ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמים יתנהג עמהם לעולם, שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד, ולכן הודיעם משה רבינו כי הקב”ה רחמן מלא רחמים. כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו, וכענין שאמר הכתוב “כי עמך הסליחה למען תורא”.
[רמב”ן על התורה, הקדמה לספר דברים]
בטרם כניסת עם ישראל לארץ ישראל משה רבנו עומד ומוסר להם דברי חיזוק ותוכחה, כהכנה לחלופי ההנהגה בינו לבין יהושע ולכניסתם לארץ ישראל. על פי דברי הרמב”ן, חלק מכוונת משה בדבריו היה לחזק את עם ישראל שלא ייראו שמא לא יוכלו להתקיים בארץ עקב הדרישות הרוחניות הגבוהות השולטות בה. להפיג את חששם זה, משה מודיעם את גודל רחמי השם ואת אהבתו הגדולה אליהם, כפי שכבר נוכחו לראות במהלך יציאת מצרים וארבעים שנות הנדודים במדבר, ומלמדם שאהבת השם אליהם ורחמיו הגדולים יגנו אליהם ויאפשרו להם להתקיים בארץ אף אם ייכשלו לעתים בחטא.
נקודה זו טעונה ביאור. הן באמת מצינו שהתורה החמירה יותר ביחסה לעוונות הנעשים בארץ ישראל לעומת יחסה לעוונות שנעשים מחוצה לה. הרמב”ן עצמו מבאר בספר בראשית (פרק יט פסוק ה) שעונשם של אנשי סדום היה חמור כל כך מפני שחטאיהם נעשו בארץ ישראל, ועל כן היחס אליהם היה חמור במיוחד. הרמב”ן מדגיש שעונש חמור זה נועד לשמש כסימן לבני ישראל בדורות הבאים, שאם יחטאו בעודם יושבים בארץ יענשו אף הם בחומרה רבה.
בדרשתו לראש השנה, הרמב”ן מחדד נקודה זו בקובעו כי “הזוכים לישב לפני הקב”ה בארצו, שהם כמו רואי פני המלך, ואם זהירים בכבודו, טוב להם ואשריהם, ואם ממרים בו, אוי להם יותר מכל הבריות-שהם עושים מלחמה ומכעיסין את המלך בפלטרין שלו, ומוציאן מן הפלטרין”.
אף בתורה עצמה מפורש כי ארץ ישראל אינה סובלת את החוטאים בה, וכי רק על ידי זהירות בקיום מצוות התורה ניתן להגיע למצב של “ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם” (ויקרא פרק יח, פסוק כח).
מכל המקורות הללו נראה כי ארץ ישראל איננה מקום מגורים “מומלץ” לעוברי עבירה, וכי אין רצון השם שיתקיימו לפניו בארץ ישראל כאלו המטמאים את הארץ במעשיהם.
מאידך, מצינו בדברי חז”ל משמעות הפוכה. על הפסוק ביחזקאל (פרק לו פסוק יז) “בני ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה”, מובא במדרש: “אמר הקב”ה: הלוואי יהיו בני עִמי בארץ ישראל אף על פי שמטמאין אותה” (ילקוט שמעוני איכה תתרלח).[1]
כלומר, רצון השם הוא שבניו ידורו בארץ ישראל אף כאשר הם עוברים עברות ומביאים טומאה על הארץ!
כיצד ניתן ליישב את המקורות הסותרים לכאורה?!
הסבר ראשון[2]
באופן פשוט, נראה שיש לחלק בין מצב בו הישיבה בארץ נעשית מתוך קבלת עול מלכות שמיים ושאיפה לקיים את התורה ומצוותיה, לבין מצב בו מלכתחילה הישיבה בארץ נעשית מתוך פריקת עול מלכות שמיים ח”ו והתנערות מוצהרת משייכות לקיום מצוות התורה.
