התחברות / הרשמה

שלי לשלי [מדרש-3]

היה שותף של ארץ ישראל יומי

תרום עבור דבר תורה

Torah Lesson written by: יעקב כרמון

זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. מהו לכם? לכם היא ראויה. משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא אחרת, ולשפחותיו עבדים מן אוסיא אחרת. עמד המלך וחשב בדעתו ואמר: העבדים שלי והשפחות שלי – מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי. כך כביכול אמר הקב”ה: הארץ שלי שנאמר (תהלים כד) לה’ הארץ, ואומר כי לי הארץ, וישראל הם שלי שנאמר (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים, מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי, לכך נאמר זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה.

(במדבר רבה, פרשה כג, פסקה י’-יא)

תמיהות על המשל – טעות כלכלית

על פניו, המדרש הנ”ל, אינו מובן כלל וכלל, לא המשל ולא הנמשל. בפשטות המדרש מספר לנו על מלך שהיו לו עבדים ושפחות. בתחילה, קנה המלך שפחות נוספות, כדי להשיאן לעבדיו. וכן קנה עבדים נוספים, ממקומות אחרים – כדי להשיאן לשפחותיו. לאחר זמן הוא חשב על כך שהוא עושה טעות כלכלית – שהרי יש לו כבר עבדים ושפחות – והוא יוכל להשיאם זה לזה – וא”כ, אין צורך לקנות עבדים ושפחות ממקור חיצוני, ובכך יוכל המלך לחסוך לעצמו זמן וכסף.

אבל אם חושבים על הדבר – אם יש למלך כסף כדי לקנות עוד עבדים ושפחות, קנייתם לא תבזבז לו כסף, אלא תגדיל את עשרו. הרי אם יש לו מאה עבדים ומאה שפחות, ולכל זוג כזה לצורך הדוגמה נולדים חמישה ילדים – לאחר מס’ שנים יהיו לו 500 עבדים נוספים, אך אם יקנה שפחות לעבדיו ועבדים לשפחותיו – יוכל המלך להכפיל את הדור הבא של העבדים, וכך יוולדו לו 1,000 עבדים חדשים. כל עבד כזה שיוולד – יוכל לעבוד בממלכתו של המלך ולתרום לפיתוח הכלכלי שלה. וא”כ, בכל קניית עבד או שפחה נוספים ע”מ להשיאם לעבדים הקיימים – המלך מבסס ומפתח את המצב הכלכלי של ממלכתו. מדוע המדרש מציג את המלך כחכם יותר לאחר שהחליט שלא להשקיע כספים נוספים ולקנות עבדים ושפחות מבחוץ, הרי בפשטות ההפך הוא הנכון?

בנוסף, מה חשב המלך בהתחלה ומה התחדש לו לאחר מכן? הרי הפתרון עליו חשב המלך הוא פתרון די פשוט – לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שאין צורך להביא עבדים ושפחות מבחוץ כשיש לך כאלו אצלך.

תמיהות על הנמשל – מלא כל הארץ כבודו

כמו כן, לכאורה איננה מובנת כוונתו של המדרש להמשיל את הקב”ה למלך הנ”ל. גם אם נקבל את קביעתו של המדרש שלכאורה טוען שמבחינה כלכלית עדיף למלך להשיא את עבדיו לשפחותיו – איך זה קשור לקב”ה? הרי לקב”ה אין הגבלה כלכלית, הוא יכול לעשות כרצונו. אם יעדיף “לקנות” עבדים ושפחות נוספים – יעשה כן, ולא יחסר לו מאומה, וא”כ מה הקשר למלך במשל? יתירה מכן, אצל הקב”ה לא שייך לומר שמשהו לא שלו, אמנם עמ”י מבטא את הקב”ה בעולם יותר טוב מכל דבר אחר, וזה מתקיים דווקא בארץ ישראל, אבל איך שייך לומר שהקב”ה מעדיף לשים את עמ”י בארץ ישראל – כדי לחסוך לעצמו “לקנות” עם או ארץ נוספים שכביכול אינם שלו??

ביאור המשל – שלי לשלי

נראה, שהתשובה לכך טמונה במילותיו של המדרש. אילו המדרש היה מעוניין לומר שהמלך רצה לחסוך לעצמו כסף בכך שהשיא את עבדיו לשפחותיו – היה עליו לומר “עמד המלך וחשב בדעתו ואמר: יש לי עבדים ושפחות, מוטב אשיא עבדי לשפחותי”. אך המלך במדרש אינו אומר כן. הוא אומר “העבדים שלי והשפחות שלי. מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי”. מדוע הוא אומר כן? למה יש צורך לחזור ולומר ארבע פעמים שמדובר בדברים שלו?

כנראה שכוונת המדרש שונה ממה שחשבנו בתחילה. באמת, מבחינה כלכלית עדיף היה למלך לייבא עבדים ושפחות מבחוץ – ובעזרתם להגדיל את חוסן ממלכתו. אבל המלך במדרש אינו מעוניין בכך. הוא מעוניין בדבר אחר. הוא רוצה ליצור ממלכה – ששמו ייקרא עליה. שכל מי שיראה עבד או פועל בממלכתו – יוכל להצביע עליו ולומר – אה, זה עבד איכותי. רואים שהוא של המלך. הוא מבין שזה יפגע בהכנסות הממלכה, אבל המלך שלנו אינו מעוניין בכמות, אלא באיכות. כיון שכך, הוא מדגיש ואומר – העבדים שלי והשפחות שלי, אשיא עבדי לשפחותי. שלי לשלי. כיון שהסברנו כך את דבריו של המלך, מובן גם מה חשב בתחילה, ומה החליט לעשות במדרש – בתחילה הוא השקיע בפיתוח כמותי של הכלכלה, ולאחר מכן החליט לעבור לפיתוח איכותי.

