“דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה’ “.
[פרשת בהר ויקרא פרק כה:ב]
פסוק זה מדבר על הציווי לשמור את שנת השמיטה. בתום כל שש שנים, בשנה השביעית, צוו כל עם ישראל לשבות מעבודת האדמה.
מדוע חשוב להזכיר בפסוק בנוגע למצוות השמיטה: “כי תבואו אל הארץ”? הרי ברור שרק בבואנו אל הארץ נוכל לקיים מצווה זו, שכן היא התלויה בקרקע! הרי זה מיותר! אמנם נכון שמצווה זו נוהגת אך ורק בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, אך מדוע התורה מדגישה את הכניסה לארץ?
עוד יש לשאול, מדוע התורה אומרת “אשר אני נותן לכם”? הרי ברור הוא שהקב”ה הוא הנותן לנו את הארץ!
צריך גם להבין, מדוע כתוב “שבת לה’ “? הרי כל המצוות הם לשם שמים, והם נעשים לשם הקב”ה, אז מדוע דווקא כאן חשוב להדגיש ששביתה זו היא לה’?
עלינו להבין את טעמה של מצות השמיטה, ואחר כך נוכל לענות על שאלות אלו.
מצות השמיטה – להשריש בעם ישראל את האמונה והביטחון בה’
הכלי יקר (רבינו שלמה אפרים) על הפסוק (ד”ה ושבתה), מבאר שטעם מצות השמיטה היא להשריש בעם ישראל את מידת האמונה והביטחון בה’. הקב”ה חשש שבבואם לארץ יתעסקו עם ישראל בעבודת האדמה, ויתפתחו בארץ בדרך הטבע, מכוח הכישרונות והיכולות שלהם. עד כדי כך יצליחו, חשש הקב”ה שעם ישראל ישכח ממנו, ויסור הביטחון בה’, שלה’ הארץ ומלואה והכל ממנו. הם עלולים לחשוב ש”כוחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה” (דברים ח:י”ז), והארץ כמנהגו נוהג, ואין מנהיג לעולם. הם יחשבו שהארץ שלהם היא, והם זכו בה מכוח עצמם.
כשעם ישראל היה במדבר, אמנם הרי דבר ברור היה לעם ישראל שכל משענו הוא על הקב”ה. כל הליכתם במדבר היה בדרך נס, בעמוד ענן ביום, ובעמוד אש בלילה. מחייתם הייתה מהמן שמן השמים. הכל היה שפע מוחשי מאוד, שהם קבלו בצורה ישירה מהקב”ה. הם לא היו צריכים לטרוח כמעט לפרנסתם. במצב כזה, מידת האמונה והביטחון בה’ היא מאוד ברורה, והסכנה שדבר זה יסור מן הלב היא קטנה. אולם בבוא עם ישראל לארץ, כל הניסים הללו פוסקים, ועם ישראל מתחיל להסתדר בכוחות עצמו. עם ישראל מתחיל לדאוג למחייתו, ועוסק בזה ומשקיע בזה הרבה מאוד. בעבודה קשה שכזאת, ובהצלחה שאחריה, הדבר אינו כל כך ברור שמקור השפע הזה הוא מהקב”ה. זהו מצב אחר לגמרי, שצריך להתרגל אליו, וצריך להתרגל להבין שגם הטוב הזה הוא מאת ה’.
לכן התורה הדגישה שמצוות השמיטה נאמרה לנו בבואנו אל הארץ. התורה כאן באה לומר לנו, שטעם מצוה זו היא קשורה לבואנו אל הארץ. בגלל בואנו אל הארץ, מהמדבר, ממציאות חיים של ניסים, למציאות חיים של חיים בדרך טבעית, יש כאן צורך ללמד אותנו מסר חשוב לגבי עבודת האדמה, וההשתקעות בארץ, מסר שיציל אותנו מחוסר אמונה וביטחון בה’.
