“ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם”
[פרשת נשא פרק ו פסוק כ”ז]
“במקדש אומר את השם ככתבו ובמדינה בכינויו” (סוטה דף לז:)
” בשם המפורש – לשום את שמי שם, בבית הבחירה” (שם דף לח.)
חז”ל מלמדים אותנו שישנו הבדל בין אופן הגיית השם במקדש לבין האופן בו הוא נהגה מחוצה לו. במקדש, שם הוי-ה נהגה כפי שהוא נכתב; ואילו בכל מקום אחר, אין רשות להגות שם זה. תמורת זאת, השם נהגה כשם אדנות.
ההבדל בהגיית השם גורר בעקבותיו גם הבדל באופן הענייה של השומעים. במקדש, מיד לאחר שמיעת השם המפורש עונים השומעים “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. לעומת זאת, במדינה (מחוץ לבית המקדש) – בה אין הוגים את השם המפורש – עונים רק “אמן” בסיום הברכה, ותו לא.
מהו הגורם לחילוק זה בין המקדש לבין המדינה?
ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין
להבין זאת, עלינו להתבונן תחילה במהות שני השמות הללו, “הוי-ה” ו”אדנות”.
בזוהר הקדוש (חלק ג’, דף רכ”ה עמוד א) מופיעים שני ביטויים ביחס לאופן התקשרות הקדוש ברוך הוא עם הבריאה: “ממלא כל עלמין”, ו”סובב כל עלמין”.
הביטוי הראשון מתייחס להימצאותו של הקב”ה בכל מקום וכל חלק של הבריאה ללא יוצא מן הכלל, מעין מה שנאמר בזוהר במקום אחר (תיקוני זוהר דף קכ”ב עמוד ב): “לית אתר פנוי מיניה” (= אין מקום פנוי ממנו, מהקב”ה).
הביטוי השני, לעומת זאת, מרמז לכך שכביכול הקב”ה אינו נוכח בתוך העולמות עצמם אלא הוא מקיף ומסבב אותם מבחוץ. לגודל רוחניותו ואינסופיותו, כביכול אין לקב”ה אפשרות לצמצם עצמו בתוך העולמות הגשמיים המוגבלים.
כיצד ניתן ליישב שתי אמירות אלו? האם הקב”ה נמצא בתוך העולמות או לא?
עצמות והתפשטות
ה”נפש החיים”(שער ג פרק ד וי”א) מסביר שישנם שני רבדים ביחס הנבראים אל הקב”ה. רובד אחד מתייחס ל”עצמות” השם, ורובד שני מתייחס ל”התפשטות” שלו בתוך העולמות.
“עצמות השם”, מתייחסת למציאותו של הקב”ה כפי שהוא, ללא שום צמצומים והגבלות. שהרי, אליבא דאמת אין שום שינוי תופס מקום בשלמות מציאותו של הקב”ה, ואף אחרי שברא את כל העולמות על המוני היצורים שבהם, הרי הוא עומד במציאותו הראשונה ללא שום שינוי בין קודם הבריאה לאחריה.
על פי מבט זה, אין שום אפשרות להשגה ותפיסה כלשהי של מציאות השם על ידי ברואיו, שהרי מצד מציאותו האמיתית של הקב”ה אין שום מקום לקיום של נבראים ולכל ישות שהיא מלבד הקב”ה עצמו. כשם שקודם הבריאה היה הוא אחד יחיד ומיוחד, כך לאחר הבריאה אין מקום למציאות נוספת מלבדו יתברך. מכיוון שכך, הרי הקב”ה מתואר כ”ממלא כל עלמין”, כלומר, מציאותו ממלאת כל פינה ורובד של ההוויה ואינה מותירה מקום לשום מציאות נוספת.
אמנם, לעומת תואר עצמותו יתברך, קיים גם אופן התייחסות אל הקב”ה מצד ה”ההתפשטות” שלו. כלומר, הקב”ה, מרצונו החופשי, בחר לצמצם את גילוי כבודו השלם, ותמורת המצב הראשוני בו לא ניתן מקום לקיום ישות נוספת מלבדו יתברך, הוא חידש אפשרות לקיום עולמות ויצורים הנתפסים כישות עצמאית. על אף שמצד האמת מציאותו של הקב”ה ממלאת כל פינה ומקום ואינה מאפשרת קיום של מציאות נוספת מלבדה, על ידי צמצום אורו וכבודו הוא נתן מקום ל’מציאות לכאורה’, בה אכן קיימים יצורים בעלי זהות משלהם. ממילא, מכיוון שהאפשרות היחידה להתקיימות של ברואים נפרדים היא על ידי הסתרת מציאותו המוחלטת מעיני ברואיו, הוא מתואר, על פי מבט זה, כ”סובב כל עלמין”. דהיינו, אין עצם מציאותו מתגלית בתוך העולמות, במקום שישנם ברואים נפרדים, אלא הוא נראה כמקיף את העולמות מבחוץ.