באופן הראשון, כאשר הישיבה נעשית מתוך הכוונה הראויה, אכן היא ישרה ורצויה בעיני הקב”ה. אף על פי ש”אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז:כ) ובלתי אפשרי להתגורר בארץ מבלי להיכשל לעתים בחטא, קל או חמור, מכל מקום “לא ניתנה תורה למלאכי השרת” (מסכת קידושין דף נד.). הקב”ה ציווה את עם ישראל להתיישב בארץ על אף הסיכון המובנה של כישלון בחטא, הכרוך בכך. כמובן, חובה גדולה מוטלת על כל הדרים והמתיישבים בארץ להיזהר ביתר שאת בדקדוק בקיום מצוות ובשמירה מנפילה בחטא, אך עצם האפשרות, ואף ההתממשות, של כישלון בחטא לעיתים, איננה סיבה לעונש של גלות מן הארץ וביטול היישוב בה. חטא הנעשה בנסיבות כאלו, על אף הטומאה שהוא מביא על הארץ, אינו סיבה למיעוט רצון השם בישיבת בניו על הארץ ולעונש של גלות.
יתירה מכך, יהודי המתיישב בארץ מתוך כוונה לקיים את מצוות הישיבה בה, בד בבד עם השתדלות אמיתית לקיים את כל מצוות התורה, זוכה לסייעתא דשמיא הן לקיום כלל המצוות והן לעצם התיישבותו והתבססותו בארץ, שכן “הבא ליטהר מסייעין בידו” (מנחות דף כט:). קדושת הארץ והנוכחות האלוקית המיוחדת הקיימת בה משמשות ככח המעורר את האדם לקדושה ולדרישת קירבת השם. דווקא התנאים הרוחניים הייחודיים של הארץ מסוגלים לסייע לאדם להשגת מדרגות רוחניות גבוהות יותר, לקרבו אל צד הקדושה ולהרחיקו מן החטא.
אמנם, מי שבוחר חלילה באפשרות השנייה, ועולה ומתיישב בארץ מתוך כוונה ברורה להתבטל מקיום ציווי התורה ומשמירה על אזהרותיה, אכן מסתכן הוא באפשרות של קיום דברי התורה וחז”ל על חומרת העובר עבירה בארץ המקודשת להשם ובסיכוי שמעשיו ואורח חייו עלולים להביא את העונש הנורא של גלות ממנה ח”ו. בעיטה מודעת באזהרות התורה ובציוויי השם בארץ אשר “עיני השם אלוקיך בה” (דברים י”א:י”ב), הנתונה תמיד תחת השגחתו הישירה,[3] אכן נחשבת כמרידה וכהתרסה חמורה נגד מלכו של עולם והעונש עליה עלול להיות מר וכואב.
הסבר שני – ‘אור החיים’ הקדוש
בסוף פרשת העריות שבפרשת אחרי מות, מופיע הפסוק “אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם ” (ויקרא יח, כד). “אור החיים” הקדוש מציע ביאור מחודש לפסוק זה, ומסביר כי העונש המוזכר בהמשך הפרשה “ולא תקיא הארץ אתכם” (שם כח) איננו מתייחס לכלל העבירות המופיעות בפרשה אלא לחטא אחד בלבד, שהתורה לא גילתה לנו מהו. לשון הפסוק הוא, אמנם, “אל תטמאו בכל אלה”, אף על פי שרק אחת מהעברות האמורות היא הגורם לשילוח מן הארץ, על מנת להזהירנו לבל נחטא באחת מכל אותן עברות. התורה בחרה להסתיר ולהעלים מאתנו את זהותו של אותו חטא המביא לעונש גלות בכדי שלא נבוא לעשות הבחנות וחילוקים בין סוגים שונים של חטא, ובכדי שניזהר בכל החטאים האמורים במידה שווה.
על פי ביאור זה, מצאנו פתח ליישוב הסתירה דלעיל מכיוון חדש. על אף החומרה של העובר עברה ב’פלטרין של מלך’, אין בכח כל עברה לגרום להקאת החוטא מן הארץ. ישנו רק חטא אחד, שאת זהותו התורה סתמה ולא פירשה, עליו מגיע עונש כזה. על שאר סוגי העברות אין נענשים בגלות מן הארץ. אמנם, התורה אכן מחמירה עם החוטא בארץ ישראל יותר מאשר עם החוטא בחוץ לארץ, אך אין היא מענישה בגלות מן הארץ את העובר על שאר העברות, מלבד על אותו חטא נעלם.