מצות השמיטה, חיים בארץ ישראל בצורה ניסית שלא כדרך הטבע
ממשיך הכלי יקר (שם) ואומר, על כן הקב”ה ציווה את עם ישראל בעבודת האדמה בארץ ישראל, לצאת מדרך הטבע, ולסמוך על הקב”ה. אומות העולם בדרך כלל זורעים את אדמתם שנתיים, ושנה אחת לא, כדי שהארץ תנוח, שלא להכחיש אותה. הקב”ה ציווה את עם ישראל לנהוג שלא כדרך הטבע, לזרוע שש שנים ברציפות, ואחר כך בשנה השביעית להפקיר אותה, ולא רק זה, אלא גם לצפות שהארץ תיתן יבול לשלוש השנים בשנה השישית, כפי שהתורה מבטיחה (ויקרא כה, כא): “וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשה את התבואה לשלש השנים”. יש כאן שני דברים שלא כדרך הטבע. ראשית, שהארץ לא מתכחשת בזריעתה שש שנים ברצף, ועדיין יש תבואה ויבול. שנית, שבדרך נס, בשנה השישית היבול יספיק לשלוש שנים. אומר הכלי יקר, בדרך זו, עם ישראל נשען על הקב”ה, ומרגיש בחוש שכל הצלחתו ומחייתו מהקב”ה. עם ישראל לא מסתמך רק על עבודת האדמה העצמאית שלו, ועל היכולות שלו. גם תוך כדי ההשתדלות של עם ישראל בבניין הארץ, עם ישראל מבין שמידת ההצלחה בסוף של דבר היא מאת ה’.
ארץ אשר עין ה’ אלוקיך בה (דברים יא:יב)
הגאון הרב יוסף ליברמן (הגר”י ליברמן) מסביר בספרו משנת יוסף (מסכת שביעית חלק א’, בפתיחה, עמוד ו), על פי טעם מצות השמיטה שהסברנו לעיל, מדוע התורה אומרת על ארץ ישראל, “הארץ אשר אני נותן לכם”. ראשית התורה באה לומר, שהארץ ניתנה לנו מהקב”ה ולא זכינו בה מעצמינו. היא אינה מגיעה לנו מכוח עצמינו. אולם יש כאן מסר שמעבר לכך. מסביר הגר”י ליברמן, שהקב”ה בא לומר לעם ישראל, שהם נכנסים לארץ שבו השגחת ה’ היא תמידית. וזה אומר, שההתנהלות בארץ הזו היא בדרך שמעל הטבע. בארץ זו גם בעבודת האדמה, מתגלה השגחת ה’ ביום יום.
שבת לה’
כעת אנו מבינים מדוע התורה אומרת שמצות השמיטה, היא שבת לה’. מדוע חשוב להדגיש זאת? כי צריך להדגיש שמטרת השביתה בשנה השביעית, אינה כדרך אומות העולם, ששביתת האדמה היא כדי שהאדמה תנוח ולא תכחש כוחה. עם ישראל מתנהג באדמה בדרך ניסית – הוא זורע שש שנים ברציפות ובכל זאת הארץ מצמיחה כרגיל. העניין כאן אינה מנוחת האדמה. מטרת השמיטה בשנה השביעית, להפנים שכל מה שהיה לנו עד עתה, כל השש השנים, היה מכוח הקב”ה.
סיכום
התורה ציוותה את עם ישראל בבואם לארץ במצות השמיטה, בשנה השביעית. שאלנו שלוש שאלות. ראשית, מדוע התורה מדגישה את הביאה לארץ דווקא. שנית, מדוע חשוב להדגיש שהקב”ה הוא הנותן לנו את הארץ. שלישית שאלנו, מדוע אומרת התורה ששביתת הארץ היא לה’ – הרי כל המצוות הם לשם שמים!
הסברנו על פי הכלי יקר, שטעם מצות השמיטה להשריש בעם ישראל את האמונה והביטחון בה’. במדבר עם ישראל קיבל שפע מהקב”ה בצורה ניסית וגלויה, אך בארץ ישראל הדבר אינו כך. עם ישראל צריך לעמול למחייתו, ויש חשש שבשפע שיהיה לו בארץ ישראל, ישכח שהוא זכה לכל זה מהקב”ה. כי הכל ממנו. לכן נצטוו עם ישראל לעבוד שש שנים ברצף ולשבות בשנה בשביעית, להתנהלות שאינה בדרך הטבע, להשריש בהם את ההבנה שהכל ניתן להם מאת ה’. הגר”י ליברמן הסביר שהתורה מדגישה שה’ הוא הנותן לנו את הארץ, כדי שנבין שארץ זו היא בהשגחה תמידית מהקב”ה – וההתנהלות בה היא בדרך שמעל הטבע. התורה מדגישה ששביתת האדמה היא שביתה לה’, כדי שלא נחשוב שהיא בשביל מנוחת האדמה. מטרת השביתה באמת, היא להשריש את האמונה בה’.
שנזכה לקיים במהרה בימינו את מצות השמיטה כתיקונה, בשבת עם ישראל כולו בביטחה בארצו, מתוך אמונה וביטחון אמתי בה’.