“ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום, הדבילה, והתמרים, והחרובים, האורז, והכמון, האורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור”.
[מסכת דמאי פרק ב’, משנה א’]
משנה זו עוסקת בחובה להפריש מעשרות מפירות מספק. חז”ל תקנו להפריש מעשרות מספק בקונה או מקבל פירות מעמי הארץ, אנשים החשודים שאינם מפרישים תרומות ומעשרות. חיוב הפרשת מעשרות זה, נקרא בשם “מעשר דמאי”. משנתינו מלמדת, שיש פירות (וכמה קטניות) שבכל מקום, גם שלא בארץ ישראל, חובה לעשר דמאי (מספק).
הסיבה היא, משום שפירות אלו (הדבילה והתמרים וכו’) משום יופיים ואיכותם, ניכר וברור לנו שהם תוצרת ארץ ישראל. אם הם היו מחוצה לארץ, היה ניכר עליהם במראה ובאיכות, שהם אינם מארץ ישראל.
הגמרא בירושלמי (דמאי ב, א) אמנם שואלת על כל הפירות המנויים במשנה, שהרי יש מקומות נוספים שמגדליםאותם גם בחוץ לארץ. הגמרא מתרצת בצורה מפורטת ומסבירה לגבי כל פרי המוזכר במשנה את יחוד היופי והאיכות של הגדל דווקא בארץ ישראל. למשל, הגמרא אומרת שהחרובים מיושרים וסימטריים, שצורתם נאה, והאורז לבן מאוד ואיכותי.
היום איננו רואים את האיכות והיופי בפירות המנויים במשנה. ודאי שברוך ה’ ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, “ואין לך קץ מגולה מזה” (בבלי, סנהדרין צ”ח.). אך איפה אותו המיוחדות שהמשנה דברה עליו?
יותר מזה, אנו יודעים שהגמרא בסוטה (לד, א) מספרת על המרגלים ששמונה מהם נשאו אשכול ענבים אחד! כך היה גודל הפירות אז. בפשטות הפירות בזמן המשנה לא היו כאלה, ואף עינינו רואות היום שאין זכר לזה. מדוע לא זכינו לראות את המיוחדות הזאת של פירות ארץ ישראל?
איכות פירות ארץ ישראל
בירושלמי מסכת פאה (ז, ג) מובא סיפור בגמרא, ממש בהקשר לשאלתינו. רבי אבהו, רבי יוסי בן חנינא ורבי שמעון בן לקיש, שלושה אמוראים, עברו על כרם אחד שנקרא ‘דורון’, והוציא להם האריס (חקלאי בשכירות) אפרסק אחד, ואכלו ממנו הם וחמוריהם והותירו ממנו, והם שיערו את שגודלו של האפרסק היה כגודל סאה עדשים (סאה הינה גודל 1.7 ליטר בערך), שזה כגודל אלפס (סיר בישול) של כפר חנניא (בהמשך נתייחס לדימוי הזה לסיר של כפר חנניא). אחר זמן הם חזרו ועברו שם שוב, ואותו אריס הוציא להם שניים שלושה אפרסקים לתוך ידו. כלומר, הפירות התקטנו כל כך עד כדי ששלושה נכנסו לתוך יכף יד אחת. אמרו לו רבי יוסי בן חנינא ורבי שמעון בן לקיש, מאותו אילן שהבאת לנו אז אנו רוצים! אנו רוצים את מהאפרסקים הענקיים שהבאת לנו אז. הוא ענה להם, אכן האפרסקים מאותו אילן הם. קראו עליו אותם אמוראים, את הפסוק (תהילים קז, לד): “אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ”. פירוש הפסוק הוא, שארץ מיוחדת שראויה לעשות פירות משובחים, נעשתה לארץ מלאה מלח, שלא מצמיחה דבר. ומדוע? “מרעת יושבי בה”, כיוון שיושביה חטאו והרעו את מעשיהם. לשון הגמרא שם הוא: “כי בעוונות נשתלחה המארה בפירות”. כלומר, בגלל עוונותינו, נהייתה קללה בפירות ארץ ישראל, והם איבדו את איכותם המיוחדת.
בעל הספר שער החצר, הצו”ף דב”ש (רבי דוד בן שמעון), מדבר על פירות ארץ ישראל ושבחם באריכות, לאורך הספר. בהתייחסו לסיפור זה (בפרק רמז), הוא מסביר מדוע בחרו חז”ל לדמות את גודל האפרסק לגודל אילפס של כפר חנניא. חז”ל רצו שלא ישתכח מהם אותו פרי המרשים שראו. הם רצו לזכור את מה שהם ראו, כי דבר זה יחזק אותם להשיב ליבם אל ה’ כל העת, כי הם ראו מה החטא גרם לפרי. עכשיו כל עת שיראו את האילפס של כפר חנניא, יזכרו את המעשה שהיה ויתחזקו בתשובה.
