“וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען”
“ביאר המקרא על מה לא התנהג יעקב כדרכו לפנות הדרך לפני עשו אחיו, והרי לא הגיעה השעה עד אחר הגלות בארץ לא להם.
מפני וכו’ שהוא ארץ כנען ויש בזה מצוות יישוב ארץ ישראל, ומוכשרת יותר לטהרות הקודש יותר מבכל הארצות”.
(פירוש “העמק דבר” להנצי”ב, פרשת וישב, פרק לז פסוק א).
הנצי”ב מציין שתי מעלות של הארץ, בגללן בחר יעקב להתיישב ולהיאחז בה, על אף שעדיין לא הגיעה השעה שעם ישראל יירש אותה: א. מצוות יישוב הארץ, ב. הכשר הארץ לטהרת הקודש.
נתבונן בכל אחת מהנקודות הללו וננסה לעמוד על טיבן.
אחיזה בארץ – בנין עם ישראל
בנוגע למצוות יישוב הארץ, אנו יודעים שמצוה זו, כמו כל שאר מצוות התורה, לא נהגה כדבר מחוייב, עד זמן מתן תורה. האבות אמנם קיימו את כל התורה ואפילו מצוות דרבנן כמו עירוב תבשילין (עי’ יומא כח:), אך היה זה דווקא משום מעלתם היתירה ורצונם להידבק בקב”ה בשיא השלמות, כהכנה לקראת העמדת זרע קודש שממנו ייבנה עם ישראל.
ברור א”כ שיעקב אבינו לא היה מחוייב במצוות יישוב הארץ מצד הדין, אלא רק מצד מדרגתו הגבוהה ושאיפתו לקיים את דבר ד’ ורצונו גם כאשר אין זה חיוב גמור.
אמנם, לגבי מצוות יישוב הארץ, נראה שקיומה על ידי האבות נבע ממקום יותר גבוה מזה של שאר המצוות. ראשית, הדיבור הראשון של הקב”ה לאברהם אבינו הינו “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך” (בראשית יב, א) – צא מארצך ובוא לארץ ישראל. לפני כל דבר אחר, הקב”ה מצווה את אברהם לעלות לארץ. אצל יצחק אבינו, כאשר עלתה האפשרות של ירידה למצרים בשנות הרעב, אומר לו הקב”ה “אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך” (בראשית כו, ב). יצחק מצווה שלא לעזוב את הארץ כלל ואכן, כל ימי חייו לא דרכו רגליו מחוץ לגבולות הארץ. יעקב אבינו, היחיד מבין האבות שעזב את הארץ על מנת להתגורר מחוצה לה, עשה זאת -בפעם הראשונה – מפני סכנת המוות שריחפה על ראשו מצד עשיו אחיו, וגם אז רק בעקבות ציוויים המפורש של הוריו. בפעם השניה הוא עשה זאת בירידתו למצרים על מנת לפגוש את יוסף. גם בפעם הזאת היה זה לאחר ציווי מפורש של הקב”ה שהודיעו “אל תירא מרדה מצרימה וכו’ אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מו, ד)”.
סקירה של כל הפעמים בהן הקב”ה התגלה לאבות מראה שגם כאן, הנושא של ירושת הארץ והבטחתה כמתנה לדורות הבאים, תופס בהן מקום מרכזי.
נראה אפוא שהשתדלותם של האבות במצוות ירושת הארץ נבעה לא רק מצד היותה אחת מכלל מצוות התורה, אותן השתדלו לקיים במלואן, אלא גם ובמיוחד מצד מרכזיותה וחיוניותה של ירושת הארץ בעבודתם של האבות כבוני האומה הישראלית.