תורתכם אינה נתונה כי אם לכם

בספר הכוזרי של ר’ יהודה הלוי, לאחר שהחבר מתאר למלך כוזר בקצרה את יסודות היהדות  – מקשה עליו מלך כוזר קושיה – שנראית לו קשה ביותר (מאמר ראשון, כו):

אָמַר הַכּוּזָרִי:  אִם כֵּן אֲנִי רואֶה שֶׁתּורַתְכֶם אֵינָה נְתוּנָה כִּי אִם לָכֶם.

לנו אמנם נראה הדבר פשוט, התורה באמת נתונה אך ורק לנו, וכך אף השיב החבר למלך כוזר: (כז). אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן הוּא, וְכָל הַנִּלְוָה אֵלֵינוּ מִן הָאֻמּות בִּפְרָט יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּובָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּורֵא אֵלֵינוּ, אַךְ לא יִהְיֶה שָׁוֶה עִמָּנוּ. וְאִלּוּ הָיָה חִיּוּב הַתּורָה מִפְּנֵי שֶׁבְּרָאָנוּ הָיָה שָׁוֶה בָּהּ הַלָּבָן וְהַשָּׁחור, כִּי הַכּל בְּרִיאותָיו. אַךְ הַתּורָה מִפְּנֵי שֶׁהוצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִתְחַבְּרוּת כְּבודו אֵלֵינוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ נִקְרָאִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם.

בתפיסה הכלל עולמית גישה זו אינה מסתדרת. אם אתה מאמין במשהו – לכאורה אתה אמור להפיץ אותו לכמה שיותר אנשים. לא הגיוני שתאמין במשהו ותשאיר אותו אך ורק לעצמך.  אך ליהדות ישנה גישה אחרת משאר הדתות. אין היהדות טוענות שהיא מתאימה לכלל האומות, ואין היא מצפה שכל בני העולם יצטרפו אליה. רצון ה’ הוא שנעבוד אותו מתוך רצון ובחירה. הגמרא [בבלי, עבודה זרה ב:] מלמדת שהקב”ה הציע לכל עם ועם לקבל את התורה. כל אומה שאלה “מה כתוב בה?” לאומה אחת ה’ ענה “כתוב לא תרצח” ואותה אומה ענתה שאינה יכולה לקבלה. אומה אחרת אמרה לה’ שאיננה יכולה לקבל את מצות לא תגנוב, ואומה שלישית ענתה שאיננה יכולה לקבל את מצוה לא תנאך. מכל אומות העולם, רק עם ישראל הסכים לקבל את התורה בלי לשאול מה כתוב בה. גישת עם ישראל מבטאת נאמנות של עבד לאדונו. כנראה בגלל הקשר המיוחד הזה, ד’ הוסיף עוד יום אחרי סוכות, חג בו מקריבים קרבנות עבור שבעים  האומות, דהיינו כלל אומות העולם. ה’ הוסיף את שמיני עצרת להיות ביחד עם עמו הנאמן.

ביאור הנמשל

כעת, אנו יכולים להבין גם את הנמשל במדרש בו פתחנו. לפי התפיסה הכלל עולמית – אם לקב”ה יש עם נבחר – עמ”י – עליו לרצות לפזר עם זה בעולם כולו, ולא להשאירו בארץ ישראל. העם הנבחר אמור לעבור בכל פינה ברחבי תבל ולהפיץ בה את היהדות. כמו כן, אם ישנה לקב”ה ארץ נבחרת – עליו לרצות שכל העמים ישאפו להתגורר בה. זוהי תפיסתו של המלך בתחילת המדרש, לפני שחזר בו: לעבדים מביאים שפחות מבחוץ, ולשפחות מביאים עבדים מבחוץ – מפיצים את עמ”י ואת ארץ ישראל לכולם.

אך הקב”ה, נמשל במדרש למלך לאחר שחזר בו. המלך, כאמור, לא רוצה את הכמות, אלא את האיכות. “לא מרובכם מכל העמים חשק ה’ אלוקיכם בכם ויבחר בכם, כי אם מאהבת ה'”. [דברים ז:ז’] הקב”ה אינו מחפש להפיץ את התורה ואת עמ”י בעולם. כמו כן, הוא אינו מעוניין לתת את הארץ הנבחרת לכל העמים. הוא רוצה שעמו שלו – “כי לי בני ישראל עבדים” [ויקרא כ:ה:נ”ה] יחיה בארץ שלו – “כי לי הארץ”. הוא מעוניין באיכות. רק העם הנבחר בארץ הנבחרת יוכל למלא את התכלית אותה הקב”ה רצה. דווקא מתוך ריכוז הכחות הישראליים בארץ ישראל בדווקא, ולא מתוך הפצתם בכל העולם, נוכל למלא את רצונו של ה’. “מוטב שאנחיל ארצי לעבדי. שלי לשלי”.

ב”ה בדורנו זכינו לחזרתו של העם הנבחר – עבדיו של הקב”ה, לארץ ישראל – ארצו של הקב”ה. אנו מקיימים כעת את השידוך שעשה הקב”ה – שהנחיל ארצו לעבדיו, וכמו שבארנו, אין כאן עניין טכני גרידא, אלא עניין מהותי. כדי לפתח עם סגולה עלינו לחיות בארץ שהיא גם כן של הקב”ה, כיון שרק מתוך ה”שידוך” הזה אפשר באמת לקרוא את שם ה’ עלינו לחלוטין. עם ה’ בארץ ה’. יה”ר שמתוך כך נזכה לגאולה השלמה בב”א.

שתף את השיעור >>