איכות הפירות משקפת את מצבו הרוחני של עם ישראל, ושל העולם כולו
בעל הספר שער החצר (בפרק רז), מבאר שיש קשר בין איכות הפירות, למצבנו הרוחני. הפירות עצמם משקפים זאת. כאשר אנו חוטאים, אנו מונעים את השפע שהקב”ה משפיע להופיע בארץ. ארץ ישראל היא המקור לברכת השפע לעולם כולו, וכאשר בארץ ישראל השפע יופיע, הדבר ישפיע על כל הארצות. כפי שחז”ל אמרו: “משחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות” (משנה בסוטה, פרק ט,משנה י”ב) – בכל העולם.
עם ישראל וארץ ישראל הם מהות ויישות אחת, כפי שהרב קוק זצ”ל מסביר באורות ארץ ישראל (פסקה א). גם בצד הגשמי והפיזי, גם בפירות. כאשר אנו חוטאים, אנו פוגמים בארץ עצמה, ופגם הפירות רק משקף את החטא. כמו אדם החולה במחלה באחד מאיבריו הדבר משפיע על כל גופו, כך גם כאן. כאשר עם ישראל חוטא, ארץ ישראל כחלק ממהותו נפגמת גם היא.
בעל שער החצר מביא גמרא מופלאה בירושלמי (יומא, ד), המספרת ששלמה המלך צייר את כל מיני האילנות בבית המקדש. נעשה נס, ובזמן שהאילנות שבעולם היו עושים פירות, גם האילנות שבציורים שבמקדש עשו פירות. כאשר מנשה המלך, שהיה רשע, העמיד צלם בהיכל, יבשו האילנות שבבית המקדש. מדוע עשה כך שלמה המלך? מה הדבר הזה מסמל? כי על ידי עבודת המקדש, מתקנים כל הפירות שבעולם. המקור לשפע בעולם מתחיל בארץ ישראל, ומקור השפע בארץ ישראל הוא בית המקדש, שם הכל מתרכז, ומשם הכל נובע. המקדש לגבי ארץ ישראל, וארץ ישראל ביחס לשאר העולם, דומים ללב באיברי הגוף. יש כאן קשר של גוף אחד, יישות אחת. כמו לב המזרים דם ואנרגיה לשאר הגוף, כך המקדש וארץ ישראל משפיעים שפע לעולם.
בעל שער החצר מסביר שהכל התחיל מחטא אדם הראשון, שבחטאו נגרם שפע רב נמנע לרדת לעולם, וניטל טעם הפירות. הקב”ה קבע בארץ ישראל שארית פליטה, ושם ציווה לבנות את בית המקדש שיחזיר את הברכה והשפע לעולם, על ידי עבודת הכהן הגדול שהוא שלם בלא מום (חסרון) כאדם הראשון שהיה שלם בלא שום מום.
כידוע בזמן הגלות, ארץ ישראל נותרה שוממה. על הפסוק (ויקרא כו, לב): “וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ”, אמרו חז”ל בתורת כהנים (ספרא ו, ח): “זו מדה טובה לישראל, שלא יהו ישראל אומרים: ‘הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח’, שנאמר: ‘ושממו עליה אויביכם היושבים בה’, אף האויבים הבאים אחריכם לא ימצאו בה נחת רוח”. היום אנו זוכים לראות את הארץ פורחת, וארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, ואין לך סימן לגאולה יותר מזה, כדברי הגמרא סנהדרין (צח, א). דבר זה מלמד אותנו על התרוממות רוחנית של עם ישראל, שבעזרת ה’ רק תעלה ותשפיע על כל העולם.
אולם גם כיום עדיין לא זכינו לאותו השפע המתואר בדברי חז”ל על פירות ארץ ישראל (כמו למשל בירושלמי בפאה ז, ג הנ”ל), וזאת משום שיש לנו עדיין תהליך של מסירות נפש והתעלות של עם ישראל בארץ ישראל, ברוחניות וגשמית, שעדיין לא השלמנו. ברור לנו שהתחלנו את התהליך. בסוף התהליך, מתוך כל מסירות הנפש שלנו, ייבנה בית המקדש, ונזכה לכל השפע והברכות שחז”ל תיארו, כפי שהיה בשנים קדמוניות.
סיכום
ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, שפירותיה אינם דומים לפירות אף ארץ אחרת. היא מקור הברכה והשפע לכל הארצות, וכך גם גשמית היא משובחת מכל ארצות. אולם בעוונותינו, ניטל טעם הפירות. הקשר של עם ישראל לאדמתו, הוא כקשר של גוף אחד, של יישות אחת. החטא מנע הופעת השפע בארץ ישראל, וממילא דבר זה השפיע גם על העולם כולו. בעת הזאת, אנו זוכים לראות את פעמי הגאולה ואת התחדשות הברכה בארץ ישראל, ודבר זה מלמד אותנו על התרוממותו הרוחנית של עם ישראל. עדיין יש לעם ישראל עוד דרך של התעלות רוחנית וגשמית בארץ ישראל. בזכות מסירות הנפש שלנו, נזכה גם לשפע והברכה שחז”ל תיארו לנו, כפי שהיה בעבר.
בעזרת ה’ בזכות זה שנקדש את מעשינו וניטיב את דרכינו, נזכה לראות את הארץ בשיא יופיה ותפארתה, ובבניין בית המקדש במהרה בימינו!