ארבעה נקראו קנין. ישראל נקראו קנין שנאמר (שמות טו) עם זו קנית. שמים וארץ נקראו קנין שנאמר (בראשית יד) קונה
שמים וארץ. בית המקדש נקרא קנין שנאמר (תהלים עח) הר זה קנתה ימינו. התורה נקראת קנין שנאמר (משלי ח) ה’ קנני ראשית דרכו. יבואו ישראל שנקראו קנין, לארץ שנקראת קנין ויבנו בית המקדש שהוא קנין בזכותה של תורה שנקראת קנין.
(מכילתא פ’ ט’)
תמיהות על המדרש
המדרש הנ”ל אומר שעם ישראל, ארץ ישראל, בית המקדש, והתורה קשורים זה לזה, מכיון שכולם נקראו קניין. יבואו ישראל לארץ ישראל ויבנו שם את המקדש, בזכותה של התורה – מכיון שכולם נקראו קניין. במבט ראשוני, שני דברים כאן לא מובנים.a
ראשית, מה הכוונה שכל הדברים האלו הם קניין של הקב”ה? מה זה אומר שהקב”ה הוא “קונה שמים וארץ”? וכי הוא קנה אותם ממישהו? בפשטות, הכוונה היא שהוא “בעלים” על הדברים הללו – אבל גם זה לא מובן – שהרי הקב”ה – מלא כל הארץ כבודו – הוא בעלים על הכל – לא רק על הארץ, התורה, עם ישראל ובית המקדש. מדוע אם כן אומר המדרש שרק ארבעה אלו הם קנייניו של הקב”ה? או יותר נכון לשאול – מדוע בפסוקים רק ארבעה אלו מצוינים כקנייניו של ה’?
שנית, מה זה משנה שכולם נקראו קניין? וכי זו סיבה מספיק טובה לומר שהם קשורים אחד לשני? הרי גם הנעליים שלי, וגם המחשב שלי הם קניינים שלי. וכי נכון יהיה לומר בגלל זה שיבואו הנעליים שלי וידרכו על המחשב שלי, ובכך אני אהיה מרוצה? בודאי שלא! יש לאדם הרבה קניינים, אבל זה לא הופך אותם לקשורים אחד לשני.
נראה לומר, שהתשובות לשתי שאלות אלו תלויות זו בזו, אך לשם כך – נצטרך להקדים ולבאר מהו קניין. ע”מ לעשות זאת – נתבונן בכמה הלכות הקשורות לקנייניו של האדם – ומתוך כך – נוכל אולי ללמוד על מהותו העמוקה של הקניין.
נזקי ממון
בפשטות, קניין שלי הוא חפץ שבבעלותי. אבל נראה שיש לכך השלכות משמעותיות יותר. כולנו יודעים, שאם השור שלי יגח את שור חברי ויזיק לו – אצטרך לשלם לו. אבל מדוע? הרי לא אני הזקתי, השור שלי הזיק, אז אם יש לחבר שלי טענות – שיפנה לשור, מה פתאום הוא פונה אלי? לכאורה ניתן היה לתרץ, שבוודאי שאני אשם בכך שהשור הזיק, שהרי הייתי אמור לשמור עליו, ומכיוון שלא שמרתי – אני חייב לשלם. אבל תירוץ זה אינו פשוט כלל וכלל. הרי אי השמירה שלי לא הזיקה לאף אחד – היא בסה”כ גרמה לכך שהשור יהיה חופשי, ואז הוא הלך מרצונו והזיק – או במילים הלכתיות – זה נזק בגרמא. הכלל ההלכתי אומר – גרמא בנזיקין פטור, ואם כן לא מובן – מדוע שאני אשלם על נזק שעשה שורי? הרי על אי השמירה אי אפשר לחייב אותי.
חייבים לומר, שאני חייב מסיבה אחרת. הגאון ר’ שמעון שקאפ (בחידושי רבי שמעון שקופ ב”ק סי’ א) מבאר שאמנם אי השמירה היא תנאי לחיוב, שהרי אם אשמור על השור ואיכשהו הוא יברח שלא באשמתי – אהיה פטור מלשלם, אבל היא לא סיבת החיוב. הסיבה לחיוב היא אחרת – מכיוון שכשהשור שלי מזיק זה כאילו שאני הזקתי בעצמי. כמו שאם אתן סטירה למישהו, לא אוכל לטעון שהיד נתנה ולא אני – כך גם לגבי השור. כשאני קונה חפץ אני בעצם מקשר אותו אלי, מבאר הגרש”ש, וכביכול אומר שהוא ביטוי שלי בעולם. על כל מה שהשור עושה – אני אחראי, ולכן אם השור הזיק – בעצם אני הזקתי.
כלומר, קניין של חפץ לא רק אומר שהדבר הזה שלי, אלא זה גם אומר שיש לי אחריות עליו, ושהוא קשור אלי והופך לחלק ממה שמוגדר “אני”. או במילים אחרות – עד עכשיו ידענו שאני זה הנשמה שלי ושאני זה גם הגוף שלי. מחדש ר’ שמעון – אתה זה גם הממון שלך.
