בסיומה של פרשת העקידה נאמר: ”וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ד’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ד’ יֵרָאֶה.”
(בראשית כ”ב,י”ד)
רש”י: מקום תפילה פרטי לעם ישראל ומסביר על כך רש”י על פי מדרש אגדה:
‘ה’ יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה’ יראה, אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה’
על פי רש”י מקום העקידה משמעותי דווקא לעם ישראל כמקום של תפילה ביום הדין להזכיר את זכותם של ישראל, צאצאיהם של אברהם ויצחק, במעשה העקידה. עפרו של יצחק צבור ועומד לכפר על ישראל.
הרמב”ם: מקום תפילה כלל עולמי
אולם על פי דברי הרמב”ם נראה כי יש למקום חשיבות כלל עולמית גם לשאר האומות. וכך הוא כותב:
” ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא.” (רמב”ם הלכות בית הבחירה פ”ב ה”ב)
מודגש בדבריו של הרמב”ם כי ‘מסורת ביד הכל’ כי למקום המזבח(שהוא גם מקום העקידה) ישנה חשיבות עבור האומות כולם. הרקע ההיסטורי של מקום המזבח איננו מתחיל בעקידת יצחק אלא ראשיתו היא עוד לפני תחילת הזמן, בבריאת העולם. אף העפר שממנו נברא אדם הראשון נלקח ממקום המקדש וגם הוא מקריב שם קורבנות. כמו כן גם קין, הבל ונח מקריבים קורבן באותו המקום.
השאלה היא, האם יש חשיבות למקום המזבח לעם ישראל בלבד, או שמא יש לו שייכות אל כל העולם כולו?
הסתירה ברמב”ם
השאלה מקבלת סימן שאלה נוסף בסופה לאור דברי הרמב”’ם בהלכות בית הבחירה, פ”ב ה”א (ההלכה הקודמת לזו שציטטנו):
”המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית יי’ בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי.”
בהלכה זו מצטט הרמב”ם את הפסוק ‘זה מזבח לעולה לישראל’ , ממנו משמע כי הרמב”ם סבור כדבריו של רש”י כי מקום המזבח הינו מיועד לתפילות ישראל בלבד.
כמו כן מסופר הרקע ההיסטורי למקום המקדש, אולם החל מאברהם אבינו בלבד, תוך התעלמות מהנעשה שם קודם לכן. כמו כן, נראה שיש חזרה מיותרת בין ההלכות על סיפור העקידה. ואם כל זה לא מספיק, בעוד בהלכה א’ כותב הרמב”ם ‘ובמקדש נעקד יצחק אבינו’, בהלכה ב’ נכתב ‘ועקד עליו יצחק’, תוך השמטה של התואר ‘אבינו’. מהי הסיבה להבדלים אלו בין ההלכות?
המקדש מיועד לעם ישראל בלבד
מסביר על כך הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות, כרך ל’, פרשת וירא שיחה ב’) כי ישנו הבדל מהותי בין הכתוב בדברי הרמב”ם בהלכה א’ לדבריו בהלכה ב’.
בהלכה א’ נכתב כי ‘במקדש נעקד יצחק אבינו’. כלומר, הלכה א’ עוסקת במקום המזבח בתוך מקום המקדש. רק בהלכה ב’ נכתב כי מקום העקידה הינו גם מקום המזבח. אולם על פי הנאמר בהלכה א’ ידוע לנו רק כי מקום העקידה היה בתוך בית המקדש. לבית המקדש עצמו, אין שייכות עולמית ולגויים אסור להיכנס למקום המקדש, כפי שנאמר ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’. הציווי הינו מיוחד לעם ישראל. ממילא מובן מדוע הלכה א’ מתארת רק באופן חלקי את ההיסטוריה של מקום המקדש; כיוון שאין שם שייכות לגויים מתחיל הרמב”ם למנות את הנעשה שם החל מפרשת העקידה בלבד.
המזבח מיועד לאומות כולם
לעומת זאת, בהלכה ב’ עוסק הרמב”ם באופן מפורט במקום המזבח. בעוד שלמקום המקדש עצמו אין שייכות כלל עולמית לגויים, למקום המזבח באופן פרטי יש לגויים שייכות:
” ‘איש איש’- לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ” (מנחות ע”ג:)
מאחר ובהלכה ב’ עוסק הרמב”ם במקום המזבח בפני עצמו, מתחיל הרמב”ם לספר מחדש כי ”מסורת ביד כל”. מאותה הסיבה חוזר הרמב”ם על סיפור העקידה בתוספת הרקע ההיסטורי החסר מהלכה א’, בריאת האדם וקורבנות הבל קין ונח.
