל והוא נצרך לטובתו של הקב”ה, הוא אמור להיות בסיכון נמוך יותר להיכנס לידי כעס, כי הוא מבין שהרבה דברים לא תלויים בו.
זה ההבדל בין חוץ לארץ ובין ארץ ישראל.
משה רבינו מסביר לעם ישראל את ההבדל בין ארץ מצרים לבין ארץ ישראל (דברים יא, י- יב):
כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק:
וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם:
אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה’ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה:
בארץ מצרים השדות זקוקות תמיד להשקיה, לעבודת האדם, והמים נמצא שם תמיד, ולכן הרבה יותר קשה לאדם להרגיש שהקב”ה הוא זה שמסייע לו בפרנסתו. לעומת זאת, בארץ ישראל השדות תלויות בגשם שהקב”ה יוריד, האדם יכול לעבוד כמה שהוא רוצה אבל ללא הגשם שלא תלוי בו, לא יהיה לו פרנסה. ארץ ישראל זקוקה להשגחה המתמדת של הקב”ה בכדי שתבואה בה תצמח. “אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה’ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה”.
לכן האדם המתגורר בארץ ישראל, במקום שהוא נצרך תמיד באופן גלוי לחסדיו של הקב”ה נמצא בסיכון נמוך יותר ליפול לידי כעס, משום שהוא אמור להבין שכל מה שקורה לו הוא בגלל רצון הקב”ה וממילא אין לו על מה לכעוס. בודאי שגם בארץ ישראל קיים האתגר לראות את יד ה’ ולא לומר “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה”, אבל בחוץ לארץ אתגר זה יותר קשה.
המעבר בין הנהגת משה (דור המדבר) לבין הנהגת יהושע (דור באי הארץ)
תחת הנהגת משה רבינו, צורת החיים בה עם ישראל חיו הייתה כולה ניסית. הם אכלו מן, שתו מים מהסלע, ובגדיהם לא בלו. הם לא נזקקו לשום השתדלות. הם היו תלויים באופן גלוי רק בהקב”ה. לאחר פטירתו של משה רבינו, הגיע הזמן של עם ישראל לחיות בתוך הטבע ולהשתדל עבור פרנסתם. כמו שביארנו, ככל שאדם תלוי במעשה ידיו הוא עלול לחשוב שהכל תלוי בו ולא לראות את מעשי הקב”ה, וכשהדברים לא קורים לפי רצונו לבוא לידי כעס. לכן לעומת דורו של משה, דורו של יהושע נדרש להיכנס באופן מיידי לארץ ישראל, בכדי שיחווה את יד ה’ גם כאשר הוא נזקק להשתדלות, ויכיר בהקב”ה גם בחיי הטבע. אם דורו של יהושע, הדור שנזקק להשתדלות, היה מתעכב בעבר הירדן, הוא היה מתעכב מלהיכנס לארץ בו המצב הוא “עיני ה’ אלוקיך בה” ומסתבך במצב שקשה יותר לראות את יד ה’, ובסיכון גדול שישלט בהם מידת הכעס.
הנהגת “דור באי הארץ” של דורינו
העולה ממה שלמדנו הוא, שארץ ישראל היא המקום הטוב ביותר עבור התגברות על מידת הכעס, מכיון שההשגחה של הקב”ה ניכרת בה יותר מכל מקום אחר, וממילא זה צריך לגרום לאדם להכיר שכל מה שקורה לו זה מהקב”ה ואין לו על מה לכעוס. כמובן, שגם בארץ ישראל צריך להתבונן כל הזמן ולהגביר את המודעות לגבי “ניסך שבכל יום עימנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת” (מתוך ברכת ההודאה שבתפילת העמידה), אך בארץ ישראל ההתבוננות הזאת קלה יותר שאר המקומות.