אם כן, דברי הילקוט שמעוני דלעיל, לפיהם הקב”ה מעדיף שבניו יהיו בארץ אף כאשר הם מטמאים אותה, ניתנים להתפרש, על פי דברי האור החיים, על כל שאר העברות שבתורה, עליהם לא גזרה התורה עונש גלות. הבחנה זו בין חטא אחד המחייב גלות לבין שאר החטאים שאינם כן, מלמדת שאצל כל שאר העברות שבתורה הקב”ה מעדיף ‘לסבול’ את הקלקול והטומאה הנגרמים על ידם, ובלבד שבניו אהוביו ימשיכו להתקיים לפניו בארץ חמדתו.
הסבר שלישי – ‘אם הבנים שמחה’
רבי יששכר שלמה טייכטל (בעל שו”ת “משנה שכיר”) בספרו “אם הבנים שמחה”, מוסיף נדבך חדש בהבנת הענין, על בסיס דברי האור החיים.
ישנו כלל הלכתי יסודי הנוגע לדיני תערובות, על פיו “כל קבוע כמחצה על מחצה דמי” (מסכת כתובות דף טו.). דהיינו, כאשר ישנה תערובת של איסור והיתר שאינה ניתנת להתברר, אין מתחשבים ביחס שבין אחוזי האיסור לאחוזי ההיתר שבתערובת אלא דנים את כולה כאילו חציה איסור וחציה היתר, דבר המחייב למעשה לנהוג בכולה לחומרא. אמנם, כלל זה תקף כאשר התערובת עומדת בעינה או כאשר ניטלה חתיכה אחת מתוך התערובת באופן מודע. לעומת זאת, כאשר ניטלה חתיכה מן התערובת שלא מדעת ואנו באים לתהות על טיבה כשהיא מונחת לפנינו לבדה, כאן נאמר הכלל ש”כל דפריש מרובא פריש”, דהיינו, ברגע שדבר פרש מן התערובת הרי אנו משליכים אותו אחר רובה, אם לאיסור אם להיתר.
בפוסקים[4] מוסכם שאף כאשר החתיכה ניטלה מתוך התערובת על ידי אדם, אין היא נידונת כקבוע אלא אם כן האדם הנוטלה הינו בן דעת. אך אם היא ניטלה על ידי מי שאינו בן דעת הרי היא כאילו ניטלה מאליה ואנו מתייחסים אליה כאל כל “פריש”, בו אנו הולכים אחר הרוב.
על פי זה, מייסד הרב טייכטל ביאור חדש בענייננו. כל עוד היו ישראל שרויים על אדמתם וחוקי התורה נודעו בכל שדרות העם על ידי הסנהדרין ושאר מורי התורה, נחשב היה יהודי שחוטא כמי שעובר מדעת ובכוונה תחילה, שהרי ידיעת מצוות התורה והבנת ערכם וחומרתם היו גלויים וברורים לכל.
במצב כזה, כאשר אירע שעברו ישראל על חוקי התורה ובאו לכלל עבירה גם על אותו חטא נעלם המביא לידי גלות, לא היה ניתן להקל בעונשם ולהחשיב את אותה עברה בודדת כבטלה ברוב העבירות שבידיהם, שאינן מחייבות גלות, שהרי הם כפיקח שנטל מדעת חתיכה מתוך התערובת, עליו אנו פוסקים ש”כל קבוע כמחצה על מחצה דמי”. באופן כזה עומדת חתיכת האיסור בעינה ובתוקפה הראשון, ללא התחשבות ברוב התערובת ממנה בא.
אמנם, לאחר שגלו ישראל מארצם, נתפזרו בין הגויים והושפעו מדרכיהם ומעשיהם, שוב לא ניתן להחשיבם כבני דעת כבתחילה. דורות רבים של גלות ופיזור טשטשו ועמעמו את הכרת ערך מצוות התורה בעיני רבים מישראל ושוב אין ידיעת מהותה ומשמעותה של עבירה על אחת מהן קיימת בלבם. בפרט שרבים מאד נטמעו בארצות גלותם ברמה כזו שאפילו ידיעה בסיסית לגבי התורה ומצוותיה אינה קיימת אצלם, ר”ל, והם נעדרי מושג קלוש אודות יהדותם. במצב כזה חל עליהם הגדר של “תינוקות שנשבו”, לפיו יהודי שגדל מגיל צעיר בין הנכרים ולא נתחנך לאורח חיים יהודי נחשב כשוגג וכאנוס[5]. יהודי כזה, העובר על מצוות התורה מחוסר ידיעה של ממש אודות תוכנן וערכן, אף כאשר הוא עובר חלילה על אותו חטא חמור המביא גלות, הרי הוא נידון כשוטה וכחסר דעת הנוטל חתיכה מתוך התערובת, עליו אנו פוסקים לדינא “כל דפריש מרובא פריש”. כל עברה שעולה בידו, אף זאת החמורה המחייבת גלות, נידונת ונחשבת כבטלה ברוב, והרי היא כשייכת לרוב ציוויי התורה שאינם מחייבים את העוברים עליהם גלות.