נשוב לדיבור הראשון שנאמר לאברהם. אחר הפסוק הראשון בו הוא מצווה לעזוב את ארצו אל “הארץ אשר אראך”, מגיע הפסוק השני בו אומר לו הקב”ה “ואעשך לגוי גדול”. כידוע, השורש והעיקר של כל דבר טמון בתחילתו (עי’ מהר”ל, תפארת ישראל פרק ל”ז)[i]. העובדה שהדיבור הראשון של הקב”ה לאברהם פותח בציווי העליה לארץ ובהבטחה להפיכתו לגוי גדול, מלמדת שעניינים אלו הם עיקר עניינו ותפקידו של אברהם אבינו, כמו גם של יצחק ויעקב, ממשיכיו. כלומר, עניינם המיוחד של האבות הוא העמדת אומה שלמה שהשכינה שורה בקרבה. על אף שגם קודם זמנו של אברהם, כמו גם אחריו, היו יחידים בכל אומה שהגיעו למדרגות גבוהות בעבודת השם ושאף זכו להשראת שכינה והשגת נבואה ורוח הקודש (כמו חנוך, אביו של מתושלח, ובלעם שזכה לנבואה), מכל מקום הם נותרו יחידים שאינם מעידים על הכלל. התפקיד המיוחד שנועד לאבות היה הקמת אומה שלמה שמיועדת בתור כלל להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש” (שמות יט, ו), אומה שכל אחד מבניה קשור בשורש נשמתו למדרגות גבוהות ביותר של קדושה, ושכל באי עולם עתידים להכיר ולהודות “כי שם ד’ נקרא עליך ויראו ממך” (דברים כח, י).
ממילא, טרם שמודיע הקב”ה לאברהם על ייעודו להעמיד בעולם את אותו “גוי גדול”, הוא מצווהו לעזוב את מולדתו וללכת לכיוון הארץ המובטחת. המקום היחידי בו יכולה לצאת אל הפועל תכניתו של הקב”ה להעמיד את עם ישראל, הוא ארץ ישראל. על מנת שזרעו של אברהם יוכל להתפתח ולהיבנות בצורה של אומה, יש תנאי הכרחי לעלות, להתיישב ולהכות שורש בארץ המיועדת לכך. רק בארץ ישראל קיימים התנאים והסגולות המאפשרים לעם ישראל להיבנות בצורה של אומה. ללא סגולתה המאחדת של הארץ אין ישראל נקראים אומה אלא אוסף של יחידים.
זו הסיבה שיעקב ממשיך את דרכם של אברהם ויצחק ומשקיע מאמצים מיוחדים בבנין וביישוב הארץ. עם כניסתו לארץ, עוד לפני שהוא מוצא לעצמו משכן קבע אנו מוצאים אותו קונה חלקת שדה סמוך לשכם (בראשית לג, יט). לפני הדאגה לצרכיו הפרטיים, הוא מחזר אחר אחיזה של ממש בקרקע ארץ ישראל. בפעולותיו אלה הוא בונה ומעמיק את הקשר הפנימי והסגולי בין ה”אומה שבדרך” ובין הארץ הקדושה. בזה הוא סולל את הדרך שתאפשר לעם ישראל להתבסס ולהיאחז בארץ בשלמות, עם שובו אליה מהגלות, ובכך להוציא אל הפועל את רצון השם להעמיד ולשכלל את האומה בה תשרה שכינתו בעולם הזה.
סגולת הארץ – חיים לנשמה
נעבור עתה להתבונן בנקודה השניה המובאת בדברי הנצי”ב ביחס להשתדלותו של יעקב לקנות נחלה בארץ: “ומוכשרת יותר לטהרות הקודש יותר מבכל הארצות”. בארץ ישראל קיימת סגולה מיוחדת המסייעת להתגדלות במעלות של טהרה וקדושה, יותר מאשר בכל מקום אחר.