ההתייחסות אל הקב”ה כ”סובב כל עלמין” היא זו שמאפשרת לנו, ברואיו, לקיים קשר ויחסי גומלין עמו, מכיוון שרק על פיה יש מקום למציאותנו אנו כיצורים בעלי קיום. משכך, היכולת שלנו להשיג ולתפוס משהו מכבודו יתברך אינה קיימת לגבי עצם מציאותו, שאינה מופיעה בתוך העולמות והיא נעלמת לחלוטין מבינתו והשגתו של כל יצור נברא, אלא רק לגבי “התפשטות” כבודו, הגילוי המצומצם אותו ניתן להשיג גם בתוך העולמות המוגבלים. מה שמאפשר את מציאות העולמות והמשך קיומם הוא הגילוי המצומצם של מציאות השם, המותאם לכלי הקיבול של העולמות והנבראים שבהם, ומכוחו חיים וניזונים כלל חלקי הבריאה וכל אשר בהם.
מבט זה, על פיו אין לנבראים כל השגה בעצם מציאות השם אלא רק בהתפשטותו כבודו בתוך העולמות, מתבטא באופן בו אנו מכנים את השם בתפילותינו וברכותינו. כאשר אנו פונים אל הקב”ה ומבקשים לכנותו באופן שמבטא נכונה את יחסנו אליו, אין אנו יכולים להשתמש בכינוי המתייחס אל עצם מציאותו, מה שלגמרי מעבר להשגתנו, אלא בכינוי המתאר את התגלותו בעולם.
זו הסיבה שבבואנו להזכיר את שם השם אנו נתקלים בשני סוגי כינויים: “הוי-ה” ו”אדנות”. שם הוי-ה, שכמרומז במשמעותו מתייחס לעצם הווייתו ומציאותו של הקב”ה, אינו ניתן להגייה בפינו, מכיוון שאין לנו שום יחס והשגה במציאותו האמתית והמוחלטת.
תמורת זאת, אנו משתמשים בשם אדנות, שמבטא את היותו של הקב”ה אדון לעולמו ולכל בריותיו. השימוש בשם זה מאפשר לנו לפנות אל הקב”ה כפי האופן שהוא מתגלה אלינו, כמנהיג וכאדון, על אף חוסר יכולתנו להשיג את מהותו העצמית. אנו מכירים בעובדה שהשגת עצמותו יתברך נשגבת מבינתנו ועל כן אנו משתמשים בכינוי שמבטא את יחסו אלינו ואת האופן בו הוא מתגלה בעולמו.
בין מקדש למדינה
במציאות רגילה, המנוהלת על פי כללי הנהגת העולם שקבע הקב”ה, אכן אין אפשרות להגות את שם הוי-ה בפינו. מציאותנו כיצורים בעלי הכרה עצמית שוללת, על פניו, כל צד של יחס בינינו לבין עצם הווייתו האינסופית והבלתי מוגבלת.
לכלל זה ישנו יוצא-מן-הכלל אחד. בית המקדש.
בבואנו לתאר את עניינו של בית המקדש, אנו נתקלים בקושי מהותי. כפי הנראה, תפקידו של המקדש הוא לשמש כביתו של הקב”ה עלי אדמות. כאשר הקב”ה מצוה את משה רבנו על עשיית המשכן, הוא מגדיר לו באופן ברור את ייעודו של בית זה: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות כה, ח). עניינו של המשכן, ושל המקדש שבא בעקבותיו, הוא לשמש כמקום בו הקב”ה שוכן בעולם הזה.
הקב”ה מודיע כאן למשה רבנו חידוש אדיר. עד עתה, מאז ראשית הבריאה, לא היה לנבראים שיג ושיח עם עצמותו של הקב”ה אלא עם התפשטותו המתגלה בעולמות, בלבד. מכאן ואילך, מתחדשת אפשרות של תקשורת ומגע בין העולמות והנבראים לבין עצמות השם! הקב”ה מבקש שיבנו לו בית בו תשרה שכינתו ובו תופיע הארה מעצמות כבודו יתברך. זהו הפלא הגדול שהתקיים בבית המקדש וזה מה שייחד אותו מכל מקום אחר על פני האדמה.
על פלא עצום זה נאמר בישעיהו (סו, א): “אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי”, כיצד ניתן לצמצם את נוכחותו האינסופית של הקב”ה לבית גשמי הנתון בתוך מגבלות הטבע?! על פי שכל אנושי נראה בלתי אפשרי להגביל את האינסוף בתוך הגבולי והמוגדר! כיצד אם כן ניתן להבין מציאות כזאת?