חילוק זה, בין קודם שגלו ישראל מארצם לבין הזמן שלאחר מכן, מסביר היטב את דברי חז”ל דלעיל. מדרש זה, הבנוי על פסוקי מגילת איכה ומדבר על התקופה שלאחר החורבן והגלות, מתייחס למצבם של ישראל כאשר הם כבר התפזרו בין הגויים והושפעו מדרכיהם. על כך אומרים חז”ל כי רצון השם הוא שבניו יהיו לפניו על אדמתם אף אם הם מטמאים אותה בחטאים קשים ח”ו. יחסו של הקב”ה לחוטאים כאלו שאינם בגדר בני דעת שונה מיחסו אליהם קודם שגלו ממנה, בעוד הכרת ערך התורה ומצוותיה היתה חקוקה בלבם כראוי. במצבם הנוכחי חפץ הקב”ה בקרבת בניו ובקיומם לפניו בארצו, והרי הוא מתנהג עמם ברחמים ובאהבה עד שיערה עליהם רוח ממרום לעוררם לתשובה שלמה.
משמעות לדורנו
ראינו כי דברי המדרש המלמדים שהקב”ה חפץ במגורי בניו בארץ ישראל אף כאשר הם מטמאים אותה במעשיהם, ניתנים להתפרש ביחס ליהודים המשתדלים ללכת בדרך התורה אך נופלים לפעמים ברשת יצרם; לחילופין, שייך לפרשם כלפי רוב ציוויי התורה, מלבד אותו חטא אלמוני עליו מענישה התורה בהקאה מן הארץ, או ביחס לחטאי עם ישראל לאחר שגלו מן הארץ והושפעו מהגויים שבסביבתם, באופן בו הם נמצאים במעמד של תינוקות שנשבו.
אחרי כל הביאורים והחילוקים, הדבר ברור כי בארץ ישראל ישנו רף רוחני גבוה יותר וקיימת דרישה לחיות בה חיים מרוממים ושלמים יותר. הדבר נכון הן ביחס לחובת הזהירות מעברות, כמובא לעיל, והן ביחס להכרת ערך המצוות הנעשות בה, כמובא בשם ה”חפץ חיים” שכל מצווה הנעשית בארץ ישראל שקולה כעשרים מצוות הנעשות בחוץ לארץ.[6]
עלינו להשתדל לשים דברים אלו על לבנו ולהשתמש בהם כתמרור אזהרה בעת שעולה בפנינו אפשרות של חטא חלילה, וכמנוף לעידוד וחיזוק בעמדנו לקיים כל מצווה העומדת בפנינו בהיותנו בארץ ישראל.
——————
[1]בספר ‘נחלה לישראל’ לרבי ישראל זאב הלוי, תלמיד בעל ה’ישמח משה’, נאמר על מדרש זה: “אעפ”י שמטמאין אותה, מדבר ברשעים גמורים שהיו בזמנו בא”י, ואעפ”כ קרואים בנים”. לכאורה כנגד ההסבר הראשון להלן
[2] הסבר זה מבוסס על דברי הגר”א נבנצל שליט”א בשיחה לפרשת כי תבוא תשע”ח
[3] “ארץ ישראל אין עליה שופט מבלעדי השם” (אור החיים על התורה, דברים פרק כו, פסוק יז)
[4] שולחן ערוך יורה דעה סימן קי סעיף ג, ודרכי תשובה אות נה.
[5] רמב”ם הלכות ממרים פרק ג הלכה ג
[6] נמסר בשמו על ידי הרצי”ה קוק