” ר’ אבא מנשק כיפי דעכו. ר’ חנינא מתקן מתקליה. ר’ אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא. ר’ חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה, שנאמר: ‘כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו’.”
[כתובות קיב.]
הגמרא לפני הציטוט שהובא למעלה שקודמת לגמרא שלנו, מספרת על עלייתם של רבי אלעזר ורבי זירא לארץ. לאחר מכן הגמרא עוברת לתאר פעולות שעשו מספר אמוראים מחמת חיבתם לארץ ישראל:
ר’ אבא היה מנשק את האבנים של העיר עכו.
ר’ חנינא היה משווה ומתקן את הדרכים בארץ ישראל, ומסביר על כך רש”י שעשה את הדבר כדי שלא יצא שם רע על הדרכים.
בימים חמים ר’ אמי ור’ אסי היו קמים ממקום שהייתה בו שמש ועוברים לצל, ובימים קרים היו עוברים ממקום שיש בו צל למקום שטוף שמש כדי שיהיה להם נעים ולא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל.
ר’ חייא היה מתגלגל בעפר הארץ, לקיים בגופו את הפסוק מתהילים ‘כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו’ (תהלים קב:טו).
מיד לאחר תיאור סיפורים אלו אומרת הגמרא: ”אמר רבי זירא אמר רבי ירמיה בר אבא דור שבן דוד בא קטיגוריה בתלמידי חכמים..” ומוסיפה עוד מספר מימרות בנוגע לצרות שיהיו בדורו של משיח. לאחר מכן מסיימת הגמרא ”עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות”, ובכך מסתיימת מסכת כתובות.
מיקומם של הסיפורים בסוגיה
מדוע הגמרא סומכת את מעשיהם של אמוראים אלו לסיפור עליית רבי אלעזר ורבי זירא? ומדוע סומכת הגמרא את הדרשה על הצרות בדורו של משיח לסיפורים אלו? ועוד יש לשאול, מדוע הגמרא מחליפה נושא וחוזרת בסוף לדבר על פירותיה של ארץ ישראל לעתיד לבוא, דבר שכבר עסקה בו ועזבה אותו דף לפני כן? כבר התוספות העלו קושיה זו וענו על כך כי ‘לפי שרצה לסיים את המסכת בדבר טוב’ נסמכה הדרשה על פירות הארץ בסוף המימרא.
מתוך תשובה לשאלה זו, עשויים להתבאר מספר פרטים נוספים עליהם יש לשאול: מדוע נישק רבי אבא דווקא את האבנים (ולא את העצים, למשל)? ומדוע דווקא בעכו? וכן יש לשאול (וכן שואל גם המהרש”א בחידושי אגדות על הסוגיה) מדוע תיקן רבי חנינא את השבילים בארץ ישראל דווקא, והרי זהו מנהג יפה עם הבריות גם בחוץ לארץ?
המשותף לאמוראים: א. עולים חדשים לארץ
מעיון בדמותם של האמוראים עליהם מסופר, נראה כי ישנו מכנה משותף המחבר בין כולם: כולם עלו מבבל לארץ ישראל. וכך גם כותב רש”י (חולין נ”ז.) כי רבי זירא ורבי אבא עלו שניהם ארצה מבבל, וקודם עלה רבי זירא ואחריו רבי אבא.[1] ממילא סדר הגמרא שלפנינו מדויק מאוד, שהרי מסופר על עליית רבי זירא ומייד לאחריה על כך שרבי אבא היה מנשק את אבני עכו! לכן דווקא סיפורו של רבי אבא מוקדם לסיפורם של האמוראים הבאים אחריו. ועוד שואלים התוספות כאן, שבמסכת גיטין (ב.) משמע שעכו אינה חלק מארץ ישראל, ואילו כאן משמע שהיא כן חלק מהארץ. ומתרצים על פי הירושלמי שעכו חציה ארץ ישראל וחציה חוץ לארץ. כך מובן גם הסיפור על רבי אבא באור חדש: רבי אבא נכנס לארץ ומייד כורע ארצה ומנשק את אבניה. ברש”י כאן מובא פירוש נוסף ל”כיפי דעכו”, שכיפי אינם אבנים אלא אלמוגים. ניתן לומר שהפירושים השונים מדברים על אופני עלייה שונים, שהרי בעכו הייתה נמל. אם עלה רבי אבא לארץ ברגליו- נישק תחילה את אבניה. אם עלה דרך הים- נישק את אלמוגיה!