בגילוי מעלה זו של הארץ, כבר קדם את הנצי”ב רבי יהודה הלוי בפיוטו “ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך”, הנאמר בקהילות ישראל כחלק מהקינות בתשעה באב. בפיוט זה, המלא בתיאורים משתפכים על יפי הארץ ומעלותיה, ובכמיהה עזה ויוקדת לראות בבנין הארץ וגאולתה, משתמש ריה”ל בביטוי “חיי נשמות אוויר ארצך”. אוויר הארץ, מלבד סגולותיו הטבעיות המבריאות, פועל גם על הנשמה לחזקה ולרוממה, ולספק לה את החיות הנדרשת לקיומה והתפתחותה.
הנשמה, בשונה מהגוף, זקוקה למזון רוחני לצורך חיותה. ככל שהאדם הנושאה נמצא בסביבה בעלת כוחות גדולים יותר של קדושה וטהרה, כך הנשמה מתחזקת יותר, ולאידך גיסא, ככל שהסביבה חומרנית יותר ונוטה אל גשמיות והעדר קדושה, כך הנשמה נחלשת ומאבדת מכוחות החיים שלה.
אם כן, במילותיו הקצרות כולל ריה”ל את תיאור המעלה הגדולה של הארץ, שהוזכרה בדברי הנצי”ב. ארץ ישראל היא מקום שיש בו ריכוז גבוה של כוחות קדושה וטהרה, וממילא הנשמות המתגוררות בה זוכות לינוק שפע של מזון רוחני, המופיע בדמות הארות של קדושה וטהרה, אותו הן צורכות כאמצעי של חיים והתפתחות.
את השורש הפנימי לאותה תוספת קדושה הקיימת בארץ, ניתן למצוא בדברים הבאים המופיעים בזוהר הקדוש: “ובכל רקיע ורקיע יש ממונה שנתמנה על העולם ועל הארץ להנהיג את כולם, חוץ מבארץ ישראל, שאין רקיע מנהיג אותה, ולא כח אחר אלא הקב”ה לבדו” (פרשת ויקהל רפ”ז).
הזוהר מלמדנו יסוד משמעותי בהנהגת הקב”ה את העולם. על כל ארץ וארץ ממונה מלאך מסויים שמשמש כצינור דרכו יורד השפע המיועד לאותה ארץ. אך על ארץ ישראל, בשונה משאר ארצות, אין אף מלאך ממונה. את מקומו של המלאך הממונה תופס בה הקב”ה בכבודו ובעצמו.
על פי דברים אלו, ברור ומובן מהו הגורם לריבוי המיוחד של קדושה הקיים בארץ ישראל. מכיוון שהקב”ה בעצמו נוכח בארץ ומנהיג אותה, והוא המשפיע הישיר של כל ענייני החיים והקיום שבה, ודאי שעוצמת הקדושה שבארץ גדלה לאין ערוך מזו שבחוץ לארץ. מקום שהקב”ה בעצמו נוכח בו ומייחד בו את השגחתו והשפעתו, בהכרח שיהיה בו גם ריבוי ועוצמה גדולה של קדושה ותהיינה בו סגולות יתירות המסייעות ומחזקות את טהרת הקודש.
משמעות מעשית
אנו, כיהודים שזוכים לגור בארץ ולחיות בה כיהודים עובדי השם, מחוייבים להכיר בסגולת הארץ ובכח הגדול שבה לרומם ולקדש את כל ענייני חיינו. אותו לימוד תורה ואותן מצוות שלכאורה יכולנו לקיים באותה מידה גם בחוץ לארץ, בארץ מתרוממים לדרגה נעלית באין ערוך והשפעתם עלינו בפרט ועל עם ישראל בכלל גדלה פי כמה וכמה.
ככל שנכיר יותר בסגולה זו של הארץ ונשתדל לחיות את חיינו המעשיים והרוחניים מתוך תודעה זאת, כך נזכה להשפעות גדולות ונעלות יותר של קדושה וברכה וסגולתה השלמה של הארץ תופיע ביתר שאת, לעינינו ולעיני העולם כולו.
——————
[i] כך לשונו שם: “והראשית במה שהוא ראשית הדבר הוא שקול נגד הכל… ומאחר שהוא התחלה אל הכל נחשב נגד הכל”.