“וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה…וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ … וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן…וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ…וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה’…”.
[דברים כו,א-יא][1]:
פרשה זו היא פרשת ביכורים. בפרשה זו נצטווה כל אדם מישראל שכאשר יבוא אל הארץ יביא מראשית פרי האדמה אל הכהן ויאמר בפניו את הפסוקים המופיעים בפרשה זו.
וכך אומרת התורה:” וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ” (דברים כו,ג).
על המילים: “ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם”, אומר רש”י: “אשר יהיה בימים ההם – אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא”.
על כך שואל הרמב”ן, מדוע יש צורך ללמד שצריך להביא את הביכורים לכהן שבימינו כמו שהוא, הרי כיוון שהתורה ציוותה להביא ביכורים לכהן, בוודאי שצריך להביא לכהן שבימינו.
מוסיף הרמב”ן, שאמנם מצאנו דרשה דומה של חכמינו זיכרונם לברכה לגבי השופט, שאין לאדם אלא השופט שבימיו, אך שם הצורך בדרשה הזו מובן, כיוון שהשופט פוסק לפי חכמתו, ולכן היינו חושבים שאם הוא אינו חכם כמו חכמי הדורות הקודמים, אין צריך לשמוע לו, לכן מלמדת אותנו התורה שאף על פי כן צריך לשמוע לו.
אך לגבי כהן, אינו מובן מדוע צריך להשמיע שאין לאדם אלא הכהן שבימיו, שהרי התפקיד שהכהן ממלא אינו נובע ממעלותיו האישיות, אלא מעצם היותו מזרע אהרון הכהן, ובזה אין הבדל בין כהן בדור אחד לכהן בדור אחר.
הבאת הביכורים היא תיקון לחטא המרגלים
על המילים שאומר מביא הביכורים: “הגדתי היום לד’ אלוקיך כי באתי אל הארץ” (שם) אומר רש”י: “שאינך כפוי טובה”.
וצריך להבין מדוע מדגישה התורה שמביא הביכורים צריך לומר שאינו כפוי טובה.
ונראה לענות על שאלה זאת ולומר שהבאת הביכורים באה לתקן את חטא המרגלים, בו היתה כפיות טובה של המרגלים ביחס לארץ ישראל.
בזה שאדם מישראל מביא את פירות הארץ הראשונים לכהן, הוא מראה שהוא מעריך את הארץ שניתנה לנו ואת פירותיה, והוא מודה להקדוש ברוך הוא על כך. הוא הולך בדרכם של יהושע וכלב שאמרו (במדבר יד,ז):”טובה הארץ מאד מאד”, והוא אינו כפוי טובה כמו המרגלים. ולכן מדגיש רש”י ואומר: “שאינך כפוי טובה”.
טעם הבאת הביכורים אל הכהן
על פי מה שלמדנו שהבאת הביכורים היא תיקון לחטא המרגלים, נוכל לענות על שאלה נוספת המתעוררת אצלנו לגבי הבאת הביכורים. השאלה היא, מדוע צריך להביא את הביכורים אל הכהן דווקא, הרי לכאורה היה אפשר להביא אותם לבית המקדש ולהודות לד’ על הארץ ופירותיה, גם בלי להביאם לכהן.
המרגלים נשלחו על ידי משה ואהרון אל ארץ ישראל, וכאשר הם חזרו אל משה ואהרון הם הוציאו דיבה על הארץ ומשכו אחריהם את העם.
מלבד שהיה בזה חטא כלפי שמיים, היה בזה חטא גם כלפי משה ואהרון שהם היו הכהנים הגדולים הקדמונים (משה רבינו שימש ככהן גדול בחנוכת המשכן), בהוצאת דיבה על הארץ בפניהם.
יש צורך לתקן את החטא שנעשה כלפי משה ואהרון, והיה ראוי לבקש את סליחתם ולהודות על הטעות שנעשתה. אך בני ישראל נכנסו לארץ לאחר פטירת משה ואהרון, ואם כן, כיצד יוכלו לבקש את סליחתם?
לכן התורה מצוה אותנו להביא את הביכורים אל הכהן, אשר הוא ממשיך ומייצג את הכהנים הגדולים הקדמונים משה ואהרון, ובכך נחשב כאילו נאמרה ההודאה על הטעות בפני משה ואהרון בעצמם.
