“וטעם זבת חלב ודבש – כי שבח תחלה את הארץ שהיא טובה, לומר שהאוויר טוב ויפה לבני אדם וכל טוב ימצא בה, ושהיא רחבה – שיעמדו בה כל ישראל וכו’ שפירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה בדבש מהם”
(רמב”ן על התורה, פרשת שמות פרק ג פסוק ח)
בפסוק זה, שנאמר למשה רבנו בעת מעמד הסנה, מבשרו הקב”ה על ירושת הארץ ומתאר בפניו את שלל מעלותיה ואיכויותיה, וכפי שמסביר הרמב”ן כיצד תיאורים אלו מתפרשים ומתקיימים בארץ בפועל.
עיון בפסוקים המופיעים בהמשך הפרשה מעלה תמיהה. ארבעה פסוקים אחרי פסוק זה, מודיע הקב”ה למשה על סימן בו תיוודע אמיתות הבטחת הגאולה: “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה”. במילים אחרות, לכשתצאו ממצרים תזכו לעבוד את ד’ על ההר הזה – בעת מעמד הר סיני, ובכך תדעו שהגאולה היא ענין ממשי ומקויים.
באופן פשוט נראה מכאן שכל עניינו של מעמד הר סיני הוא לשמש כמין סימן ואיתות לכך שהקב”ה אכן יקיים את הבטחותיו לישראל להביא להם גאולה שלמה ולהכניסם אל ארץ ישראל. וכי שייך לומר שזה כל תכליתו של מעמד הר סיני? ההיגיון אומר את ההפך – כל הגאולה אמורה לשמש כאות לכך שהם עתידים לקבל את התורה בהר סיני, כיצד ניתן להפוך את העיקר לדבר כה טפל ומשני?!
יתירה מכך. התיאורים שמופיעים בפסוק לגבי מעלת הארץ, וכפי שהוסברו בדברי הרמב”ן, מציגים רק את המעלות הגשמיות של הארץ: פירות נאים, אוויר טוב, מרחבים גדולים, וכי שייך להעלות על הדעת שאירוע כה נשגב כמעמד הר סיני ישמש כסימן ומבשר להנאות גשמיות פשוטות כאלו?!
מתנות חומריות – סימן למעלות רוחניות
ננסה להבין יותר מהי משמעות היותה של הארץ “ארץ זבת חלב ודבש”. הרמב”ם בפירוש המשנה (הקדמה לפרק חלק) מבאר את תכלית הבטחת התורה על שכר גשמי בעולם הזה לעושים את רצון השם. לדבריו, כל עניינו של שכר מסוג כזה הוא לאפשר לצדיקים לעבוד את השם מתוך שלווה והרחבת הדעת. מכיוון שבתנאי עוני ומצוקה אין לאדם יישוב הדעת ויכולת מעשית לעבוד את השם באופן שלם, מבטיחה התורה שאם נלך בדרך הישר נזכה לתנאים כאלו שיאפשרו לנו לעבוד את ד’ בשמחה וביתר שלמות. כלומר, השכר הגשמי המובטח בתורה הוא רק אמצעי לעבודת השם באופן יותר מעולה.
על פי דברים אלו, מובן מהי תכלית מעלת הארץ, בהיותה זבת חלב ודבש. על ידי השפע הגשמי ואיכות החיים הארציים הקיימת בארץ ישראל, ניתן לעבוד את השם באופן שלם ללא טרדה ודאגות, ונמצא שבזה תכלית נתינת התורה באה לידי ביטוי מעשי. מכח מעלות אלו של הארץ – התורה ניתנת להתקיים על ידי הדרים בה באופן מתוקן ומושלם.
מעתה, ניתן להבין כראוי את סדר הדברים במאמר הקב”ה למשה. כאשר הוא מבשרו על מעלותיה החמריות המופלגות של הארץ, הוא בעצם כולל בזה את הידיעה שעם ישראל עתידים לעבוד בה את השם ולקיים בה את מצוות התורה. מכיוון שכל התכלית של שכר חומרי היא לשם עבודת השם ביתר שלמות, ברור הדבר שמקום שנתברך במעלות חומריות כה גדולות, מיועד לכך שיעבדו בו את השם באופן הנעלה ביותר ששייך.
על ארץ כזאת אכן שייך לומר שמעמד הר סיני ונתינת התורה משמשים כסימן לירושתה, מכיוון שהיא המקום הראוי באמת לקיים בו את מצוות התורה ולחיות חיים רוחניים שלמים. התכלית של נתינת התורה היא – היותה מתקיימת ויוצאת אל הפועל אצל עם שחי בארץ שהיא אכן זבת חלב ודבש.