כך גם בנוגע לרבי חנינא, תוספות מביאים מדרש שבו נאמר במפורש כי רבי חנינא עלה לארץ ישראל, וכן נאמר במסכת מועד קטן (כ”ה.) שרבי אמי ורבי אסי היו בבבל לפני עלייתם לארץ. על רבי חייא בר גמדא לא מצאנו מימרא מפורשת בש”ס כי עלה מבבל אולם במסכת מגילה (ל”א:) מצאנו שהיה תלמידו של רבי אסי, וממהלך הגמרא מסתבר לומר שאף הוא עלה עמו.[2] מרתק לראות מי הם האוהבים הגדולים הללו של אדמת הארץ; לא מדובר על ‘צברים’ ילידי הארץ אלא על בנים השבים מרחוק, כאלו שגמעו מאות קילומטרים בתנאי שטח קשים כדי לחזור אל ארץ הקודש השוממה. דווקא מהם, מה’חוצניקים’ אנחנו מקבלים שיעור באהבת הארץ.
זהו החוט השוזר הראשון בין האמוראים האלו, ועל פיו התבאר סדר הגמרא עד כאן.
המשותף לאמוראים: ב. אבני ועפר הארץ
כפי שציינו, המהרש”א (חידושי אגדות כתובות קיב.) שואל גם הוא על מנהגו של רבי חנינא, מהי הרבותא בכך שתיקן את שבילי ארץ ישראל, והרי זה מעשה שהיה ראוי לעשות בכל מקום. משיב על כך המהרש”א:
” ונראה לפרש דהכי קאמר שכוונתו לתקן המתקלין דהיינו מכשולי העיר באותן כיפי וסלעים, ור’ אמי ור’ אסי קיימי משמשא לטולא ר”ל אותן סלעים העמידו משמשא כו’ למקום שהם פונים ללכת. והשתא ניחא קרא דמייתי כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה וגו’ אכולהו אמוראי קאי.”
מחמת קושיא זו מספק המהרש”א הסבר מתוק מדבש. הפסוק שמובא בסוף המימרא נאמר לא רק על רבי חייא בר גמדא, אלא על האמוראים כולם. וכך הוא הסברו של המהרש”א: רבי חנינא היה מתקן את הדרך על ידי הסרת הסלעים ממנה. ור’ אמי ור’ אסי שהיו עוברים מהשמש לצל היו מזיזים עמם את הסלעים עליהם ישבו. כך הבנתנו את הסיפורים מתהפכת: עד כה חשבנו (לאור פירוש רש”י) כי סיפורים אלו מגלים את החיוב שלנו להביא את עצמנו לחבב את הארץ, להתאמץ כך שגם כאשר דבר מה אינו ‘מוצא חן’ בעיננו או מספק תנאים אופטימליים – להתמקד בחיובי ולהשתדל להתאים למציאות כך שלא נוכל להתרעם עליה.
אולם על פי המהרש”א הנושא פה הוא אחר. לא השביל עומד במרכז הסיפור, אלא האבנים שזזות ממנו. לא מזג האוויר הוא הגורם לפעולתם של רבי אמי ורבי אסי אלא הרצון לקיים את הפסוק על ידי גרירת אבנים בידיהם החשופות, ‘כי רצו עבדיך את אבניה’. זהו לב הסיפור על פי המהרש”א.
וזהו חוט שָני שֵני המצרף סיפורים אלו: מעשיהם של כל האמוראים נעים ומתעסקים סביב לאבנים, סלעים וחול, שאינם פוריים ואינם מצמיחים יבול. יש כאן דגש מיוחד: דווקא באהבת הסלעים הצחיחים מתגלית אהבת הארץ. דווקא במקום שבו לא היינו מצפים למצוא את האהבה היא מתגלית.
צדיקים לעתיד לבוא: עלייה לארץ
לאור ביאורים אלו, ניתן להבין את רצף החשיבה המלווה את הגמרא אף בהמשך. כפי שציינו, מיד לאחר סיפורים אלו מובאות מספר מימרות על כך שלעתיד לבוא תהיה קטגוריה על תלמידי החכמים, ומיד לאחריה האמירה כי ”עתידים אילני סרק שבארץ ישראל לתת פירות”. מה הקשר של מימרות אלו לענייננו?