ואכן, מציאות כזו באמת אינה ניתנת להשגה על פי השכל האנושי. הקב”ה, ביכולתו הבלתי מוגבלת, חידש אפשרות כזו של חיבור בין הטבעי והמוגבל לבין האינסופי והבלתי-מוגבל. בבית המקדש נוצרה מציאות פלאית ומחודשת של יחס בינינו כנבראים לבין עצם מציאותו השלמה. יכולתו הבלתי מוגבלת של הקב”ה מאפשרת לו לפעול מציאות שבשכלנו נראית בלתי אפשרית, וכביכול להגביל את מציאותו האינסופית בתוך גבולות ומצרים של בנין גשמי.
חיבור פלאי זה הוא הגורם לניסים השונים שהתרחשו בבית המקדש על בסיס קבוע. מקום בו מופיעה הארה שלמעלה מגדרי העולם והבריאה ומורגשת בו נוכחותו של בורא כל העולמות יתברך, אינו נתון למגבלות חוקי הטבע והנהגתו היא למעלה מכל אלה.
על פי זה, מובן מדוע בבית המקדש נהגה השם ככתבו, בשם הוי-ה. מקום כזה, בו מורגשת נוכחותו ועצם מציאותו יתברך, ראוי ששם השם אכן יבוטא בו באפן מפורש, בשם הוי-ה.
גילוי השם בהתאם לשלמות עם ישראל
מובא במדרש (במדבר רבה פרשה ח): “”יברכך ד’ מציון” [תהלים קכ”ח:ה’] מלמד שכל הברכות יוצאות מציון”. המקום שנבחר לשמש כמרכז לגילוי שכינתו של הקב”ה הוא המקום ממנו נובעים גם שפע וברכה גשמיים. כאשר ישנו חיבור בין העולם הנברא והמוגבל לבין מציאותו האינסופית והבלתי-מוגבלת של הקב”ה, התוצאה הטבעית היא ברכה וריבוי הפורצים את המגבלות שהעולם מציב מצד טבעו.
הרב משה יחיאל צוריאל (אוצרות הראי”ה עמוד 486) לומד שכאשר אין לנו ארץ ישראל ומקדש על מכונו, כל הברכות מושפעות בכיסוי ועלטה ולא בבירור גמור. על פי האמור לעיל, דברים אלו מקבלים משמעות ברורה. כשם שהקב”ה נשבע שאין שמו – המורה על גילוי עצמות כבודו – שלם עד שיימחה שמו של עמלק, אויבו הנצחי של עם ישראל, [רש”י שמות י”ז:ט”ז] כך גם אין שמו יכול להיות שלם עד שעם ישראל יבוא ליישובו ותיקונו , על ידי ישיבתו לבטח בארצו ובנין בית המקדש במקומו.
כל עוד עם ישראל לא הגיע למדרגה זו של שלמות, על ידי יישובו השלם בארצו ובניית בית המקדש על מכונו, אין שמו של הקב”ה שלם וממילא אין הברכות מופיעות בשלמות. רק כאשר יגיע עם ישראל לכלל שלמות בניינו, ברוחניות ובגשמיות, יופיע שמו השלם של הקב”ה ועם כך תופענה הברכות פורצות-הגבולות הנשפעות מכך.
משמעות לדורנו
תהליך שיבת עם ישראל לארצו ובנינה הגשמי והרוחני של ארץ ישראל אינם רק הכנה לגאולה עתידית שתופיע בסוף המסלול. כבר עתה, בימינו אנו, כל התקדמות, ולו הקטנה ביותר, בתהליך מופלא זה, מביאה עמה גילוי נוסף של כבוד השם ומעמיקה את השראת השכינה בתוכנו. כל גידול במספר תושביה היהודיים של ארץ ישראל, בחוזקו הכלכלי והצבאי של היישוב בארץ, בכמות ואיכות הישיבות ובתי המדרש ובתהליך ההתקרבות של אחים רחוקים לחיי תורה ומצוות, מהווה שלב נוסף של חזרת השכינה למקומה והתגלותה בתוכנו. מפאת הגודל והמשמעות האדירה הטמונים בתהליך זה, הוא גם נתקל בקשיים עצומים העומדים בדרכו.
ככל שנתבונן במשמעותו של תהליך זה ונשתדל ליטול בו חלק פעיל, אם בהרבצת תורה ואמונה במקומות בו הם צריכים חיזוק, בהשתתפות מעשית בפעולות הנוגעות ליישוב הארץ, כמו גם בסיוע ממוני לגופים העוסקים בעניינים אלו, כך נזכה לראותו מתקדם ומשתכלל, עד להשלמתו המלאה בגילוי שמו וכסאו של הקב”ה עלינו לעיני כל בשר.