הדבר מסביר גם מדוע בהלכה א’ נכתב ‘יצחק’ בצירוף התואר ‘אבינו’ ואילו בהלכה ב’ הוא מושמט. מאחר ובהלכה א’ מדובר על עם ישראל בדווקא, מכונה יצחק ‘אבינו’. מאחר ובהלכה ב’ מדובר על החשיבות של המזבח לעולם כולו מושמט התואר ‘אבינו’, וסיפור העקידה מסופר כעוד אחד מהמעשיים העולמיים שנעשו בהר.
המקדש בזכות העקידה, והמזבח מצד עצמו
על פי הדברים הנ”ל, מסביר הרבי מליובאוויטש חילוק נוסף בין הלכה א’ להלכה ב’. בעוד בהלכה א’ נכתב כי ‘במקדש נעקד יצחק אבינו’, דבר המדגיש את הפעולה מצידו של יצחק במעשה העקידה, בהלכה ב’ נכתב ‘שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק’, דבר המדגיש את הפאסיביות של יצחק ואת הפעולה מצדו של אברהם דווקא; מאחר והלכה א’ עוסקת בחשיבות המקום לישראל מצויינת מעלתם של ישראל במעשה העקידה על ידי מסירות הנפש של יצחק. על ידי מעשה העקידה הוכשר אותו המקום להיות מקדש לישראל. אולם מקומו של המזבח הינו קדוש מצד עצמו, ולכן מה שכותב הרמב”ם ‘שבנה בו אברהם המזבח’ מתואר כראיה נוספת לקדושת המקום.
חלוקה זו מסבירה את דבריו של רש”י עליהם תמהנו. בראש המאמר שאלנו על החלוקה שבין הגישה הכלל עולמית המובעת ברמב”ם בהלכה ב’ לדברי רש”י על הפסוק העוסקים רק בעם ישראל. אולם רש”י אכן עוסק אך ורק בחשיבות מעשה העקידה לכפרה על עם ישראל, ולא במקום המזבח עצמו. כך גם הפסוק (”ויקרא אברהם שם המקום…”) עוסק בהר ד’ כולו, ולא במקום המזבח בלבד.
סיכום
על הפסוק ‘ד’ יראה’ ביאר רש”י כי הקב”ה יקשיב דווקא לתפילות עם ישראל, שכן להם יש זכות אבות במקום המקדש בזכות מעשה העקידה. על כך ראינו את דברי הרמב”ם בהלכה ב’ כי ‘מסורת ביד הכל’ כי למקום המזבח יש חשיבות הכלל עולמית וכי אף אדם הראשון,קין הבל ונח הקריבו שם קורבנות, וכי מעפר מקום זה אף נברא אדם הראשון. תוך עיון ודיוק בלשון הרמב”ם ראינו מספר הבדלים בין הלכה א’ להלכה ב’: בעוד שבהלכה א’ מסופר על ההיסטוריה של המזבח החל מאברהם אבינו, בהלכה ב’ מסופר החל מאדם הראשון.
הרבי מליובאוויטש חילק באופן מהותי בין ההלכות השונות. בהלכה א’ מדובר על מקום המקדש, שמקבל את ייחודיותו בעבור עם ישראל בלבד בעקבות מסירות הנפש של מעשה העקידה. בהלכה ב’ לעומת זאת, מדובר על מקום המזבח, לו יש חשיבות מהותית בפני עצמו עוד מקדמת דנא. מאחר ולמזבח יש חשיבות עצמית, הוא מקבל חשיבות אף בעיניי הגויים, על כן ‘מסורת ביד הכל היא’. הדבר מסביר את העמדות השונות המוצגות ברמב”ם, ואף מציג כיצד דברי רש”י מהווים השלמה לדברי הרמב”ם בהלכה ב’.
עם ישראל נבחר על ידי הקב”ה לבנות מקדש בהר ד’ ולהיות זה שמקריב קורבנות לפניו. מדוע דווקא עם ישראל זכה להיות הנציג של העולם כולו בהר ד’, מאחר ולמקום חשיבות עבור האנושות כולה? אחת התשובות נמצאת במאמר זה, בדבריו של הרמב”ם על זכות העקידה שמייחסת את עם ישראל להר כולו ולא רק למקום המזבח. אולם תשובה נוספת לשאלה זו ניתן למצוא בדבריו של שלמה המלך, בתפילתו לאחר בניית המקדש:[1] ”וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך… ועשית ככל אשר יקרא הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי”. עם ישראל מתפלל בהר ד’ עבור העולם כולו. אין הוא רואה בחזונו את מקום המקדש כמנוכס לו ולצרכיו הלאומיים בלבד, אלא הוא מכיר בשליחותו בשם האנושות כולה. לכן לא רק שנוכרי יכול לפנות אל הקב”ה ולהקריב קורבנות עבורו, אף שלמה מלך ישראל מתפלל בעבורו שתפילתו תענה. זהו החזון המרומם לעולם כולו.
—————-
הערות
[1] מלכים א’, פרק ח’ פס’ מ”א-מ”ג