במשך מאות שנים הייתה ארץ ישראל שוממה. כפי שמתאר זאת מארק טווין בספרו משנת תרכ”ט [1869] (ממש לא מזמן, במונחים היסטוריים): ”ירושלים עיר קודרת, שוממה, וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה..” . וכך הוא מתאר אף את הגליל והכנרת, האזורים הירוקים והפורחים ביותר כיום בארץ ישראל: ” המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים של שממה..”. כפי שראינו, מעשיהם של האמוראים התגלו דווקא במקום החורבן, דווקא באבנים הצחיחות שלכאורה אין בהן קדושה, שם מתגלית קדושת הארץ ביותר. לפיכך אנו למדים כי גם בזמנים בהם הארץ שוממה יש לעלות אליה ולדבוק בכל גרגיר חול שלה. קיים חשש כי כשתגיע העת, הזמן בו בן דוד בא, תלמידי חכמים יתנגדו לעלייה וכמו שמצינו שרב יהודה אסר על רבי זירא (בנימוקים הלכתיים) לעלות לארץ ולכן היה רב זירא משתמט ממנו (כתובות קי:) ולבסוף אף עלה ארצה. ואכן, גם בעל השמועה כאן (”דור שבן דוד בא קטיגוריה” וכו’) הוא אותו רבי זירא שהשתמט מרב יהודה.
ייתכן וזהו מהלך הגמרא. לאחר תיאור עלייתם של האמוראים לארץ מתארת הגמרא את סיבת עלייתם: החיבה לקדושת הארץ כמות שהיא, גם שוממה וחרבה, חיבה המתגלית דווקא בנישוק אבניה וגלגול בחולותיה. אמנם אפשר לטעות ולחשוב כי במצבה החרב של הארץ אין לעלות אליה, ועל כן מצוינת אזהרה בצירוף הבטחה: עתידים אילנות סרק שבארץ ישראל לתת פירות. כלומר גם מה שנראה כסרק וחסר תועלת בארץ ישראל מלא בתוכו קדושה.
סיכום
ראינו את מעשיהם של האמוראים המגלים את חיבתם לארץ. לאור פירוש רש”י, הסברנו כי הדבר מלמד על חיוב האדם לפעול בגופו על מנת לחבב את הארץ. לא די לחבב אותה, יש לגלות את אותה החיבה כלפיה בצורה מעשי, להשקיע בה, ולבחור להסתכל בצד היפה שלה.
לאחר מכן ראינו את המאפיינים המשותפים לכל אותם אמוראים: כולם עלו לארץ ישראל, וכולם עסקו דווקא בחולות ואבני הארץ. מתוך הסיפורים שהגמרא מביאה ראינו שאהבת הארץ מתגלית בעוצמתה על ידי בני חוצה לארץ הבאים אליה. מעשה המסירות המגולם בעצם העלייה הוא המייחד את העולים ומבטא באהבתם לארץ ישראל. מתוך עיסוקם באבני הארץ ראינו כי דווקא באבנים הפשוטות כפי שהן ממש מתגלית קדושת הארץ, עד כדי התגלגלות בעפרה ממש. גם במקומות בארץ ישראל בהם נראה כי אין איזה ‘קדושה’ מיוחדת, אבני חוף ואלמוגים, מתגלית הקדושה.
מסופר אודות ה”אמרי אמת” מגור זצ”ל[3] כי באחת מעליותיו לארץ הצביע לפני האנשים שסבבו אותו על דברי הגמרא “רבי אבא מנשק כיפי דעכו וכו’.. כי רצו עבדיך את אבניה את עפרה יחוננו”. בפירוש רש”י על אתר יש דיבור המתחיל “כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”, ציטוט הפסוק במלואו מתוך הגמרא, מבלי להוסיף אפילו מלה אחת. שאל בעל “אמרי אמת”: מה ביקש רש”י בזה להשמיענו?
והשיב: רש”י השמיט את התיבה “שנאמר” המוזכרת בגמרא. רש”י מרמז לנו, כי האמוראים הרעיפו נשיקות על סלעי ארץ ישראל והתגלגלו בעפרותיה לא מפני “שנאמר..”, דהיינו בגלל שמצאו פסוק המְלַמֵד שכך יש להתנהג, אלא עשו את מה שעשו “כי רצו עבדיך… “. ממש, מפני שהם עצמם היו בדרגה הזאת והתרפקותם לא הייתה מעוּשָׂה כלל.
—————–
[1] ”רבי זירא ורבי אבא תרוייהו מבבל הוו וסלקו להתם, ורבי זירא סליק ברישא וקאמר ליה ר’ אבא..”
[2] וכך גם מובא בפרוייקט השו”ת תחת הערך הנושא את שמו של רבי חייא בר גמדא, ונראה כי אף הם הסיקו על עלייתו מהגמרא שלנו.
[3] ראש גולת אריאל, ח”א עמוד שי”ז