עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות.
(משנה מסכת כלים פרק א)
המשנה מעלה את הקביעה המובנת-מאליה לכאורה “ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות”. אכן ראויה אמירה זו להופיע במשנה אבל כאן הקורא מופתע? “מה היא קדושתה?” שואלת המשנה. מה זאת אומרת “מהי קדושתה”? הרי הקב”ה שוכן בתוכה, היא נקראת ארץ ה’, הובטחה לאבות ועוד ועוד! התשובה מפתיעה עוד יותר: “שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם”. זהו?! זו התשובה על השאלה מהי קדושתה של ארץ-ישראל?!
כדי לענות על שאלה זו, נתבונן במאמר הכתוב בעצמו בספר במדבר. בפרשת שלח, אחרי הדברים הקשים שנאמרו לעם ישראל בעקבות חטא המרגלים, אחרי ששמעו כי לא יזכו בעצמם לראות את הארץ הטובה אלא רק בניהם, נצטווה משה על פרשת נסכים הפותחת במילים: “כי תבואו אל הארץ” ומסביר שם רש”י שהתכוון הקב”ה לבשרם שייכנסו לארץ וכי לא התבטלה חלילה מתנת הארץ. פרשת נסכים, נסכי הקרבנות, מיוחדת בכך שהיא נוהגת בארץ ישראל בלבד. מדוע לא אמר הקב”ה במפורש כי יזכו להיכנס לארץ? אנו רגילים למשל בדברי הנביאים כי אחרי נבואת פורענות ישנה נבואת נחמה והבטחה, מדוע א”כ כאן לא נסמכה נבואת נחמה אלא פרשה הלכתית העוסקת במצווה שמתקיימת דווקא בארץ?
התשובה היא אחת לשני המקורות- קדושה איננה דבר תלוש, לא ממשי, התלוי ביחסו של האדם אל הנושא – כרגש לב. הקדושה היא מציאות מעשית, ממשית, קיימת. על כן קדושה מתבטאת תמיד בהלכה, במצווה, בהנהגה מעשית ברורה ומחייבת. אם מארץ ישראל ניתן להביא עומר ושתי הלחם ולא משום מקום אחר, אם בארץ ישראל מקריבים נסכים עם הקרבנות ובחוץ לארץ לא, הרי לנו מציאות אחרת. התנהגות אחרת וממילא גם הבנה עמוקה כי יש כאן מקום אחר ואדמה אחרת.
מה פירוש המושג ‘מקום קדוש’? הרי הקדושה היא רוחנית ומקום הוא בדרך כלל גשמי! מקום קדוש הוא מקום בו יש ביטוי נאמן ומלא יותר לרצונו של הקב”ה, מקום בו החיים מתנהלים בצמוד לתכנים אלקיים. בחוץ לארץ שגרת החיים אינה תלויה כמעט במצוות ובמושגים של רצון ה’, הפירות והירקות פטורים מן התורה מכל מתנות הכהנים הלווים והעניים, אין תרומות ומעשרות, אין ביכורים ואין חלה, אפילו מי שהקריב קרבן במדבר לא היה מביא עמו נסכים. בארץ ישראל השגרה היא מלאה מצוות, החיים נטענים במשמעות מעשית-דתית רבה יותר. ככל שמתעלה קדושת המקום כך מתרבות מצוותיו, זוהי דרכה של משנתנו שמציגה את הפרשי מדרגות הקדושה, מארץ ישראל ועד קדש הקדשים, דרך הבדלים מעשיים, ההבדל המעשי הוא הקדושה, מקום שבו יש משמעות רבה יותר לכל מעשה, לכל תופעה – הוא מקום קדוש יותר.
מרן הרב שאול ישראלי זצ”ל, ראש ישיבת מרכז הרב, מנסח את הדברים מן ההיבט ההלכתי כך: “חלות שם ארץ ישראל על המקום לעניין התחייבותו במצוות התלויות בארץ – נקרא קדושת הארץ”
אם בארץ ישראל לא היו מתנהלים חיים גשמיים, לא היו שדות, כרמים ומטעים, גם לא היה ביטוי לקדושה, לא היה מניין להביא את העומר, הביכורים ושתי הלחם. קדושה קיימת בכדי שתתבטא בפועל, ללא זה אין לה משמעות לגבינו. פיתוחה של ארץ ישראל מוסיף עוד ועוד הזדמנויות לקיום המצוות המיוחדות לה ובכך להיווצרות קדושתה בפועל.
יתרה מזאת, הרמב”ם קובע (פ”א מהלכות תרומות ועוד) ע”פ חלק מסוגיות הגמרא כי תוקפן מן התורה של המצוות התלויות בארץ תלוי בהיות כל ישראל, או לפחות רוב ישראל, יושבים על אדמתם וכביטויים היפה של חז”ל בגמרא: “כל יושביה עליה”. כאם שכל בניה כנוסים תחת כנפיה. לפי זה ריבוי העלייה לארץ ישראל ובכלל זה כמובן כל הפעולות הכלכליות, הביטחוניות והחינוכיות המאפשרות קליטתם של יהודים רבים עוד יותר בארץ ישראל – כל זה משיב את הקדושה לארץ ישראל, אין זה רק עניין של זכייה במצוות נוספות אלא ממש החזרת הקדושה עצמה לארץ ישראל. קשה אפילו להבין דבר כזה, איך במעשים ובפעולות שלנו אנו לא רק זוכים בקדושה אלא ממש יוצרים אותה ומחיים אותה.
באופן זה אנו מרגישים כביכול ”בעלות” וממילא – אחריות על קדושת הארץ, וכך מספר הרב ישראל גלזר זצ”ל (רבה הראשון של רמלה): “בהיותי תלמיד הישיבה עוד בטרם הקמת המדינה, הרצי”ה עודד אותנו, תלמידי הישיבה, ללכת ולטייל ברחבי הארץ, לראות אותה ביופיה ובהתפתחותה. הוא הדגיש בפנינו שמצוה חשובה היא לטייל ולראות את ארץ הקודש. מדי פעם אף נתן לנו כסף על מנת שנשכור הסעה ונצא לטייל בארץ” לצאת ולטייל במרחבי הארץ כלומר ליצור מצב של תחושת התעניינות תמידית, מתוך אחריות. זו אכן מצווה גדולה, כי רק מתוך לקיחת אחריות מעשית על הארץ ויישובה – תופיע קדושתה.