זבת חלב ודבש – הפיכת הרע לטוב
נעיין בביאור נוסף למושג “זבת חלב ודבש”. בשיחות הרצי”ה קוק על התורה (שיחות הרצי”ה לספר במדבר עמ’ 196-9) מופיע הסבר מחודש למושג זה. אנו יודעים שכל דבר שהתורה אסרה באכילה, לא רק הוא עצמו אלא גם היוצא ממנו נאסר. דבש וחלב, באופן חריג, יוצאים מן הכלל הזה. על חלב נאמר בגמרא (בכורות ו:) ש”דם נעכר ונעשה חלב”. דם הבהמה עובר תהליך של עיבוד בגופה, שבסופו הופך הדם לחלב. על אף שהדם עצמו אסור באכילה ואף חייבים כרת על אכילתו, לאחר שנהפך לחלב פוקע איסורו והרי הוא עתה מותר באכילה. בדבש מצאנו גם כן תהליך דומה. הדבש, שמקורו בבשר הדבורה, שבעצמה אסורה באכילה, מקבל מעמד חדש וכעת מותר לאכלו ללא פקפוק[1].
סגולתה של ארץ ישראל, מבאר הרצי”ה, היא יכולתה לרומם כל דבר, אף הנמוך והשפל ביותר עד כדי היותו בכלל טומאה ואיסור, ולהפכו לטהור וקדוש. כלומר, מעלת הארץ כ”זבת חלב ודבש”, טומנת בקרבה משמעות עמוקה ויסודית. ארץ ישראל, לגודל קדושתה והשראת השכינה שבה, מסוגלת לתקן גם את הקלקולים הגדולים ביותר ולהביאם לכלל טהרה ושלמות, כסגולת החלב והדבש.
מעלה זו של יכולת להפוך את הרע לטוב, מוזכרת בזוהר הקדוש (בפתיחה לספר בראשית), בהקשר אחר. לדברי הזוהר אין מכניסים להיכלו של משיח אלא צדיקים שבכוחם להפוך את החושך לאור ואת המר למתוק.
מעלה זו שמופיעה באופן גלוי אצל הצדיקים הגדולים הזוכים למעלות עליונות, קיימת כסגולה טמונה בארץ ישראל כולה.
מעלה זו היא ההיפך הגמור ממה שאנו מוצאים במצרים. על הפסוק “וירעו אותנו המצרים” (דברים כו, ו) מבאר הנצי”ב ב”העמק דבר”, שהמצרים עשו אותנו עצמנו רעים וכפויי טובה. טומאת מצרים בכוחה להטות לרע אפילו את ישראל שהם טובים וגומלי חסדים בטבעם. ארץ ישראל, לעומת זאת, היא ההפך הגמור מכך. סגולתה וקדושתה גורמים להפוך גם את הרע לטוב ולהביא את הכל לכלל שלמות.
נמצא שהיות הארץ “זבת חלב ודבש” טומנת בקרבה, מלבד המעלות החמריות הגלויות, כח עצום של קדושה שמסוגל להביא לשלמות העולם ולתיקון הבריאה כולה. מעלה כזאת היא אכן כה גדולה ועליונה שהיא ראויה לכך שמעמד הר סיני ישמש כסימן ומבשר אליה.
חובת ההתבוננות
בעת שאנו נהנים מפירותיה הטובים של הארץ או מתענגים על מעלות אחרות שלה הקיימות בנופיה, בנחליה ובשדותיה, עלינו לדעת שאין זו רק הנאה חושית חסרת משמעות. כל היופי והשפע החומרי שבארץ נובע מהקדושה הגדולה השוכנת בה, וכשאנו מתבוננים בכך ומכירים בערך הרוחני הטמון באיכויות הגשמיות שבה, אנו גורמים לכך שהקדושה החבויה אכן תפעל עלינו ביתר שאת וממילא אנו הופכים את ההנאה החומרית לפעולה של התעלות רוחנית, המשפיעה קדושה עלינו ועל כל הסובבים אותנו.
ההתבוננות וההכרה שלנו בסגולת הארץ, פועלות להוציא אל הפועל את אותה סגולה ביתר שאת. בכך אנו מזרזים ומקרבים את הופעת אותה סגולה חבויה ואת גילויה השלם, עלינו ועל עם ישראל כולו.
—————-
[1] על אף שבדרך כלל הביטוי “דבש” בתורה מתייחס לדבש תמרים, ישנם מקומות בהם הכוונה לדבש דבורים. כך למשל דעת רבי עקיבא במדרש (מכילתא דרשב”י, פרק י”ג פסוק ה) המפרש שהפסוק שלנו מתייחס ל”דבש היערות”, כלומר לדבש הדבורים.