ההודאה על הטעות הזאת, נעשית על ידי הבאת הפירות הטובים של ארץ ישראל ועל ידי הודאתו של מביא הביכורים על נתינת ארץ ישראל לנו והודאתו על כך שארץ ישראל היא זבת חלב ודבש.
הכרה בארץ ישראל כמתנה מהקב”ה
כאשר נתבונן, נוכל לראות ענין נוסף בדבריו של מביא הביכורים, בו יש תיקון לחטא המרגלים, על ידי ההכרה הנכונה שלו ביחס לארץ ישראל, לעומת הגישה הלא נכונה של המרגלים.
כאשר המרגלים חזרו מארץ ישראל, הם אמרו למשה רבינו:”באנו אל הארץ אשר שלחתנו”(במדבר יג, כז), “הארץ אשר עברנו בה” (במדבר יג,לב). הם לא הזכירו בדבריהם שזו ארץ הניתנת לנו על ידי ד’ אלוקינו, אלא התיחסו אל הארץ בתור ארץ סתמית, כדבר שהוא זר אליהם, לא כמתנה אלוקית אשר ניתנה להם. לעומת זאת, התורה מתיחסת אל ארץ ישראל בתור מתנה וחסד גדול שהקב”ה נותן לנו, כמו שנאמר בפרשת הביכורים:”והיה כי תבוא אל הארץ אשר ד’ אלוקיך נותן לך”(דברים כו,א).
היחס הזה של התורה אל ארץ ישראל בתור מתנה, מתבטא בלשון אשר נצטווה לומר מביא הביכורים, כמו שנאמר:”כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד’ לאבותינו לתת לנו“(דברים כו,ג),”וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (דברים כו,ט),”וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה’ וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ” (דברים כו,י).
היחס של התורה אל ארץ ישראל בתור מתנה לעם ישראל, מלמד אותנו על חשיבותה של ארץ ישראל ומביא אותנו להכרה שלא מעשינו זיכו אותנו בארץ ישראל, שהרי ארץ ישראל היא מתנה נשגבה כל כך, שאי אפשר להתיחס לנתינתה לעם כלשהו בתור תמורה על מעשיו הטובים, כמו שמתנה ניתנת בלי קבלת תמורה מאת מקבל המתנה.
ההודאה על ארץ ישראל בימינו
למדנו על חשיבות ההודאה להקב”ה על ארץ ישראל ועל כך שההודאה הזאת נעשית על ידי הבאת ביכורים ומקרא ביכורים.
כאן עולה השאלה, בזמננו שאין בית המקדש קיים, כיצד ניתן לקיים את ההודאה הזאת? ונראה שיום העצמאות ויום ירושלים הם הזדמנותיות טובות להודות להקב”ה על שנתן לנו את ארץ ישראל וירושלים, כי בימים הללו זכה עם ישראל לחדש את שלטונו בארץ ישראל ובירושלים.
סיכום
ראינו שכל אדם מישראל צריך להביא את ביכורי פירותיו לבית המקדש ולתת אותם אל הכהן. על מביא הביכורים לספר את דרכו של עם ישראל מאז גלותו של יעקב וירידת עם ישראל למצרים ועד חזרתם לארצם. על האדם להודות על הארץ ולא להיות כפוי טובה עליה. הסברנו שהבאת הפירות אל הכהן וההודאה בפניו על הארץ באה בתור תיקון לחטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ בפני משה ואהרון מנהיגי ישראל, ולכן מביא האדם את הביכורים אל הכהן שהוא מייצג את ההנהגה הרוחנית של עם ישראל, והוא מודה בפניו על הארץ ומדבר בשבחה של הארץ.
ראינו שהמרגלים התייחסו אל הארץ כדבר זר אליהם ולא כמתנה אלוקית הניתנת להם, ולעומתם מביא הביכורים מתייחס בחיבה אל הארץ ומכיר שהיא מתנה אלוקית הניתנת לנו.
בזמננו, שלא זכינו לקיים את מצוות הבאת הביכורים אל המקדש, אנו יכולים לבטא את ההודאה שלנו באופן מיוחד ביום העצמאות וביום ירושלים, שהם ימים בהם זכה עם ישראל לחידוש שלטונו בארץ ישראל ובירושלים. יהי רצון שנזכה תמיד להודות להקב”ה על ארץ ישראל ובזכות זה נזכה לגאולה השלמה במהרה. אמן.
——————
[1] “וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה’ אֱלֹקֶיךָ:
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:
וַנִּצְעַק אֶל ה’ אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:
וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה’ וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ:וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ”.