לא תעשה כל מלאכה…ובהמתך
דוגמה נוספת לכך שהרכוש הינו חלק מן האדם ניתן לראות בהלכות שבת. כולנו יודעים שאנו מצווים על שביתת בהמתנו בשבת “ויום השביעי שבת לה’ אלוקיך לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך”. מה פתאום הבהמה צריכה לשבות? וכי היא צריכה גם ללבוש ציצית? הרי ברור שהבהמה אינה מצווה במצוות. התשובה היא כמו שאמרנו – אתה מצווה לנוח. אם אנחנו מבינים שהבהמה היא חלק מהופעתך בעולם – אז כשהבהמה שלך לא נחה – חלק ממך בעצם לא נח. כיון שכך הדבר – מובן מדוע הבהמה צריכה לנוח בשבת, כיון שכל הממון שלך הוא חלק מהביטוי שלך, ולכן גם הוא צריך לנוח.
קידושין
להבדיל מקניין הבהמות עליו דברנו עד כה, גם בחתונה אנו עושים קניין. “בשלושה דרכים האשה נקנית” (קידושין ב.). וצריך להבין, מה פתאום האשה נקנית? וכי החתן יוכל למכור או להשכיר אותה? אלא התשובה היא כמו שאמרנו, כיון שקניין הוא לא רק פעולה ממונית. קניין הוא פעולה המקשרת בין ה”נקנה” ל”קונה”, באופן שעכשיו הקונה מתבטא גם בנקנה. החתן קונה את הכלה, כיון שכעת היא קשורה ומיוחדת אליו והוא יכול להופיע את הביטוי הנכון שלו בעולם רק בעזרתה. חז”ל (יבמות סג:א) אומרים לנו על הפסוק “זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם” (בראשית ה:ב) – שרק כששני בני הזוג ביחד הם קרויים “אדם”, אבל עד שהאדם מתחתן הוא אינו קרוי עדיין אדם. מהותו של האדם תוכל לצאת לפועל בעולם רק בעזרת אשתו שהיא “קנינו”.
ארבעה נקראו קניין
ונראה, שבעזרת ההגדרה החדשה שנתנו לקנין – נוכל להבין גם את דברי המדרש שפתחנו בו, ולתרץ את שתי התמיהות שהעלנו. עם ישראל, ארץ ישראל, בית המקדש והתורה נקראים קנין של הקב”ה – לא משום שהוא קנה אותם ח”ו ממישהו, או משום שרק הם שלו. הכל שלו. אבל הדברים שהכי מגלים לנו את הופעתו בעולם, הדברים שהכי מיוחדים לו ומבטאים אותו – הם ארבעת הדברים הללו. התורה היא גילוי רצונו של הקב”ה, וכדברי חז”ל (שבת קה.) שהמילה הראשונה בעשרת הדברות – “אנכי” – היא ראשי תיבות של “אנא נפשאי כתבית יהבית” – אני את עצמי כתבתי ונתתי. עם ישראל הוא העם הנבחר, “בני בכרי ישראל” (שמות ד:כב) – הוא העם שמגלה את רצונו של ה’ בעולם. בית המקדש הוא מקום השראת השכינה ו”ביתו” של הקב”ה בעולם. והיכן כל אלו מתקיימים? בארץ שהיא קנינו של הקב”ה, וודאי שהכוונה היא לארץ ישראל. לפי זה מובן מאד מדוע אפשר לקשר את כל אלו שנקראו קניין, ולומר שהם צריכים להתקיים ביחד – כיון שהם נקראו קנין כדי לגלות לנו שהם הדברים שמבטאים את הקב”ה בצורה הטובה ביותר – וא”כ ודאי שיש לצרף את כולם.
אם ח”ו לא יהיה את עם ישראל, את התורה, את בית המקדש או את ארץ ישראל – התגלותו של הקב”ה בעולם לא תהיה שלמה. עד לפני שנים לא רבות, בגלות, היו לנו רק שני קניינים – עם ישראל והתורה, וגם הם לא היו מפותחים מספיק. עם ישראל עבר פרעות נוראיות, וגם מצב התורה היה לעתים לא טוב. גם כשלמדו את תורה בגלות – הייתה זו תורת חוץ לארץ, שנמוכה במעלתה מתורת ארץ ישראל, וכדברי חז”ל (סנהדרין כד.) – “במחשכים השיבני כמתי עולם” – זה תלמודה של בבל. ב”ה, בדורנו אנו זוכים לכך שעם ישראל חזר לארצו – וחלק נוסף מארבעת הקניינים – ארץ ישראל – חזר להתגלות. בזכות חלק זה נוסף לא רק החלק השלישי, אלא גם פרחו החלקים הקודמים – העם נהיה בריא יותר, חזק יותר, הקים לעצמו צבא, מדע כלכלה וכו’. וגם התורה נהייתה גדולה יותר – הן מצד שהיא תורת ארץ ישראל, והן מצד כמות הישיבות והכוללים שיש בימינו – שהיא אדירה וממשיכה לגדול ב”ה. יהי רצון שנזכה בקרוב לבניית הקניין הרביעי – בית המקדש, שמכוח בנייתו יושלמו ארבעת הקניינים, תתוסף קומה בקניינים הקיימים [כמו שנתווספה קומה בשני הקניינים הראשונים כשחזר הקנין השלישי], ונזכה להתגלות שם ה’ בעולם. בב”א.